בשנים 1956-1952 נשענה הזרוע ארוכת הטווח של חיל האוויר על מטוסי מוסקיטו PR.Mk.16 בעיקר, שחדרו לעומק שטח האויב והביאו מידע עדכני על היערכותו על ידי צילום אנכי של המטרות. המבצעים הראשונים נערכו במסגרת טייסת מטוסי המוסקיטו 109 בחצור. במהלך 1952 היו הגיחות קצרות ופשוטות יחסית ונערכו בעיקר לאורך הערבה ובקעת ים-המלח בצפון סיני, בדמשק ובלבנון, לאורך החוף. בשנת 1953 גבר הצורך במודיעין עדכני, הידיעות אודות חילות האוויר של האויב, שדות התעופה שלו ובסיסיו היו מעטות. במטה חיל האוויר הורגש כי בעזרת מודיעין טוב ניתן יהיה לתכנן פעילות מבצעית ועל רקע זה בוצעו בספטמבר 1953 שתי גיחות נועזות לעומק שטח מצרים. הצוות להט-ניוטק מענף אוויר/3 טס ב-3 בספטמבר לאלכסנדריה ולמחרת לקהיר. הצילומים שנתקבלו היו באיכות גבוהה וחיזקו בתודעת המטכ”ל את כושרו של החיל בהבאת מודיעין עדכני מעומק שטח האויב.
ביולי 1954 הועברו ארבעה מטוסי מוסקיטו PR.Mk.16 מטיסת 109 כדי לשמש גרעין לגף צילום נפרד בחצור, (גף 115 שהפך לימים לטייסת 115). מפקד הגף היה עזריאל ספיבק. טייס מנוסה, מיוצאי מחלקת הטיס של הפלמ”ח, שהיה כפוף פיקודית למפקד טיסת תעופה. ספיבק עם הנווט הבכיר סג”מ יגאל בר-שלום, היוו את הצוות הראשון של הגף. כעבור שלושה חודשים הוצב לגף 115 גם סג”מ אלישע גלאון (ג’וליאן).
בתקופה של חוסר בטייסים טסו במשימות צילום גם המדריכים של קא”מ (קורס אימונים מבצעיים במוסקיטו) – סרן דייב אורלי או סגן זאב טברסקי (תבור). בהמשך הצטרף אליהם גם אברהם פורטוגלי כטייס מילואים ואחר כך גם אחיה השילוני, שמואל בבלי וצבי ליבוביץ (לבון).
המוסקיטו הוא מפציץ דו-מנועי בריטי, שגופו בנוי עץ בציפוי בד. במלחמת העולם השנייה זכה המטוס להצלחה רבה בקרבות מעל אירופה הכבושה ובמעמקי גרמניה, בהפצצות מעל ברלין. המטוסים שלנו היו ישנים, מעודפי מלחמת העולם השנייה, הותקנו בהם מצלמות מסוג ק-18, ק-38, שהיו חסרות ציוד מודרני כגון חימום לעדשה ודיחוס למצלמה. לעיתים קרה שלאחר גיחות צילום ארוכות נמצא שהסרט כלל לא צולם, בגלל היתקעות המצלמה כתוצאה מהתקרחות או בעיות בצמצם האוטומטי. המטוס התאים מאוד לצילום בגובה רב, והיה נוח מאד לתפעול ולטיסה. בגובה 30,000 רגל הייתה למטוס יציבות יחסית גבוהה, אמינות שני המנועים השרתה ביטחון בביצוע גיחות ארוכות טווח. צוות בן שניים, טייס ונווט היו מסוגלים לבצע טיסות טווח ושהייה ארוכות. בתקופה זו צילמו מטוסי הטייסת מטרות בטווחים רחוקים של עד 1000 מיל. צולמו שדות תעופה במדבר המערבי, בדרום מצרים, בכל סיני, בעירק ובאזורים אחרים רחוקים מאוד.
