הקרב האוירי שהיה-וזה שלא היה

מובא באדיבות “מבט מל”מ” -כתב עת לענייני מודיעין וביטחון מבית המרכז למורשת המודיעין.

לפני מלחמת ששת הימים התרחשו שני אירועים אוויריים בגבול ישראל-מצרים שבהם היו מעורבים מטוסי מיג 19 מצריים. האירוע הראשון היה קרב אווירי שבו הפיל חיל האוויר הישראלי שני מטוסים שהטיסו טייסים מצרים. האירוע השני נחשף בזיכרונותיהם של בכירים בצבא המצרי על חלקם במלחמה, ובמסגרתו נפלו שני מטוסים מצריים שהטיסו טייסים סובייטים. לדעת הבכירים הללו הם הופלו על ידי מטוסי צה”ל בקרב – אלא שקרב כזה לא התרחש. הסיפור כולו לא התפרסם והושתק לבקשת הסובייטים 

אשר לאיום הראשון, ב-26 בנובמבר 1966 ,שבועיים לאחר מבצע “מגרסה”, קלטה יחידה 515 ,יחידת הסיגינט של אמ”ן (כיום 8200) מברק שנוסח כפקודה מאת המפקד הכללי של “המפקדה הערבית המאוחדת” (מפע”מ) אל מפקדי הכוחות המזוינים של כל המדינות הערביות החברות בה. ההוראה קבעה שיש להעמיד את כוחותיהם בכוננות מלאה. בעקבות  ידיעה זו, הוכרזה בצה”ל כוננות (שם הקוד “רובד”). בבדיקה נוספת של הידיעה ולאחר שלא נראו תזוזות בקרב כוחות ערביים, בוטלה הכוננות.

אשר לאיום השני, המצרים לא חדלו מלהתעניין בנעשה בכור הגרעיני בדימונה מאז נודע להם על הקמתו ב-1960. במסגרת זאת ביצעו גיחת צילום לילית באזור ב-28 בספטמבר 1961. הייתה זו גיחה יחידה, שאחריה לא ביצעו המצרים כלל גיחות צילום בעומק שטח ישראל במשך זמן רב. בנובמבר 1966 התקבל מידע ממקור על ניסיונות צילום שעורכים המצרים מעל שדה התעופה קהיר-מערב, במטוס מיג 21 ,שטס בגובה 60,000 רגל ובמהירות 1.8 מאך. ההערכה הייתה שהמבצע יתבצע לכל המוקדם בין  שלהי נובמבר לאמצע דצמבר, בשעות שלפני הצהרים, ובתנאי שמזג האוויר יהיה נאה.

למצרים הייתה יכולת לבצע מבצע של תקיפה אווירית  וגם, ככל הנראה, כוונה לבצע מהלך שכזה. יתכן שגם לסובייטים הייתה מעורבות בעניין.
אמ”ן וחיל האוויר נערכו, והקימו מערך התרעה משולב, שעיקרו התבסס על יחידה 515 ,שבבסיסיה הוצבו נציגי חיל האוויר. תפקידם היה לדווח למרכז המבצעים של חיל האוויר על כל פעילות אווירית עוינת  כלפי ישראל.

באותה העת החריפו התקריות עם הסורים על רקע המאבק להטיית מי הירדן, ובאופן טבעי הקנו בצה”ל – הן באמ”ן והן בחיל האוויר – תשומת לב לא מעטה לגזרה הסורית. בקרב אווירי עם מטוסים סורים ב-14  ביולי 1966 הפיל מטוס מיראז’ מטוס מיג 21 סורי, הפלה ראשונה של מטוס זה בעולם.

אירועים אלה הביאו את ישראל להגביר את האיומים על סוריה. ועל רקע זה החליטו סוריה ומצרים לחתום על הסכם הגנה ביניהן ב-4 בנובמבר 1966 .ההסכם נועד להרתיע את ישראל מנקיטת מהלך תוקפני כלפי מי מהן, ועמד אחר כך בבסיס ההחלטה המצרית להכניס כוחות לסיני במאי 1967 כדי להרתיע את ישראל מלתקוף את סוריה. המצרים הכניסו כוחות על רקע הידיעות השגויות שהעבירה ברה”מ למצרים באותה עת, שלפיהן ישראל מרכזת כוחות בגבול עם סוריה, מהלך שהביא בהמשך למלחמת ששת הימים.

