חילוץ בואדי

מבט אל לוח ציוות המשימות בפתיחת מלחמת ששת הימים גרם לחנן איתן ולי מפח נפש.

כמעט כל הטייסת שובצה ל”משימת הדגל” – הנחתת לילה באום כתף, ואנו שובצנו באחד מארבעה מטוסים וצוותים שהוקצו לכוננות לחילוץ טייס נוטש במבצע מוקד ובתקיפות בהמשך היום.

לפני ההמראה צרפו אלינו 4 חיילים על ציודם, שהיו אמורים לשמש אבטחה וסיוע במשימה במקרה הצורך. נראה היה שראו מסוק לראשונה בחייהם ובוודאי לא קיבלו כל הכשרה לתפקיד שהוטל עליהם.

מוקדם עם שחר, נחתנו בנקודה גבוהה בשטח פתוח, באזור מצפה רמון. הקברניט חנן איתן, אנוכי טייס משנה ובני אברון (אברמוביץ) מכונאי מוטס. המסוק S-58 מהדגם הישן, עם מקלט “שרה” ישן (מכשיר לאיתור אותות ממשדר נישא ע”י הטייס) המותקן בתא המטען ואמור להיות מתופעל ע”י המכונאי המוטס. כבינו את המסוק, התארגנו להמתנה על הרקע והפעלנו את מכשירי הקשר שעמדו לרשותנו. אחרי תקיפת הפתע במבצע מוקד, נשברה דממת האלחוט והאזנו בתסכול למטוסים ולבקרה המנהלת את המלחמה שאנו מנותקים ממנה.

בערך בשעה 11:00 קיבלנו פקודת הזנקה לחילוץ טייס שנטש בסיני אזור קציימה – שטח מישורי, מדברי, פתוח ממערב לנו על פי המפה. רכס הר רמון שעליו התמקמנו, מסתיים כמעט כמצוק בקו הגבול שבין ישראל לסיני. באותו הזמן טרם החל הקרב הקרקעי. הבנו כי לבטח נצטרך לחצות את קו הכוחות המצריים שניצבו בסמוך לגבול עם ישראל. על מנת שלא נתגלה, ע”י מכ”מ או ע”י תצפיות, עלינו להנמיך עוד בתחום הקו הירוק ולצאת לשטח הפתוח בגובה נמוך מאד. איתרנו ערוץ צר ותלול החורץ את ההר, צללנו לתוכו וחצינו את הגבול מערבה, בגובה נמוך מאד. כבר בחציה ראינו רכבים ורק”מ מצרי על ציר הכביש המקביל לגבול והתרחקנו מהם במהירות ככל שיכולנו. הקשר עם הבקר נותק, אבל קלטנו את שידור מכשיר השרה, שהראה אזימוט אל המשדר אך לא ידע לתת חיווי על המרחק ממנו. טסנו נמוך לכיוון דרום מערב לפי קריאת הכיוון של המשדר, כשהמכונאי המוטס מעביר לנו בקשר פנים את הנחיות הניווט. אחרי כמה ק”מ זהינו שהאות מוליך אותנו ישירות אל מתחם גדוד טנקים מצרי שהיה פרוש לפנינו בטווח של כ- 5 ק”מ. חשדנו שמא הטייס נשבה והאויב ממשיך לשדר על מנת ללכוד גם אותנו. התרחקנו וטסנו מערבה על מנת לנסות להגיע מכיוון אחר. רצינו להצליב על המפה אזימוטים משני כיוונים וכך לאתר במדויק את נקודת השידור. התקרבנו שנית לפי ההכוונה, הפעם מכיוון צפון מערב, ומצאנו עצמנו כמעט באותו מקום. בשלב זה נורתה עלינו אש מקלעים, 2 קליעים פגעו בגוף המסוק והבנו שלא נוכל להמשיך במשימה. התרחקנו, חצינו את הגבול מזרחה בתוך אותו הואדי, טיפסנו לגובה ודיווחנו לבקרה על האירוע וביקשנו רשות לשוב ולנסות לחלץ בלילה, בהסתמך על כך שלמצרים אין כמעט אמצעי ראיית לילה.

אחרי התייעצות קיבלנו אישור, הטיסו אלינו מסוק חילופי תקין ומתודלק, מדגם חדש יותר, שבו מכשיר השרה מותקן אצל טייס המשנה בקוקפיט.