התקלות האופייניות היו במערכת הדיחוס והחימום בגובה רב, בחלק מן הטיסות נוצרה התקרחות על החופה, עד כדי כך שלא ניתן היה לראות לפנים ולצדדים. במקרה זה היה על הטייס לעמוד ולהסתכל דרך ‘הכיפה לנווט כוכבים’ שבראש החופה. מושב הנווט היה נמוך ממושב הטייס ומעט לאחור, ממקומו לא ראה הנווט את הקרקע ובתחילת נתיב הצילום היה עליו לקום ממקומו ולזחול אל תוך החרטום השקוף. מאחר והנווט לא היה חגור למצנח (המצנח היה מונח לידו ובעת הצורך רתם אותו אל הרתמה שעל גופו) שכב הנווט בעת נתיב מבצעי בחרטום ללא מצנח. רק לאחר זמן הונהג בטייסת נוהג המחייב את הנווט לשאת עימו את המצנח אל החרטום. גם צינור החמצן היה קצר מדי, לפעמים היה הנווט חסר חמצן בגובה 30,000 רגל בעת ביצוע נתיב הצילום. לטייסים הייתה הוראה לדבר אל הנווטים באופן שוטף ולבדוק שאינם נרדמים מחוסר חמצן (היפוקסיה).
יגאל בר-שלום סיפר: “גף הצילום החל לפעול בתקופה של מתח בטחוני, היא התקופה של פעולות התגמול. כל נושא הצילום היה חדש וטרי, ונתקלנו בבעיות קשות בתפעול הציוד והמטוסים. קשה היה לצפות מצוות שחזר מגיחת צילום שיביא עימו תוצאות מניחות את הדעת מגיחה ארוכה ומסוכנת, זאת בעיקר בגלל חוסר הניסיון באחזקת הציוד, שלפעמים אכזב ולא פעל כראוי. בשנים 1955-1954, היו רוב היעדים לצילום מן האוויר, מטרות לתקיפה בפעולות תגמול. צילמנו ברצועת עזה, הרי חברון ובגדה המערבית, את רוב הגיחות צילמנו בהזנקה, דבר מנוגד לאופי השקט והמחושב של תכנון וביצוע גיחת צילום מוצלחת. במקביל בוצעו גיחות ארוכות טווח לצילום שדות תעופה ויעדים אחרים בירדן ובסיני. לקראת מבצע ‘קדש’ (1956) צילמנו לצורך מיפוי את כל חצי האי סיני, גיחות אשר תוצאתן הייתה מפה חדישה ונוחה שחולקה ערב המבצע ללוחמים על הקרקע, ביניהם – לוחמי חטיבה 9. באחת הגיחות המרתקות שביצענו, טסתי עם אחיה השילוני – לצלם את שדה התעופה קהיר-מערב שעל גבול המדבר.” נזכר בר-שלום.
“יצאנו במטוס בודד,” סיפר יגאל, “טיפסנו כ-35 דקות לגובה 30,000 רגל בנתיב הטיסה הבינלאומי. טסנו מול רוח-אף כשעה וחצי עד אלכסנדריה, צילמנו מטרות בסביבות העיר, משם פנינו לקהיר-מערב, ומשם מזרחה דרך הדלתא של הנילוס, חצינו את תעלת סואץ ומעל סיני – הביתה. הייתה זו גיחה ארוכה, מסוכנת ומעניינת, אך לא היינו הראשונים שביצענו זאת, לפנינו, עשו זאת הטייס שלמה להט והנווט ניוטק. הפעם יצאנו לשם בעקבות ידיעות על עיסקת הנשק בין ברית המועצות למצרים. דובר על רכישת מאות מטוסי מיג-15, ואכן בגיחת הצילום נתגלו ארגזים רבים בנמל אלכסנדריה ובשדה התעופה קהיר-מערב.” אלה היו ההוכחות לקיום עיסקת הנשק אשר בין השאר תרמה להחלטה על ביצוע מבצע ‘קדש’.