9 בנובמבר 1966 :הקרב מול הטייסים המצרים שבו הופלו מטוסי המיג 19 

ה-29 בנובמבר 1966 היה יום פעיל במיוחד בחיל האוויר הישראלי. במהלכו הוזנקו מטוסי חיל האוויר פעמיים כדי ליירט מטוסים מצריים שחדרו מסיני לשטח ישראל. אחד היירוטים הסתיים בהפלת זוג מטוסים מצריים.

האירוע הראשון היה לפני הצהריים. במהלך טיסת סיור שגרתית של מטוס פייפר סופר-קאב לאורך הגבול עם מצרים, חדרו לישראל, באיזור ניצנה, זוג מטוסי מיג 17 שניסו ליירט אותו. הבקרה הדרומית קלטה את המטוסים הללו וחיל האוויר הזניק שני מטוסי מיראז’ כדי להגן על מטוס הפייפר. טייס הפייפר הוזהר מבעוד מועד, הנמיך טוס ובהמשך נחת בשלום. לאחר שטייסי מטוסי המיג 17 ראו שלא יוכלו ליירט אותו בגובה נמוך, הם שבו על עקבותיהם לשטח מצרים. מטוסי המיראז’ שהוזנקו למקום נשארו לפטרל לאורך הגבול.

לא עבר זמן רב והחל אירוע שני בגזרה הדרומית. בשעות הצהריים אותר זוג מטוסי מיג 19 מצריים מתקרב לגבול מכיוון מערב. הזוג טס במבנה קרבי קרוב וחצה את הגבול לישראל, תוך הנמכה לגובה של 15,000 רגל. כשהמטוסים היו בשטח ישראל, במרחק כארבעה מייל מהגבול, הוזנק לעברם זוג מטוסי מיראז’, בהם טסו סרן מיכאל הבר וסגן אילן גונן. כשהמטוסים המצריים היו בטווח כ-1,800 מטר, שיגר הבר טיל ”יהלום” (טיל אוויר-אוויר מדגם 530-Matra ) לעבר אחד המיגים. הטיל פגע במטרה ישירות. ”נראה פיצוץ רציני, והמטוס כאילו נמוג”, תיאר הבר לאחר הגיחה. הטייס נהרג. 

המרדף אחר המטוס המצרי השני נמשך. הטייס השני, גונן, שיגר אף הוא טיל ”יהלום” לעבר מטוס המיג הנותר. הטיל נע לכיוונו כשלפתע שינה את מסלולו, נסק תלולות והחטיא. הבר, שראה את ההחטאה, נכנס מיד אחרי המיג ליעף תותחים. טייס המיג הבחין במטוס של הבר מאחוריו והחל לפנות שמאלה. הבר צמצם מאחוריו את הטווח וירה צרור מתותחי המטוס, שפגע במטוס המיג המצרי. המיג המשיך לטוס והשליך מיכלי דלק. הבר התקרב אליו וירה לעברו צרור נוסף מתותחיו. המיג נפגע – ונפל. הטייס נטש ונפצע. הייתה זו הפעם הראשונה אוויר. עד לאותו יום הושגו כל ההפלות, של מטוסי הבוכנה והסילון, באמצעות תותחים. על פי מקורות מצריים שני מטוסי המיג 19 האלה הוטסו על ידי טייסים מצריים

9 בדצמבר 1966: הקרב שלא היה מול הטייסים הסובייטיים

 שנים לא מעטות לאחר קרב זה, בשנות ה-80 של המאה ה-20 ,התפרסמו זיכרונותיהם של שני קצינים בכירים בצבא המצרי מאותה תקופה. השניים התייחסו לאירוע זה וחשפו לראשונה קרב נוסף, שלדבריהם התנהל בין סובייטיים. על פי זיכרונותיהם, האירוע התרחש בדצמבר 1966 .בין  מטוסי חיל האוויר הישראלי לבין מטוסי מיג 19 ,שהוטסו על ידי טייסים סובייטיים, 

