בתאריך 30 במאי 90, הוזנק מטוס עגור מטייסת 100 עקב דיווח על סירה חשודה הנעה אל חוף ניצנים. את המטוס הטיס אל”מ ישראל בן חיים, מפקד בסיס שדה דב. אלו היו מחבלים מאירגון אבו אלעבאס. הם יצאו יחד עם סירות נוספות מספינה שיצאה מנמל בלוב, ומטרתם היתה להגיע לחוף תל אביב ולבצע פיגוע גדול. חלק מהסירות התגלו , אחת נלכדה בים ונוספת הגיעה לחוף ניצנים .
מספר בן חיים בראיון לביטאון ח”א:
| “נודע לי על סירת המחבלים שמול חוף ניצנים, והקמתי קשר עם מרכז השליטה. המראנו כשאנחנו מקבלים מהבקר כיוון לעבר האיזור לבדיקת מטרה ימית חשודה. בדרך, ליד אשדוד ראינו ספינת דבור של חיל הים שטה במהירות, כשלפניה, במרחק כמה קילומטרים, שובל מים לבן-סימן לסירה מהירה מאד. טסנו לעבר הסירה וביצענו פניה שמאלית מעליה בגובה 500 רגל. במבט ראשון ראינו שזו סירת גומי גדולה וחמושה בכלים. יושבי הסירה נופפו לנו לשלום וזה הגביר את חשדי. כולם, וללא יוצא דופן, נופפו לנו, והיה ברור לי שהם לא מטיילים תמימים. מטיסות ים שביצעתי בעבר, אני יודע שכשמדובר במטיילים, לא כולם מנופפים. יושבי הסירה לבשו בגדים כהים שמאוחר יותר התבררו כבגדי צלילה. ירדתי לטיסה בגובה נמוך לצורך בדיקה סופית של יושבי הסירה. התנהגות השייטים ועלי הנשק שזיהיתי על הסיפון לא הותירו כל ספק-מדובר במחבלים. ברגע שכבר הייתי בטוח שמדובר בסירת מחבלים, הודעתי על כך לבקר ולחיל הים. בעבר היתי איש צי הסוחר וחיל הים, והתרשמתי מאד ממהירות השיוט של הסירה החשודה, מעולם לא ראיתי כלי שיט מהיר כזה. למרות ההכרות הטובה שלי עם הנושא, זה היה עניין של דקות מעטות עד שסירת המחבלים הגיעה לחוף. הוספתי לדווח ללא הרף על מרחק הסירה מהחוף ועל כיוונה, אחר כך טסתי דרומה לכיוון איזור הנחיתה המשוער של המחבלים כדי לוודא שאין אזרחים באיזור. החוף מצפון היה מלא בנופשים וזאת למרות השעה המוקדמת. דיווחנו בקשר והפעלנו את כל מי שצריך. הזמן זחל. בסיטואציות כאלו כל דקה היא נצח. העגור הוא מטוס שמתאים לתמרונים חריפים במהירות נמוכה ומסוגל לבצע פניות ברדיוס קטן מאד. הוא אמנם לא מסוק, אבל אין ספק שמבין המטוסים הקלים הוא הקרוב ביותר למסוק. המשכנו לבצע יעפים בגובה נמוך, 50 מטר לכל היותר מעל לסירה כדי להפחיד את המחבלים. אחרי שהסירה הגיעה לחוף, רצו המחבלים עם נשקם מזרחה, לכיוון הדיונות, והתחבאו מאחורי אחד השיחים. ספרנו אותם והודענו בקשר על מספרם המדוייק. ראינו אותם פושטים את חליפות הגומי שלהם. הם דיברו ביניהם ולפי דעתי הם התווכחו האם להיכנע או לא. לפתע יצאו מאחורי השיח חמישה אנשים, פנו מזרחה והחלו ללכת. ביצענו יעפים מעליהם עד שהרימו ידיים לאות כניעה. כל אותו הזמן שמרנו על קשר עיין עם השיח שמאחוריו התחבאו שאר המחבלים, כדי לוודא שלא יצאו משם מחבלים אחרים. בשלב זה הגיעו לחוף שני מסוקי קרב. אחד מהם ירה צרור לעבר חמשת המחבלים שנשכבו מיד, ושמר עליהם עד להגעת כוחות היבשה. כיוונו את טייס המסק”ר השני לעבר השיח שמאחוריו התחבאו המחבלים. הוא ירה לעבר שיח אחר. הודעתי לו שטעה וביצענו יעף נמוך מעל לשיח הנכון. הקוברה ירתה הפעם לעבר השיח הנכון שנדלק מיד.” |
זוג מסוקי צפע נוסף הוזנק מבסיס פלמחים והחליפו אותו . בן חיים נסק לגובה והחל להקיף את האיזור כדי לוודא שהמחבלים לא יתפזרו בשטח ושלט יתקרבו אזרחים.
