יסעור נגד מיגים

לפני מספר שנים פגשתי טייס מטייסת 118, והתפתחה ביננו שיחה אשר בה ציינתי כי טסתי בטייסת במלחמת יום כיפור, ואז הוא שאל אם אני מכיר את הספור על קרב אוויר בין מסוק מהטייסת למטוסי קרב מצריים. אישרתי בפניו וציינתי כי אני הטסתי את המסוק. הוא אמר כי היה בטוח וכך גם חלק מחבריו לטייסת, כי זאת אחת מאותן אגדות אורבאניות המסופרות לאחר מלחמות.

בקיץ 1973 הוצבתי כמפקד מתקדם מסוקים, טייסת הדרכה אשר הייתה באותה תקופה בית הספר לטייסי מסוקים בחיל האוויר. גרנו בשיכון משפחות בחצרים, והיות והמתח היה גבוה, נתבקשנו להיות זמינים למקרה שנתבקש להתייצב בטייסות המבצעיות. כיון שכך, את ערב יום הכיפורים העברנו במשותף בבסיס חצרים.

ההזנקה לטייסות המבצעיות הגיעה מוקדם בבוקר. יצאנו כל אחד לטייסת המבצעית בה שרת, ואני עברתי לתל נוף היות ובאותה עת הייתי מוצב כקברניט בטייסת היסעורים 118. ב 6 באוקטובר בשעה 14:00, עת החלה המתקפה של צבאות מצרים וסוריה הייתי במשימת תובלה, בדרך חזרה מרמת הגולן לתל נוף. כבר באותו לילה ביצעתי משימת לוחמה אלקטרונית – ל”א או כפי שנקראה “משימת כתף”.

על פי פקודת מבצע “תגר” היה על חיל האוויר להשמיד את סוללות טילי הטק”א כמהלך מקדים לסיוע לכוחות הקרקע, אולם ההפתעה והמדיניות שינו סדרי העדיפויות. למרות זאת מבצע ‘תגר’ בוצע בחלקו , כאשר מסוקי היסעור מתייצבים בגובה, כל מסוק בגובה על פי הפקודה, וטסים בניצב למערך הטילים, במהירות נמוכה על מנת ליצור כעין וילון אלקטרוני אשר מתפקידו לחסום ולעוור מכ”מ הסוללות.

שגרת משימות הל”א הייתה ירידה לטייסת לפני אור ראשון, כאשר הכוונה היא לבצע את המשימה כבר באור ראשון מול החזית המצרית או הסורית. היינו מתחילים מוקדם בבוקר, טסים למעלה מ-5 שעות בכל סבב, נוחתים בבסיס קדמי, מתרעננים מעט ובמקביל, המכונאים מכינים את המסוק לגיחה נוספת, וחוזרים לאוויר. בשעת ערב מאוחרת חוזרים לבסיס האם, מתחקרים, ובעיקר לומדים את המשימות ליום המחרת.

ב- 7 לאוקטובר, כחלק מהכוח אשר השתתף במבצע “תגר”, יצאתי עם סגן יערי תמיר כטייס משנה, יוסי אמיר מכונאי מוטס, וצוות מפעילי מערכות ל”א תחת פיקודו של רמי לוז על יסעור מספר 35. המראנו עם מסוק כבד מדלק, מערכות ל”א ומפעילים, והתייצבנו בגובה 8,000 רגל או מעט יותר מול החזית המצרית בסביבות מחצית הדרך בין רפידים לתעל, מעט קרוב יותר לרפידים. תפקיד הקברניט היה לשמור גובה במהירות נמוכה, על מנת לתת מה שיותר זמן מול הסוללות למפעילי מערכות הל”א לבצע עבודתם.

