ב-19 באוגוסט 1969 , כחודשיים לאחר שניסים אשכנזי קיבל את הפיקוד על טייסת 102, נפגע מטוסו בזמן תקיפת סוללת טילים, אשכנזי נפל בשבי המצרים. רס”ן עמי גולדשטיין (גדיש) מונה כממלא מקום מפקד הטייסת עם נופלו של אשכנזי בשבי, ופיקד על הטייסת כארבעה חודשים.
לאחר שובו מן השבי סיפר אשכנזי:
| “ההרגשה נוראה, אתה טס באווירון בתחושה של כוח, בטחון, שליטה, אתה המלך בשמים – מטיל פצצות, מבסוט מהחיים, שקט, הרבה מהירות, הרבה כוח… דקה אחר-כך אתה מוצא עצמך בעולם שונה – תלוי על מצנח בשמים, מפרפר בין חיים ומוות. נפלטתי במהירות של כ-500 קשר, זוהי מהירות גבוהה, על גבול מגבלות כיסא המפלט, ומצאתי עצמי עם שברים ביד וברגל, מפותל בין מיתרי המצנח, כל זה מן ההפלטה במהירות גבוהה זו…”. |
אשכנזי הגיע לקרקע ברוח חזקה, עם גפים שבורות, ונחת בשדה מלא אבנים ענקיות, המצרים ירו עליו בעודו באוויר. עם הנחיתה נתפש וטופל בשברי היד והרגל במרפאת שדה מוזנחת. הוא התעורר מן העלפון בבית חולים בקהיר, שם נכלא לארבעה חודשים, בהם עבר שבעה ניתוחים והתמודד עם החוקרים שניסו להוציא ממנו מידע על חיל האוויר הישראלי. לאחר ארבעה חודשים חזר הביתה, פצוע ושבור. הוחלט לשחרר אותו מן הפיקוד על הטייסת.
רס”ן משה (סימי) סער קיבל את הפיקוד על טייסת 102 במהלך מלחמת ההתשה המתמשכת ומצא את הטייסת לא רק נלחמת, אלא נקלטת עדיין בבסיס חצרים, בונה כוח אדם טכני, ובמיעוט טייסים. העיט היה אז הפתרון היחיד לתקיפת סוללות ס.א.-2, סיפר סער:
| כל זה נתקבל על ידנו באהבה, לא היה זמן להתלונן, המשימה היתה לטוס ולתקוף יום-יום. היתה תחרות בין 102 לטייסת 109, מי תתקוף יותר, תטוס יותר, תטיל יותר פצצות. קיבלנו טייסים צעירים שחייבים לטוס ולהתאמן, עם מי יטוסו טיסות אימונים? המובילים שלנו טסו 3-4 טיסות מבצעיות כל יום, זו היתה תקופה עמוסה, יום ולילה, תקופה מלאה חוויות.” |
רס”ן יוסי אלחייני, הקצין הטכני של טייסת 102 בשנים הראשונות של הטייסת בחצרים סיפר על קשיים בגיוס וקידום כוח טכני מיומן:
| “עם כל הקשיים בקליטת המטוס החדש והמלחמה הנמשכת התגבשה בגף הטכני רוח צוות ועלייה הדרגתית ברמת האחזקה, זכינו ברציפות בתחרות רמת האחזקה בין הטייסות בחצרים.” |
בשנת 1972 הוחלט להעביר את הקא”מ ממטוסי האורגן למטוסי עיט. בפברואר 1973 ניתן צו הקמה לטייסת 140 בבסיס עציון (מפקד הטייסת דן פסח ואתו הסמ”טים אלי מנחם וערן רמות), טייסת 140 פורקה עם תחילת המלחמה. הצוותים והמטוסים פוזרו בטייסות 110 ו-116 שהפעילו מטוסי עיט. לאחר המלחמה חזרו המטוסים ששרדו והצוותים לעציון וטייסת 140 התגבשה בחזרה. קא”מ ראשון במטוסי עיט נפתח ב-18 בנובמבר 1973.
מלחמת יום הכיפורים של טייסות העיט
ב-3 באוקטובר 1973 נעצרו מחוגי השעון לרגע… באחת מגיחות האימון נהרג מפקדה של טייסת 115 עמי גולדשטיין – “גולדי” בעייט 75 של הטייסת. כעבור שלושה ימים פרצה מלחמת יום הכיפורים.
מפקד הטייסת החדש – רס”ן גיורא רום. שמונה ע”י מפקד בסיס תל נוף רן פקר, ושפגש לראשונה מטוס עיט, מיהר לבצע טיסת אימונים בעיט דו-מושבי עם אחד מאנשי הטייסת החדשה שלו. למחרת בבוקר התייצב בטייסת כמפקדה. היומיים הבאים, חמישי ושישי, עברו על רום בהיכרות עם הטייסת, בלוויה של גולדי, בפגישה עם הגף הטכני ועם אנשי צוות האוויר.