על פעולתו זו, שמנעה פיגוע, זכה בן חיים לציון לשבח ממפקד חיל האויר אלוף אביהו בן נון.
אנו מביאים את עדותו של שי אלטמן שהיה מכונאי ותותחן על ספינת דבור של חיל הים:
ב-30 למאי 1990 הייתי חייל צעיר, פחות משנה בצבא. זה היה חג שבועות, ואני נשארתי את החג .
השעה היתה בערך 7 בבוקר. ישנתי בדבור, כשהמפקד שלי רוני שדה, ירד במהירות במדרגות והעיר אותי בבהלה. שאלתי אותו מה קרה, ואמר לי “תכין את הספינה להפלגה, אנחנו יוצאים לים, גילו סירת מחבלים”.
אני הייתי המכונאי ותותחן חרטום של הדבור. מאחר והיה חג, התארגנו צוות לא אורגני על הדבור, והצטרפו אלינו בעלי תפקידים מדבורים אחרים, ומי שהספיק להגיע במיידי להפלגה.
איך שיצאנו מנמל אשדוד, ביצענו נוהל של ניסוי כלים, שבמהלכו יורים בכלי הנשק שעל הספינה על מנת לבדוק תפקוד תקין שלהם. אני כאמור הייתי בחרטום, מפעיל תותח אוריליקון 20 מ”מ. במהלך ההכנות המפקד שלי צועק לי בכריזה ושואל אם אני מבחין ממני ירוק 30 מעלות (צד ימין שלי) כמייל וחצי בתנועה. (הגזרה מחולקת ו-180 מעלות ימינה נקרא ירוק, ו-180 מעלות שמאלה נקרא אדום). הרמתי יד שאני מבחין, והמשכתי בטיפול בתותח והכנה לירי ניסוי.
העניין הפך רציני יותר, והמפקד שלי צעק לי “חרטום- ירי באוויר לכיוון המטרה” סיימתי מיידית את ההכנות, כיוונתי לעבר המטרה אבל גבוה על מנת לא לפגוע, כי בשלב זה לא ידענו מה זה בדיוק. הקריאה הבאה שלו הייתה “חרטום 10 מעל המטרה ירי אזהרה”. התחלתי להבין שהעניין רציני יותר. כיוונתי ויריתי צרור וזאת לאחר שמגן האוזניים נשבר לי ביד, וכתוצאה מהלחץ זרקתי אותו לצד כי הפריע לי לתפקד . ואז עלתה צרחה שמהדהדת לי עד היום: “פח”ע וודאי, פח”ע וודאי, לירות, להשמיד !”
כיוונתי אל המטרה והתחלתי לירות, תוך כדי שאני תופר לכיוון שלה ויורה ללא הפסקה. הם השיבו באש לזמן מסוים. במהלך הירי נאלצתי לתפעל מעצור ולהחליף קנה, מאחר שהקנה התנפח. כבר לא שמעתי כלום. בשלב הזה חבר בשם ססי, ירד לעזור לי לתפעל, ולהעביר לי הנחיות כי יריתי ללא אטמי אוזניים.
יריתי כ-6 עד 7 מחסניות תוף שכל מחסנית עם 45 פגז. הסירה הייתה מהירה מאיתנו, ורק כשהתקרבנו לחוף, הבחנתי במטוס סיור שירד נמוך, ופחדתי שאפגע בו . אחרי שהסירה נחתה, פתחנו דופן, (בשפת הימאים “סובבנו את הספינה כך שהדופן שלה היה מול המטרה”) וגם המאג ותותח הירכתיים התחילו לירות, ואז הגיעו גם הקוברות.למעשה, ללא הירי שלנו, סירת המחבלים הייתה נעה ישירות לכיוון המתרחצים, ואלוהים יודע איך זה היה נגמר, אם 11 מחבלים חמושים היו טובחים במתרחצים.
מאוד חשוב לי לתקן עוול, שידעו כולם שלמעשה הדבור הוא זה שעשה את רוב העבודה, ובזכותנו נמנע פיגוע קשה. לא מזלזל בעבודתו של טייס הסיור, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר ללא כלי ירי.
