טייסת 142 הוקמה באיסמעיליה שבמצרים ב-2 בפברואר 1918 כיחידת סיור ושת”פ עם הצבא במצרים ובארץ ישראל. מפקדה היה מייג’ור אי.ג’י.איבנס. הטייסת נוצרה מאוסף חיילים שהועברו מהכנף ה-40 של בריגדת א”י, וכלה גם את קפטיין אס.ה.לונג (ששירת קודם לכן בטייסת 24) כמפקד גף הטיסה, וכן שליש,קצין ציוד, חמישה טייסים, צופה אחד ו-60 מכונאים. קפטיין לונג זכה לעיטורים ומדליות כששירת בטייסת 24 וזכה להפיל בסך הכל שבעה מטוסי אוייב.
ציוד הטייסת כלל מטוסי BE-12A שהועברו מטייסת מס’ 1 של ח”א המלכותי האוסטרלי. יציאתה של הטייסת לא”י התעכבה בגלל מזג אויר גרוע וכן מהרס חלקי של קו מסילת הרכבת מדרום לעזה, אך ב-13 בפברואר 1918 יצאה הטייסת לבסוף לדרכה והגיעה לג’וליס למחרת היום. ב-19 לאותו חודש, הגיעו שלושה מטוסי BE-12A ראשונים והטייסים החלו בגיחות להכרת המטוסים ולאימון בטיסות מבנה.
הגיחה המבצעית הראשונה של הטייסת היתה בתאריך 25 בפברואר כשלויטננט באבר יצא להפציץ את קו מסילת הרכבת החיג’אזית כחלק ממבנה של מטוסים מטייסת מס’ 1 האוסטרלית. לאחר מכן הסתכמה פעילות הטייסת בטיסות ניסוי ובגיחות הפצצה מזדמנות.
ב-13 במרץ הגיע המטוס הראשון מסוג מרטינסייד סקאוט. המטוס זכה להימנות על מצבת הטייסת זמן קצר בלבד, היות ושישה ימים אחר כך , לא חזר לבסיסו מגיחת תקיפה בקוטראני, וטייסו מייג’ור איבנס נפל בשבי.כממלא מקומו מונה מייג’ור מילאר ב-10 באפריל.
שני מטוסי RE-8 הגיעו ב-3 במרץ וכן עוד שלושה מטוסי מרטינסייד סקאוט. הטייסת עברה לרמלה ב-18 באפריל,כשמצבת המטוסים באותו יום כללה 2 מטוסי BE-12A,4 מטוסי מרטינסייד ושני RE-8.
בסוף אפריל,הטייסת היתה מורכבת משני גפים, (אך ב-25 אבדו מייג’ור מקגרגור טרנבול והצופה שלו לויטננט רפטון כשהופלו בעת סיור בקו החזית, כנראה שהותקפו ע”י ארבעה מטוסי אוייב והופלו, לויטננט רפטון נהרג.) ועדיין היו בה בסך הכל שישה מטוסים, מהם שני BE-12A שבעי גיחות ושדרשו אחזקה תמידית, ולכן תמיד לא היו בנמצא מספיק מטוסים שמישים לביצוע גיחת הפצצה עצמאית . לטייסת הובטחה אספקת מטוסי ארמסטרונג וויתוורת’ FK-8, ואלו היו אמורים לגרום להפחתה של מספר טיסות הניסוי ולהגדיל את מספר הגיחות המבצעיות.
ב-3 במאי נהרג מפקד גף “B”, קפטיין וויליאמס כשמטוס המרטינסייד שלו פגע בעץ עת חזר לנחיתה מגיחת הפצצה . המטוס עלה באש ופצצה שהיתה עליו התפוצצה ורסיסיה פגעו בכמה טייסים שחשו לעזרת הטייס. ב-16 במאי הגיע מטוס הארמסטרונג וויתוורת’ הראשון, ובמשך 15 הימים הבאים השביע את רצון אנשי הטייסת בטיסות ניסוי, אך כשיצא לגיחת ההפצצה הראשונה שלו, והיה עמוס ב-12 פצצות 20 ליברות, לא הצליח להמריא. בעקבות כך הוחלט שמטען של 160 ליברות יספיק, אך גם כך הוקטן המטען במקרים רבים ל-120 ליברות.
כשהגיעו מטוסים נוספים, הוקם גף “C” ב-5 ביוני. בגף זה רוכזו כל מטוסי ה-RE-8 של הטייסת. עד ליום זה היתה הטייסת כפופה לכנף 40 של הצבא, ומכאן היא הועברה פיקודית לכנף 5 והפכה לטייסת ח”א המלכותי. הטייסים והצופים סופחו לטייסת 14 כדי לצבור נסיון בגיחות שת”פ עם הצבא וב-6 ביוני הפכה הטייסת אחראית על שטח האוייב שבחזית הדיויזיה הרכובה המדברית בעמק הירדן. גפים “A” ו-“B” עדיין ביצעו הפצצות וגף “C” טס בשת”פ עם הדיויזיה וביצע בכל יום לפחות גיחת סיור וצילום אחת.