אחד הקצינים הוא פריק אוול (מקביל לגנרל 4 כוכבים) מוחמד אחמד צאדק, שהיה אז ראש המודיעין הצבאי בצבא מצרים (מקביל לראש אמ”ן), ושבמלחמת ההתשה שימש רמטכ”ל הצבא (1969-1971) ושר ההגנה (1971-1972). השני, בדרגה זהה, מוחמד צדקי מחמוד, שימש מפקד חיל האוויר המצרי מאז 1953 והודח מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים ביוני 1967 . זיכרונות אלה פורסמו במסגרת מכלול הזיכרונות של בכירים בצבא המצרי על חלקם במלחמת ששת הימים. 

מוחמד צדקי מחמוד, שהיה  מפקד חיל  האוויר  המצרי. לטענתו, טייסים מצרים גילו כי במטוסים שמסרו הסובייטים היו חסרות מערכות שונות	מוחמד אחמד צאדק, שהיה ראש המודיעין הצבאי בצבא מצרים. ציין כי במצרים לא פורסם דבר על אודות שני הקרבות

לדבריהם, על שני קרבות האוויר בין מצרים וישראל לא פורסם דבר במצרים. המצרים איבדו בהם גם את המטוסים וגם את הטייסים, נוכח היתרון שהיה לטייסים הישראלים, למטוסיהם ולחימוש שלהם. שני הקרבות הללו הוכיחו, לדברי ראש המודיעין הצבאי, את חולשת חיל האוויר המצרי ואת נחיתותו מול מקבילו הישראלי, כפי שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. הם גם הוכיחו למצרים כי הם חסרים אמצעי שליטה אוויריים  מתאימים. ראש המודיעין הצבאי לא פירט בזיכרונותיו מעבר לכך, אך ציין כי במצרים לא פורסם דבר על אודות שני קרבות אלה, והם נשארו חסויים.   לעומתו הרחיב מפקד חיל האוויר במידע על האירוע שבו היו מעורבים הטייסים הסובייטים. הוא לא התייחס כלל לאירוע שבו היו מעורבים הטייסים המצריים. מפקד חיל האוויר המצרי תיאר את ההתרחשות במסגרת היחסים ששררו אז בין מצרים לברה”מ בתחום הרכש. הוא הצביע על כך שלעתים ניסתה ההנהגה הסובייטית לנצל את אספקת האמל”ח.

לדבריו, ברה”מ סיפקה אז למצרים  מטוסי קרב חדשים מדגם מיג 19 כמנוף לחץ על הנהגתה. לטענתו, טייסים מצרים שהתאמנו על מטוס זה בברה”מ (שהיה מעין דור ביניים בין מטוס המיג 17 למטוס המיג 21 וסבל מבעיות מבצעיות וטכניות שונות), גילו כי במטוסים שנמסרו למצרים היו חסרות מערכות שונות, כגון מערכת התרעה ומערכת הנחייה לטילים. החוסרים דווחו כמובן לדרגים הבכירים ביותר במפקדת חיל האוויר ועל רקע זה ניטש ויכוח בין המצרים לסובייטים. אלה האחרונים לא קיבלו את טענות המצרים וטענו כי הם אינם יודעים להטיס את המטוסים כראוי. הם החליטו לשלוח את טייסיהם להטיס אותם כדי להוכיח זאת. 

כך אירע, על פי המקורות המצריים, שב-19 בדצמבר 1966 המריאו מבסיס מליז (ביר גפגפה, רפידים) שני מטוסי מיג 19 מצרים, מוטסים על ידי טייסים סוביטיים במטרה להפגין בפני המצרים את ביצועיהם. על פי מקור אחר  המריא מבנה של שישה מטוסי מיג 19 ,ארבעה מהם מוטסים בידי טייסים סובייטיים ושניים נוספים על ידי טייסים מצריים; ולאחר זמן מה חזרו לבסיס שני המטוסים שהטיסו המצרים. המטוסים שהטיסו הסובייטים נשארו באוויר. על פי המקורות המצריים, הם לא חזרו לבסיס אלא נתקלו במטוסי חיל האוויר הישראלי, שתקפו אותם והפילו אותם, וכתוצאה נהרגו הטייסים הסובייטים. על פי אותו מקור, התנהל הקרב באזור כונתילה.