בשעה 20:00 בערך, יצאנו לניסיון נוסף. מאחר שידענו כי ניקלט ע”י מכ”מ במעבר גבול בגובה, החלטנו לחזור על התמרון של הנמכה בתוך הקניון בשטחנו ויציאה למישור הפתוח בגובה נמוך. ידענו גם כי פיתחת הערוץ נצפית מכיוון מערב ולכן יהיה עלינו לטוס חשוך ללא כל תאורה חיצונית. למותר לציין כי לא היו לנו אמצעי ראיית לילה ואפילו לא מד גובה אלקטרוני מדויק.

המראנו ללא אורות, חגנו כמה פעמים בשטחנו על מנת להרגיל את עינינו לחשיכה אך הסתבר כי האבק על החלון הקדמי והלילה החשוך, ללא ירח, מקשים מאד לראות את תוואי הקרקע. בלית ברירה ניתקתי את רצועות המושב והוצאתי את פלג גופי העליון אל מחוץ לחלון שלצדי. באור המועט של הכוכבים בשמים הבהירים, הצלחתי לראות את הבדלי הגוון בין הקרקע ההררית הבהירה והערוץ השחור שחרץ אותה וכיוונתי אליו את חנן שאחז בהגאים. כשהיינו מעל הערוץ סימנתי לו להנמיך פנימה בכיוון מערב. צל ההרים מסביב, עם ההנמכה, גרם לחשיכה מוחלטת ואיבדנו גם את מעט קשר העין שהיה לנו עם הקרקע. אחרי כמה שניות, חששתי שאיננו מקבילים לציר הוואדי ובעצה אחת עם חנן הדלקתי להרף עין את פנס הקרן בעל העוצמה המוגבלת. בהבהק האור ראינו את המצוק בטווח של כמה עשרות מטרים ממול ושנינו משכנו סטיק בכל כוחנו, בלמנו את המסוק תוך שינוי כיוון למערב, כבינו את הפנס ומצאנו עצמנו במהירות 0 , בגובה לא ידוע מעל קרקעית הערוץ.

המסוק היה כבד – דלק מלא, חיילים שלקחו עימם את תיקיהם על כל ציודם האישי, והטמפרטורה החיצונית גבוהה. התחלנו לשקוע וגם הרמת קולקטיב עד הסוף לא הצליחה לבלום את זאת. נכנסנו ל”שקיעה עם כוח” בחשיכה מוחלטת שלא אפשרה לנוע קדימה, לעבור למצב טיסה ולצאת ממנה. תוך שניות ספורות נחבטנו בקרקע בצד ימין, המסוק ניתר חזרה שמאלה לאוויר ללא שליטתנו, המשיך לשקוע, פגע בקרקע בשנית ובשלישית עד אשר נבלם בכבדות בתחתית הוואדי.

אחרי כמה שניות התעשתנו, ווידאנו עם בני שבבטן המסוק אין נפגעים. שלחנו אותו לבצע בקרת נזקים חיצונית שערך באמצעות פנס כיס והוא דיווח כי אינו מזהה פגיעה משמעותית. המנוע ממשיך לפעול והרוטור סובב, המסוק רועד יותר מהרגיל, אבל המחוונים בטווח הנורמה.

לעומת זאת, באופן מפתיע, המשכנו לקבל חיווי די יציב ממכשיר השרה, שהצביע אל המשך הואדי, בערך לכיוון מערב. שקלנו את האפשרות שהניצול נע מזרחה לכיווננו והחלטנו לשלוח את החיילים לכיוון זה ולבצע חיפוש רגלי. המכונאי המוטס תדרך אותם ובהעדר מכשיר קשר, סיכם עימם כי נצנוץ בפנס הנחיתה יהווה סימן עבורם לשוב למסוק. החיילים יצאו ואנו המתנו דרוכים בקוקפיט.

ההד מהמצוקים שמסביב האדיר את רעש המסוק והתחושה היתה שניתן לשמוע אותנו למרחוק. לא ידענו מה הטווח מאיתנו לכוחות המצריים שראינו בבוקר.
אחרי כעשר דקות של המתנה על הקרקע, האבק שקע, עינינו התרגלו לחשיכה והצלחנו לראות את מתאר פיתחת הואדי באור הכוכבים. החלטנו להמריא ולהמשיך במשימה. נצנוץ אורות סימן לחיילים לחזור ולהפתעתנו, לא חלפו 4 שניות ובני הודיע לנו כי כולם בפנים. הסתבר כי החיילים פחדו להתרחק ונשארו בקרבת המסוק כל אותה עת.

