ביום שלישי, 12 במאי 1970, יום לאחר יום העצמאות תש”ל, ובאותו יום בו הפיל עזרא דותן שני מטוסי מיג 17 סוריים במטוס העייט שלו, הפיל סרן אשר שניר 1 מטייסת 119 מטוס מיג 17 נוסף מצפון למארג’ עיון שבלבנון.
על קרב האויר שבשיאו הופל המיג הסורי, מספר תא”ל (מיל’) עמוס עמיר, בן זוגו של שניר בקרב, בספרו “אש בשמיים”: 2
“אני, ואשר לצידי, 3 נכנסנו לשמי צפון רמת הגולן בגובה של כעשרת אלפים רגל מעל פני השטח. מניסיוני ידעתי שכיסוי המכ”ם באיזור, בגבהים הנמוכים, היה גרוע, וכי אל לי לצפות לעזרה יעילה מן הבקרה. אנו התקרבנו עד לקו הגבול עם סוריה ופנינו לאחור מעל למורדות החרמון הדרומיים. ‘אדום, השלך מכלי דלק, קשר עין עם מטרה בשעה עשר נמוך; אדום שתיים, יבוא איתי’, קראתי בקשר בחטף, התהפכתי על גבי וצללתי מטה כנשר העט על טרפו. בעיקול אחד הוואדיות זיהיתי מטוס קרב, מיג 17, צבוע בצבע הסוואה ירוק-חום כהה, טס בגובה נמוך ביותר בכיוון צפון-מזרח, הכיוון אל הגבול ולעבר השטח הסורי. התקשיתי להבין, ולהאמין, שהמיג הזה הוא בודד בשטח והתאמצתי במיוחד לחפש את שותפיו למבנה. שותפים כאלה לא נראו בסביבה. שני מיראז’ים ישראליים, מוטסים בידי שני טייסי קרב מנוסים, שכבר הפילו מספר מטוסי אויב בעבר, נגד מיג 17, נחות במהירותו ובודד בשטח. זה בהחלט לא נראה לנו כקרב הוגן ומאוזן כוחות. ‘ההפלה הזאת תהיה קלה ומהירה’, חשבתי. ארבע וחצי הדקות הבאות הוכיחו את גודל השגיאה. הידקתי מעט את הפנייה, הכנסתי את המיג אל תוך הכוונת וסגרתי עליו טווחים במהירות. טיל אוויר-אוויר שהיה תלוי על כנף המטוס נחסם על-ידי קרינת החום שהוחזרה מן הקרקע הלוהטת הקרובה כל-כך ואי אפשר היה לשגרו כך. הפעלתי את מפסק התותחים והפשלתי את ההדק לאחור. “יש לך עוד חמש שניות”, לחשתי, ספק ליריב ספק לעצמי. המיג משך למעלה וימינה, בבת אחת, ובחוזקה. מה שנראה לפני הרף עין כיעף פשוט וקטלני, הפך מיד לבלתי ניתן לביצוע. הרמתי את אף מטוסי גם אני, כשאני מונע התנגשות כמעט ודאית עם המיג וחולף לשמאלו במרחק מטרים בודדים. ראיתי מקרוב את קסדת הטייס שעל ראשו וניצלתי את עודף מהירותי לעלות גבוה מעל למיג. ‘אדום אחד, אני נכנס עליו!’, נשמע עתה קולו של אשר, שהבין בדיוק מה מתרחש כאן. ‘בסדר שתיים, היכנס!’, עניתי והצבתי את מטוסי שלי בעמדה שמעל לשתיים, מוכן לשוב ולהיכנס אם וכאשר היעף של מספר שתיים ייכשל אף הוא. טייס המיג, שראה את המיראז’ הראשון מרפה ממנו ועולה, חזר מיד אל נתיב הבריחה שלו, בגובה נמוך מאוד, לכיוון דמשק. ראיתי איך אשר, בתורו, נכנס ליעף שלו ואיך המיג חוזר על התרגיל שנית ומסכל בהצלחה גם את היעף של אשר. “יש לנו כאן עסק עם טייס קרב אמיתי, אמיץ, שקול