לא עבר זמן רב, ובקשר נשמעה מילת הקוד אשר משמעותה מטוסי אויב בדרך לאזור. בפועל, גל גדול של מטוסי תקיפה מצריים טסו לסיני לתקיפת כוחותינו, מלווים במטוסי מיג 21 לחיפוי. טייסי היסעורים, צוות צוות לנפשו, פונים מזרחה ויורדים לגובה נמוך. הנמכנו מזרחה לכיוון צומת ביר תמדה, צפונית לשדה תעופה ודרומית לרפידים.

מעט אחרי שירדנו מרכס ההרים, מערבית לכביש מרפידים דרומה, ובעודנו טסים מזרחה, מופיעה מולנו רביעיית מטוסי מיג 19 אשר חזרה מתקיפת כוחותינו, וכאשר הם חולפים ואנחנו פונים ימינה ללוות אותם במבט ולוודא שהם ממשיכים מערבה, מסתבר לי כי הם עושים אותו דבר, פונים ימינה ומסתדרים ב”מעגל אינדיאני” סביב המסוק ומסע הציד מתחיל.

המסוק טס בגובה נמוך מאוד, מטרים בודדים מעל פני הקרקע, מטרה גדולה, איטית יחסית, ובשלב הזה גם כבדה ומעט עצלה, והם במעגל סביבו, נכנסים לתקיפה, מטוס אחר מטוס לפי התור. בינתיים אנשי הל”א והמכונאי המוטס תופסים כל אחד חלון או דלת, הרמפה חצי פתוחה, וכל אחד מדווח על אשר הוא רואה.

תורת הלחימה אותה תרגלנו, ולי באופן אישי יצא לתרגל הן כמטיס מסוק והן להצטרף כטייס במטוס דו מושבי לראות כיצד זה נראה בעיני התוקף, אמרה בזמנו, כי יש לטוס אל מול התוקף, דבר המחייב אותו “לדחוף את הסטיק” על מנת להוריד את האף, פעולה שאינה נוחה בגובה נמוך, ושבריר שניה לפני שהוא יורה, על פי הערכת קברניט המסוק, “לשבור” בחוזקה הצידה על מנת לצאת מקו האש.

כך עשיתי ואכן ראינו ושמענו את הכדורים יוצאים מתותחי המיג, הכול בטווחים קצרים, ומיד לאחר מכן קיבלתי ממפעילי המערכת דיווח על מיקום הפגיעות, כאשר גם את קולות הפגיעות בקרקע שמענו בברור.

לאחר מספר דקות מטוסי המיג 19 עזבו את היסעור, ועוד לפני שהספקנו לנשום לרווחה ולעכל את אשר קרה, נכנסה במקומם רביעיית מטוסי מיג 21. טייסי המיג 21, כנראה טובים יותר ומנוסים יותר מטייסי מטוסי התקיפה, נקטו בטכניקת תקיפה שונה, הסתדרו גם הם במעגל אינדיאני סביב היסעור. הם היו אגרסיביים יותר, פעלו במעגלים קצרים יותר, ונכנסו מתואמים, שניים בכל יעף, אחד להטעיה ואחד לביצוע.

עליך, כקברניט המסוק הנעזר בכל אנשי הצוות, לנתח בשברירי שניות מי התוקף ומי ההסחה ויותר מכך, אם הינך רואה רק מטוס תוקף אחד יש לברר ומיד היכן השני. אינך יכול לטוס ישר כיון שבכך התוקף יכול לתכנן נקודת פגיעה עתידית. ובעיקר אינך יכול להתעלם מתוקף שלא נראה, אבל קיים, שמא יגיע מנקודה לא נראית ויפגע במסוק ולכן לקברניט, כמטיס המסוק, אסור לטוס בקווים ישרים יותר מפרקי זמן קצרים, לזהות מוקדם ככל הניתן את התוקף ולטוס מולו על מנת שיצטרך להשפיל האף ולהתחמק מקו האש שבריר שניה לפני שהוא יורה.

