במהלך החודשים הראשונים לקום המדינה, כחלק ממערך עסקאות הנשק עם צ’כוסלובקיה, סוכם על הכשרה של טייסי קרב ישראלים בצ’כוסלובקיה. לצד פעילות מפורסמת של משלוחי נשק והכשרה של טייסים קרב מנוסים להטסת האוויה S-199 (גרסתו הצ’כית של המסרשמיט 109 הגרמני), הוכשרה קבוצה של טייסים ללא כל הכשרה קודמת. אנשיה היו כולם ניצולי שואה או פליטי המשטר הנאצי, למעט בודדים לא היה להם כל רקע בנושא (לאחד בלבד היה נסיון אזרחי) וזמן הכשרתם הוגדר לחצי שנה בלבד במקום תקופה של 18-24 חודש.
ביום 25 לאוקטובר 1948, בעת שהיו בשלב השלישי של הקורס, המריא פרח הטייס גדעון סורן במטוס אוויה C2B, גרסתו הצ’כית של מטוס האראדו AR96. סורן המריא מבסיס אולומץ, ששימש כבית הספר לטיסה של הטייסת ה”ישראלית”, אל המטווח בז’רוביצה. זו היה היום החמישי מאז החלו החניכים לירות חימוש חי, כאשר היה זה היום האחרון לביצוע ירי אוויר קרקע במקלעים.
בתחקיר התברר שסורן החל לירות בנקודת המשיכה ליציאה מהיעף, וכך ככל הנראה המשיך את הצלילה ופגע בקרקע. הטייס נהרג.
מקור: “הטייסת שהמריאה מהשואה”, יהודה מנור, הוצאת יד ושם, 2012