גף “C” הועבר לירושלים ב-27 ביוני כדי לחסוך בזמן ומרחק טיסה, וכן כדי להימנע מהצורך בטיפוס כדי לעבור מעל הרי ירושלים.לשני הגפים האחרים המשיכו להיות צרות עם המנועים של מטוסי הארמסטרונג וויתוורת’ בגלל התחממות יתר. גפים אלה ביצעו גיחות הפצצה בודדות, אך אם חמישה מטוסים המריאו, חזרו בדרך כלל שניים מהם על עקבותיהם כשמי הקירור קרובים לנקודת הרתיחה. מעולם לא התגברו על בעיות אלה, למרות שניסוי אמצעי קירור שונים אך ללא הצלחה.
ב-17 ביולי, אבדו לויטננט גארנט ולויטננט שני פנווארדן בעת גיחת הפצצה. מאוחר יותר דווח שנפלו בשבי, ומאותו יום, מחוץ לשתי גיחות הפצצה, הורכבה פעילותם של גפים “A” ו-“B” מטיסות ניסוי ומאימונים לסיורי מגע בעוד שגף “C” המשיך בפעילותו בעמק הירדן בשת”פ עם כוחותיו של צ’ייטור. תפקידו העיקרי של כח צ’ייטור היה לגרום לתורכים להאמין שההתקפה העיקרית צפויה מאיזור זה,וכן להגן על אגפו הימני של צבא גנרל אלנבי.
ב-12 בספטמבר 1918 שוחרר מייג’ור מילאר מתפקידו כמפקד הטייסת והוחלף ע”י מייג’ור מוריי. כשהחלה המתקפה בארץ ישראל ב-19 בספטמבר, היתה טייסת 142 , ללא גף “C” ממוקמת בשרונה עם שמונה מטוסי F.K.8, כשבגף “C” היו חמישה מטוסי RE-8. במבצעיה הבאים, שיתפה הטייסת פעולה עם הדיויזיה הרכובה המדברית וגף “C” שלה המשיך לפעול בעמק הירדן. בבוקר יום 19 בספטמבר 1918 ,כמהלך פתיחה לקרב המכריע על א”י שהביא לסיום השלטון התורכי בארץ,תקפו מטוסי הטייסת שהמריאו משרונה,יחד עם מטוסים מטייסת 144 את מפקדת הארמיה השמינית של צבא תורכיה ואת מרכז התקשורת שלה בטול כרם,ואת מפקדת הארמיה השביעית בשכם והחריבו אותם. התקיפות בוצעו ללא הופעתם בשטח של מטוסי אוייב כתוצאה מהעליונות האוירית שהשיגו הבריטים בארץ במשך חודשי הקיץ עם מטוסים עדיפים מבחינה טכנית.
לאחר התקדמות הכוחות הבריטיים במתקפה בא”י, שבה לקחו חלק כל מטוסי הטייסת, נשלחו גפים לעפולה, לחיפה ולדמשק, ומשם ביצעו סיורי מגע מזדמנים. באחד מאלה נהרג לויטננט בנט מהתפוצצות פצצה שלא השתחררה. ב-21 בספטמבר, נהרג הצופה לויטננט שני סטיבנס בעת סיור מגע.
למרות שתפקידה העיקרי של הטייסת היה שת”פ עם הצבא, הוטלו עליה גם תפקידי הפצצה על הכוחות התורכיים הנסוגים בוואדי פארה. הטייסת שיחקה תפקיד חשוב במבצעים המזהירים של חיל הפרשים בהם הושמדו הכוחות התורכיים בעמק הירדן. מטה הטייסת עבר לרמלה באוקטובר 1918 וב-20 לנובמבר הגיעו לשם מטוסי הגפים והטייסת אוחדה שוב. חמישה ימים אחר כך הטייסת חזרה לקנטרה שבמצרים וב-17 בפברואר עברה לסואץ ושם שונה מספרה ב-1 באפריל לטייסת 55.
סיכום:
במשך שהותה של טייסת 142 בארץ ישראל ירו טייסיה כ-45,000 כדורי מקלע, הטילו 1406 פצצות במשקל כולל של 30,840 ליברות וצילמו 1500 צילומי אויר.
בוצעו שעות טיסה בחלוקה הבאה:
הפצצה: 325 ש”ט
סיור טקטי: 368 ש”ט
טיווח ארטילרי: 260 ש”ט
סיורי מגע: 22 ש”ט
טיסות ניסוי: 635 ש”ט
ובסך הכל: 1,610 שעות.
חמישה מטייסי הטייסת זכו לציונים לשבח.
בסיסי הטייסת מיום הגיעה לא”י ועד ליום עזיבתה:
ג’וליס 13.2.1918
רמלה 18.4.1918
ירושלים גף “סי” 27.6.1918ׂ
שרונה גפים “אי” ו-“בי” 18.9.1918
עפולה 22.9.1918
רמלה 22.9.1918
דמשק גף “סי” 4.10.1918
חיפה גף “סי” 12.11.1918
רמלה 20.11.1918
Many thanks to Mr.Stuart Hadaway,Assistant Curator,Dept of R&I,RAF Museum,Hendon,For his help in preparing of this article.