טווחי הירי היו קצרים, התוקפים עברו קרוב למסוק, לעיתים נראו הטייסים עוקבים בעיניים אחר המטרה המתחמקת ורעש המטוסים התוקפים נשמע היטב במסוק. ההטסה אינה הטסה טבעית. כל השנים למדנו להסיט ההגאים בעדינות, “לסחוט אותם” לעבוד בתנועות עדינות וחלקות והנה כאן, אתה נלחם על חייך וחיי הצוות בתנועות חריפות, זורק בתנועה חטופה מוט ההגוי מצד לצד, “הופך הטיה” ומשנה כיוון בחדות, מטלטל המסוק בפראות, משחק בכוח ככל הניתן, נשמר מלפגוע באדמה ונזהר לא להיכנס לתוך תוואי קרקע אשר יסגירו כוונותיך למטוס התוקף.

היסעור מסוק גדול, מהגדולים בעולם, נראה מסורבל אבל עם הרבה כוח ובעל כושר תמרון גבוה לא אכזב אותנו. בהערכה גסה אשר בוצעה לאחר הנחיתה באל-עריש כל האירוע, מרגע זיהוי מטוסי האויב ועד שעזבו נמשך למעלה מ- 35 דקות ובמהלכם בוצעו יעפי ירי רבים, בחלקם הגיעו התוקפים לעמדת ירי וניסו לפגוע במסוק ואת חלקם האחר הצלחנו לסכל. בחלק מהיעפים ראינו את הפגזים יוצאים מתותחי מטוסי המיג ואת כל הפגיעות שמענו בעת הפגיעה בקרקע, בקרבת המסוק.

מטוסי מיראז אשר הוזנקו לאזור הניסו התוקפים ועל פי אשר נאמר, מאוחר יותר, חלקם אף הופלו. נחתנו בשדה תעופה אל-עריש לבדיקת נזקים וכיון שהמסוק טס חלק עד הנחיתה וכיון שזוהו מספר פגיעות במסוק, כנראה של נתזים, אך לא פגיעות קריטיות קיבלנו אישור להחזיר המסוק בטיסה לתל נוף.

בדיעבד, אירוע מסעיר, מחייב דיווח ואולי מעבר לכך אבל הצוות התייצב בחדר המבצעים, מילא דוח תחקיר קצר ומתומצת ועבר לעדכונים אודות הטיסה הבאה – זאת כבר הייתה מאחורינו.

שאלו אותי מאוחר יותר מדוע לא נחתת בשטח – והתשובה היא שאז אתה מטרה עומדת וקל לפגוע בה. אמרו אחרים כי היה עלי להיכנס לתוך ואדי ולטוס לאורכו בכדי להיעלם מעיני התוקף – גם זאת שגיאה היות והוואדי מכתיב את הנתיב וניתן לצפות למסוק בנקודה עתידית.

והיכן שגינו – שגינו שירדנו לגובה נמוך מאוד, גובה בו הרוטור בפניה מלחכך האדמה ודי בגבעה קטנה או תלולית חול בלתי נראית והמסוק מתרסק והתוקף השיג מטרתו, מה עוד שהצל השחור על הקרקע מדגיש ומציין את מיקום המסוק הצבוע בצבעי הסוואה, גם אם כהים הם ואינם מתאימים למדבר הצהוב.

הספור מעולם לא סופר בצורה מסודרת. כמדומני בשנת 1988, כלומר כ 15 שנים אחרי האירוע פגשתי לשיחת חולין כתב של עיתון (ירחון) בשם DEFENCE UPDATE , אשר מזמן חדל להופיע ותוך כדי שיחה על מסוקים סיפרתי לו על המקרה, וכך ראה הספור אור פעם ראשונה. בביטאון חיל האוויר התפרסמה, על בסיס אותו מאמר ידיעה קטנה במסגרת אבל מעולם לא תוחקר האירוע, לא ירדו לפרטים וזאת למעשה, כאשר מציינים 40 שנה למלחמה, הפעם הראשונה בה הסיפור המלא רואה אור (פורסם מסודר לראשונה בשנת 2002-3).

התמונות מאוסף יעקב בירן