“ביום שבת, שישה באוקטובר 1973 , קרוב לשעה שלוש אחרי הצהריים, התיישרתי על מסלול 33 בתל נוף. הייתי מספר שתיים של יכין כוכבא, ומטרתנו הייתה מוצב ‘בודפשט’ בצפון תעלת סואץ. ישבתי בתוך מטוס ‘סקייהוק’, עמוס בשמונה פצצות בנות רבע טון כל אחת …” כך כתב גיורא רום בספרו ‘צבעוני ארבע’.
גיורא מונה לפקד על טייסת 115 שאיבדה את מפקדה, עמי גולדשטיין בתאונת אימונים שלושה ימים קודם לכן, “רק לפני כשעה וחצי נכנסתי בפעם הראשונה לתא הטייס של המטוס הזר לי לחלוטין ועכשיו אני עומד לקחת אותו לאוויר, עמוס פצצות, ולתקוף איתו מטרה באזור שמתחוללים בו קרבות.”
טייס צעיר ליווה את גיורא למטוס, הסביר לו בקצרה על המפסקים והשעונים בתא הטייס, הדריך אותו על הפעולות החיוניות להמראה ולנחיתה, וגיורא יצא לטיסתו הראשונה במטוס הלא מוכר.
טייסת 116 נכנסה למלחמה בפיקודו של רס”ן אהוד שלח. עם פתיחת המלחמה תוגברה הטייסת במטוסי עיט ‘E’ מעציון, במטוסים דו-מושביים ובטייסים של טייסת 140 שהייתה בשלבי הקמה בבסיס עציון. ביום השלישי של המלחמה נהרג מפקד הטייסת אהוד שלח, במקומו מונה שמוליק בן רום שפיקד על הטייסת במלחמה ולאחריה. לאחר כשבוע החלו להגיע מטוסי עיט ‘אי’ מארה”ב.
במהלך 19 ימי הלחימה בוצעו מעל 800 גיחות, מהן 580 באמ”ט, שכללו סיוע קרוב ותקיפת מטרות קרקע, כל זאת ללא מחשב הפצצה. רק חלק מן המטוסים היה מצויד בתותחי 30 מ”מ. הטייסת איבדה 5 מטוסים ואחרים נפגעו מטילי כתף ואש נ”מ.
טייסת 109 והטייסת האחות 110 היו עיקר כוח הסיוע האווירי לכוחות הקרקע ברמת הגולן. מפקד הטייסת רס”ן דוד יצחק והקצין הטכני סגן ניסים עובדיה נמצאו בהיקף פעילות רב, במטוסים שלא כולם מוכנים למלחמה. לחלק ממטוסי העיט היו כוונות מתקדמות ואילו בחלק מן המטוסים היו עדיין כוונות מיושנות של צלב ונקודה. שתי טייסות העיט בבסיס רמת דוד היוו את עיקר כוח הסיוע האווירי לכוחות הקרקע ברמת הגולן, בשלבי הבלימה וההבקעה. מטוסי עיט מטייסת 109 תקפו את חיל המשלוח העיראקי שהגיע עד כפר נפח, 8 ק”מ מכוחותינו.
הטייסת ביצעה כאלף גיחות מבצעיות תוך אבדות כבדות: שבעה טייסים נהרגו, חמישה טייסים נטשו בשלום, 13 מטוסים אבדו. גבי גרזון נפל בשבי הסורי, עונה קשות ואיבד רגל. על התנהגותו בשבי הוענק לו אות המופת. טייסי המילואים היוו את חוט השדרה של הכוח הלוחם. לטייס הוותיק שלמה הניג הוענק אות המופת על רמת ביצועיו.
טייסת 110 גדלה מאד עקב גיוס מילואים, ומנתה 32 מטוסי עיט (חלקם מטוסי עיט ‘E’ של טייסת 140) 248 טכנאים ואתם עשרות טייסים בפיקודו של צביקה הס. הטייסת ביצעה במלחמה 1136 גיחות מבצעיות.
כבר במטס הראשון טעמה הטייסת את טעם המלחמה, פגיעות נ”מ וטייס שנטש (וניצל). ביום השני פעלה הטייסת בחזית מצרים, ברמת הגולן ובסוריה ושילמה מחיר כבד בטייסים ובמטוסים שנפגעו. ביומה השלישי של המלחמה איבדה הטייסת טייס שנהרג מפגיעת טיל פרוג בשיכון המשפחות, לאחר מספר שעות נהרג מפקד הבסיס זוריק לב שטס כמספר שתיים ברביעייה שהוביל אברהם וילן לתקיפת סוללת טק”א באזור פורט סעיד, ובצוהרי אותו יום נפצע מפקד הטייסת צביקה הס מפגיעת אש נ”מ במטוסו. צביקה טופל ונחבש והמשיך לפקד על הטייסת במהלך המלחמה. סגנו של הס, אברהם וילן שנפל בשבי בסוריה שש שנים קודם לכן, המשיך להוביל את הלוחמים:
“המשכנו להילחם”, אמר וילן,”השתפרנו מטיסה לטיסה, היו פחות פגיעות במטוסים ופחות אבדות. היתה אווירה של קרב, מתח ומלחמה, ובמלחמה ישנם קורבנות. לא היה דיכאון, הצלחנו להתמודד עם המשימות השונות ולבצע אותן בהצלחה”.