המראנו בכבדות, ממשיכים ללא אורות בגובה נמוך ויוצאים מהערוץ למישור הפתוח. עם היציאה נוצר קשר עם מטוס ממסר שחיפש אותנו. דיווחנו על האירוע והודענו שאנו ממשיכים בחיפוש. קיבלנו פקודה לבטל את המשימה לשוב מידית לנקודת היציאה. ביקשנו אישור מגורם בכיר יותר וקיבלנו גם הפעם תשובה שלילית. סירבנו לקבל זאת ובעצה אחת סגרנו את מכשיר הקשר. המשכנו בחיפוש מערבה והבחנו כי הדלק אוזל במהירות גדולה מהמקובל. נותרה לנו כחצי שעת טיסה בלבד.
החלטנו לבצע ניסיון אחרון – לטוס לעומק השטח ולפנות לאחור, כך שנקלוט את האות בטיסה מזרחה ולאחר שנחלוף מעל האויב, כשהגב מופנה אליו, נדליק אורות וננסה לאתר את הניצול. פעלנו כך וכשחשבנו שחצינו את הקווים המצריים הדלקנו אורות. רק פנס אחד פעל ולאורו ראינו שטעינו ולפנינו שיירת רכב מצרית. כבינו אורות וצפינו לירי, שלהפתעתנו לא הגיע. המשכנו מזרחה ואחרי כשני ק”מ ראינו מישהו יוצא מבין השיחים ומנופף בידיו. נחתנו לידו. הוא היה פצוע וסייענו לו לעלות לבטן המסוק. המראנו, פתחנו את מכשיר הקשר הכבוי ודיווחנו כי אנו טסים ישירות לשדה תימן, אליו פרסה הטייסת בתחילת המלחמה. הקשר געש, מסתבר שחשבו שאבדנו, אבל הבטיחו להכין את כל הנדרש בשדה לקבלת הפצוע.

בדרך העביר בני לטייס שחולץ את קשר הפנים ומעולם לא שכחתי את מילותיו הראשונות:

“חברים, שמי רפי לב. אחרי שצנחתי הצלחתי להסתתר מהמצרים וראיתי אתכם מחפשים אותי באור יום ונפגעים. מה שחיזק אותי באותה עת היתה הידיעה שתבואו לנסות לחלץ אותי פעם נוספת בלילה”.

בעת הנחיתה בשדה תימן, על טיפות הדלק האחרונות, נטה המסוק על צדו ונדרש היה לתמוך ולייצב אותו. כבינו ויצאנו מהתא, רק כדי לגלות באור באמבולנס המתקרב את היקף הנזק שנגרם בעת ההתרסקות בואדי. איבדנו את כן הנסע האחורי ואת גלגל ימין. בסמוך לנקודת החיבור בין הגוף לזנב בתחתית המסוק, נפער קרע גדול במעטפת. כל האנטנות ומרבית הפנסים שבגחון נשברו ובנזין 115 אוקטן דלף ממיכל הדלק המנוקב על חוטי החשמל הקרועים. המזל היה הפעם לצדנו.

נקראנו למשפט מהיר אצל מפקד הבסיס. נשפטנו על סירוב פקודה, אך למזלנו, נענשנו רק בנזיפה חמורה בלבד. אי אפשר היה לקרקע טייסים בעת מלחמה.
לימים, קבל חנן איתן צל”ש על פעולתו מעל ומעבר בגיחה זו.

חנן שאף לטוס במטוסי קרב ולא הסתיר את תסכולו מהצבתו בטייסת המסוקים. לאחר כשנתיים הגשים את חלומו, עבר למערך הקרב, טס על סקייהוק ולמרבה הצער נהרג בגיחתו הראשונה במלחמת יום הכיפורים.

רפי לב, בן קיבוץ יגור, המשיך גם הוא לטוס במילואים על סקייהוק ולרוע המזל נהרג אף הוא במלחמת יום הכיפורים.