יגאל סיפר על משימה נוספת: “בשנת 1955 נשלחנו אחיה השילוני ואני למשימה סודית. לצלם את מחנה העונשין בסמאווה, על גבול עיראק-סעודיה בו ישבו אסירים יהודים, מעצורי ‘הפרשה’ בעיראק, ביניהם גם יהודה תג’ר. הכוונה הייתה להצניח כוח צנחנים שיחלץ את האסירים מן המחנה ולהחזירם ארצה במטוס שינחת בשדה התעופה הזעיר שהיה בסמוך למחנה המעצר. הבעיה הייתה כיצד להגיע למקום מרוחק זה. נתקלנו בנושא של טיסה בגובה רב, היה זה זרם הסילון שפעל לרעתנו. הגרוע מכל-שלא יכלנו להיעזר בעצת אף אחד, אפילו לא במפקד הגף או מפקד הבסיס, מחמת סודיות העניין. עלינו היה מוטל למצוא פתרונות טכניים ומבצעיים לכל הבעיות שהתעוררו והיו רבות כאלה. ראשית, ניסינו בעצמנו להאריך את טווח המטוס על ידי הרכבת מכלים נתיקים נוספים על כנפי המוסקיטו, היו אלה נתיקים ישנים שמצאנו במגרש הגרוטאות, ואחרי שהורכבו על המטוס, גרמו לגרר רב, והורידו מביצועי המטוס עד שהרגשנו שאינם מועילים כלל והורדנו אותם.
“לבסוף, יצאנו ביום חם של חודש יולי, במדי חורף של חיל האוויר, (בגלל הקור המקפיא בגובה רב, עד 50 מעלות מתחת לאפס) ומצוידים בכסף עיראקי, מפות ולוחות זמנים של רכבות. כל זה אם נאלץ לצנוח בשטח האויב. לאחר מספר טיסות ניסוי שבצענו, ידעתי על מגבלת הדלק, והבעיה העיקרית תהיה לחזור הביתה לאחר ביצוע הצילום. מאחר ולא השגנו מפות מפורטות יותר, טסנו עם מפה של 1 למיליון, קשה למצוא מטרת נקודה על מפה בקנה מידה כזה. טסנו וחצינו את הגבול, ולאחר שעתיים טיסה, במעמקי ירדן, ראיתי שחישובי הדלק אינם מתאימים והחלטנו לחזור, חזרנו לבסיס, ובילינו ימים אחדים בתכנון חדש, בטיסה בגובה נמוך יותר, שהצריך תכנונים חדשים לנתיבים, לתצרוכת הדלק, ולתפעול המצלמות. לאחר ימים מספר המראנו שנית, והפעם הטיסה הייתה מדויקת ונכונה, לאחר שעתיים וחצי ראינו למטה את מחנה העונשין.” סיפר בר-שלום בסיפוק.
אחיה השילוני הוסיף וסיפר: “זאת הייתה חוויה, לאתר נקודה זעירה ומרוחקת זו לאחר ניווט ארוך ומעייף שערך יגאל בר-שלום. צילמנו את מחנה המעצר מכמה כיוונים והחלטנו לחזור. יגאל הציע לחזור בדרך אחרת מזו שהגענו – לאורך צינור הנפט מוסול-חיפה שהוביל בשנים קודמות נפט מן המפרץ הפרסי לבתי הזיקוק שבמפרץ חיפה. לאורך צינור זה בנויות משאבות הדוחפות את הנפט מערבה, וליד מחנות השאיבה נבנו שדות תעופה, שבהם לפי ההשערה תכננו העיראקים להשתמש בזמן מלחמה נגד ישראל. חשבנו שטוב יהיה להביא מתנה למפקדים שבעורף על ידי צילום שדות תעופה אלו – וכך עשינו. טסנו לאורך קו הנפט וצילמנו את כל השדות שבדרך. לאחר חמש שעות טיסה חצינו בחזרה את הגבול ונחתנו בבית. הצילומים שפותחו היו ברורים וטובים. לצערנו לא בוצעה לבסוף הפשיטה, כנראה בגלל העומס המבצעי שלפני מבצע קדש.”
(באדיבות עודד מרום)
נכתב על פי ספר טייסת 115 – טייסת הזנב האדום, עודד מרום. 1989