טייסת 110 איבדה במלחמה 11 מטוסים וששה טייסים בהם מפקד הבסיס זוריק לב.
העיט מטוס שורד. ביומה השני של המלחמה המריא סגן אריה מרלינג להפצצה ברמת הגולן. במהלך המשימה נפגע המטוס והגיב בפנייה חריפה ובטיסה בלתי נשלטת בג’י גבוה. הטייס נחבט בחופה וחש שהכיסא נעקר ממקומו. הוא החליט לנטוש את המטוס אולם ידית ההפלטה לא הייתה במקומה, וכנראה ניזוקה ואבדה. לאחר מספר שניות הבחין הטייס כי לא דולקות נוריות אזהרה וכי חיווי מכשירי בקרת המנוע רגילים. מרלינג השתלט על המטוס והטיס אותו בעדינות לכיוון מערב תוך שהוא חש פגיעה נוספת, כנראה מטיל כתף. בן הזוג דווח למרלינג כי צינור הפליטה של מנועו פגוע וכי חלק ניכר מהגה הגובה חסר. העיט הניזוק המשיך לטוס ומרלינג הנחית אותו בשלום ברמת דוד.
הזנבון שהציל מטוסים וחיי טייסים
בתקופת מלחמת יום הכיפורים פותח על ידי ענף מצ”ד 4 והתעשייה האווירית שינוי להארכת צינור הפליטה של מטוסי העיט לאחר שרבים מהם נפגעו מיד בתחילת המלחמה על ידי טילי קרקע-אוויר מונחי חום, מסוג ס.א.-7 (זרת). הזנבון יוצר במהירות ובפשטות והותקן על כל מטוסי העיט תוך כדי המלחמה; כל שהיה על הטכנאים לעשות כשהגיע מטוס פגוע היה להחליף את הצינור המוארך שספג את הפגיעות ושמר על המנוע.
בשנת 1976 קיבלה טייסת 140 מטוסי עיט מדגם ‘N’. בשנת 1981 עברה הטייסת מעציון לבסיס רמון החדש במטס מרשים של 23 מטוסי עיט, הוביל את המטס מפקד הטייסת נפתלי מימון. במבנה טסו גם דוד עברי ואתו משה ברטוב, מפקדי הטייסת בעבר דן פסח ורון חולדאי, מפקד בסיס עציון מנחם שרון ומפקד בסיס רמון יהודה קורן.
הטייסת לחמה במלחמת שלום הגליל (1982) ובשנת 1985 הועברו מטוסי העיט לטייסת 116 והטייסת הודממה לקראת פתיחתה כטייסת נץ.
בשנת 1978 נפתחה טייסת 147 (מחדש) על ידי חנוך פטישי בבסיס חצרים כטייסת עיט. נוסף על מטוסיה רוכזו בה מטוסי עיט שהגיעו ברכבת האווירית של מלחמת יום הכיפורים. ניתן היה להבחין במטוסי העיט של 147 על פי מייצב הכיוון (הזנב) שנצבע בצהוב. בתחילת שנות השמונים הפכה 147 לטייסת מילואים, כאשר רק השלד בה נשאר מבצעי. בגל הקיצוצים הגדול של 1985, נסגרה הטייסת.
טייסת 149 בפיקודו של משה הרץ, הוקמה כטייסת עיט מדגם ‘E’ בשנת 1976 בבסיס עציון, כטייסת קרב שלישית בבסיס (אחרי טייסות 144,140). לאחר הסכם השלום עם מצרים (בשנת 1979) ובעקבותיו פינוי הבסיסים בסיני והחזרת סיני למצרים, עברה הטייסת לבסיס עובדה יחד עם הטייסת האחות 144. בשנת 1981 קלטה הטייסת מטוסי כפיר.
מקורות:
20 שנה לטייסת 102, עודד מרום;
דרך הצפון, אשר רוט;
מעיט לקורנס, שאול ברונפלד;
טייסת הזנב האדום, עודד מרום;
פרחים ברקיע, עודד מרום;
וידי מלאכים תחת כנפיהם, אריה הלל;
ספרי טייסות העיט;
ראיונות עם טכנאים וטייסים.
תודה לסא”ל מוטי חבקוק על המידע.