ובקי במלאכה”, זו המחשבה שחלפה בראשי בזה הרגע. על רקע המפגשים הרבים שהיו לי ולחברי עם הטייסים הסורים, ידעתי שהיו אלה בדרך כלל פרועים ולא מקצועיים. הפעם, שם, זו היתה הפתעה. ואתגר. שלוש פעמים ניסיתי להכריע את המיג ולהפילו. שלוש פעמים פעל המיג בנחישות ושיבש את ההתקפה בדיוק בזמן ובטווח הנכון. ביעף השלישי כבר הגעתי למצב ירי ושלחתי לעבר מטרתי צרור פגזים ארוך. הוא החטיא. שלוש פעמים נכנס אשר בעקבותי ליעף על המיג ופעמיים מהן נכשל גם הוא. טייס המיג, גבר שבגברים, המשיך “לגנוב” מרחק בכל רווח זמן שנותר לו ולהתקדם לעבר ביתו. המאבק המתיש הזה היה בעצם אבוד, מבחינת הסורי. כל שלושת הטייסים שלקחו בו חלק ידעו זאת, קרוב לוודאי. אבל הוא נמשך. כניעה לא היתה שם. היה זה היעף השישי במספר, והשלישי בתורו של אשר. מדרונות החרמון הלכו והשתפלו לכיוון מזרח. מלמעלה ראיתי איך אשר מסתדר על זנב המיג בטווח ארוך מזה הנדרש לירי תותחים. הסתכלתי קדימה והבנתי את התוכנית שלו. המיג, ואשר מאחוריו, טסו מעל רמה שעמדה להיקטע לפניהם במצוק גבוה. בבת אחת מצא המיג את עצמו טס בגובה של כמה מאות רגל, ולא בגובה הנמוך שהיה לו למסתור יעיל עד כה. הטייס הסורי ניסה לדחוף חרטום מטה ולהוריד את מטוסו חזרה, אך אשר היה זריז ממנו. המיראז’ של אשר ליחך ממש את קצה הגבעה האחרונה, והשתחל מטה, אל מאחורי המיג ומעט מתחתיו. במצב הזה, כאשר הטיל הצמוד לכנף המיראז’ אינו מופנה לכיוון האדמה, קליטת גלי חום ממנוע המיג נעשית אפשרית. הטיל ששיגר אשר היה קטלני. טייס הקרב הסורי, המיומן, הלוחם, “התאדה” ממש עם מטוסו שהתפוצץ מול עיני שני הטייסים הישראלים שדלקו אחריו. |
דרכנו חזרה דרומה עברה ברגיעה שכל-כך סתרה את מתח הקרב שתם זה עתה. כשברקע נשמעים קולות הטייסים והבקרים בקשר, הרשיתי למחשבותי לנדוד מעט… בשכל, בהגיון, ידעתי, כמו כל טייס קרב אחר, שמתחת לנקודת האור של הכוונת שלי, בקצהו הקדמי של גוף המטוס הכסוף או הצבוע בצבעי קרב, יושב טייס אחר, איש כמוני. ידעתי שבתום הקרב ישוב רק אחד משנינו הביתה. המנצח. זהו קרב הזכרים לחיים ולמוות. זמנם של הרגשות עבר, הוקפא, ברגע שבו הפניתי את חרטום מטוסי “למפגש”. עכשיו אין חמלה. אין גם שנאה. ישנה התמודדות קרה, מחושבת, מקצועית, במשחק “סכום אפס” שבו המנצח לוקח הכל… הניצחון הזה חייב להיות ברור, חד, ו…שלי! כשייתם הקרב, כשאחזור הביתה, יחזרו הרגשות לגופי, למוחי. מקום אכזרי הוא שדה הקרב, שדה הציד של טורפים וקורבנות. |
הערות:
1 סיפורו של אשר שניר , בשם “רקוויאם ליריב” מובא בספר “חליפת לחץ”
2.הוצאת משהב”ט,2000
3.במטוס שחק מס’ 19. במטוס זה הפיל עמוס עמיר עצמו מיג 21 מצרי כשנה קודם לכן.