לפי המקורות המצריים האירוע הביך את הסובייטים. הם ביקשו מנשיא מצרים עבד אל-נאצר שישתיק את האירוע, ואכן נאצר הורה לא לפרסם את הידיעה במצרים. המקורות מציינים שהם הופתעו מכך שגם ישראל לא פרסמה דבר בעניין אירוע זה, והניחו שברה”מ ביקשה זאת גם מישראל. המצרים כינו אותו ”האירוע המביך” (פאדיחה בערבית) של ה-19 בדצמבר 1966 .

התקשורת הישראלית לא פרסמה את התקרית

הקרב הראשון שאליו התייחס ראש המודיעין הצבאי, נגד טייסים מצריים, הוא ככל הנראה הקרב של 29 בנובמבר 1966 . אשר לקרב השני (לכאורה), יש להדגיש מספר נקודות המשותפות לכל שלושת המקורות, שהם בלתי תלויים ועצמאיים לחלוטין:

א. הוא התרחש בדצמבר 1966 , וליתר דיוק ב-19 בחודש (“הפאדיחה של ה-19 בדצמבר 1966.)”
ב. טייסים סובייטיים הם אלה שהטיסו הפעם את מטוסי המיג 19 , ולא מצרים כמו בקרב ב-29 בנובמבר.
ג. הרקע והסיבה לאירוע לא היו קשורים לישראל ולכוונות מבצעיות נגדה.
ד. הנושא לא התפרסם כלל בתקשורת המצרית והסובייטית, ונשאר סוד הידוע למתי מעט.  מאחר ולנו לא הייתה כל מעורבות בעניין, ובאותו יום לא התרחש קרב אווירי כלשהו בזירה המצרית, ומאחר שלדברי המקורות המצרים המטוסים לא שבו לבסיס (בין אם בגרסה של שני מטוסים, או בגרסה של 4 מטוסים, שיתכן והיא מוטעית) – הרי שניתן להניח כי האירוע קרה מסיבה אחרת, בין אם בשל תקלה טכנית או בשל טעות אנוש, שגרמו כנראה להתרסקותם.

המצרים הניחו הנחה הגיונית – שהמטוסים שהרחיקו עד הגבול עם ישראל, נתקלו במטוסי חיל האוויר והופלו על ידם – כפי שקרה קודם לכן, ב-29 בנובמבר. הם רק לא הבינו מדוע האירוע לא פורסם בתקשורת הישראלית, והניחו הנחת קונספירציה, שגם ישראל, כמצרים, נענתה לבקשת ברה”מ שלא לפרסם את המקרה. הם לא חשבו שאי הפרסום נבע מכך שלא היה כל קרב אווירי שבו הייתה ישראל מעורבת, ולכן אפשר שהדבר נובע מסיבות  אחרות.

הקביעה המצרית שהמטוסים הופלו על ידי מטוסים ישראלים עשויה להצביע על כך שהמצרים, וכנראה גם הסובייטים, לא ידעו אז את הסיבה האמיתית לנפילת המטוסים. 

זיכרונות המפקדים המצרים הבכירים על מלחמת ששת הימים וחלקם בה, תרמו לחשיפת אירוע, שכנראה התרחש בדצמבר 1966 , שבו נהרגו טייסים סובייטים במצרים כשהם מטיסים מטוסים מצריים, והוצנע לבקשת ברה”מ. באופן דומה נהגו הסובייטים באירוע נוסף – לאחר הפלת חמשת מטוסי המיג 21 שלהם בקרב האווירי שהתנהל מול מטוסי חיל האוויר ב-30 ביולי 1970( (מבצע “רימון 20”.) אכן, יש עדיין דברים נעלמים במלחמותינו שלא נחשפו, אפילו לאחר יותר מ-50 שנה.