זוג מטוסי “אורגן” לאימון תקיפה בלילה, בערבה החשוכה. המוביל-סגן רוזר. אני מס’ 2, טייס צעיר, שכנפיו רק מתחילות לצמוח.
הטיסה עד לאזור המטרות בערבה, הייתה למעשה באחריותו של המוביל, תפקידי היה לטוס “עליו”, דבוק, במבנה מכונס קרוב. בגלל החשיכה, לא ניתן לראות במהלך טיסה כזו את גוף המטוס המוביל עצמו, אלא יש להסתפק בראיית הגיאומטריה של אור קצה הזנב ואור קצה הכנף. טיסה לפי המצב היחסי ביניהם – מאפשרת ומבטיחה הימצאות במקום הנכון יחסית למוביל. אם שמטת את המקום המדויק, קצת קדימה – איבדת את אור הזנב, קצת אחורה – איבדת את אור קצה הכנף, קצת התרחקת – איבדת את שניהם. כל אחד מהמצבים הללו טומן בחובו סיכון לאיבוד המוביל בדרך למטרה.
הטיסה בניווט מחצור עד לערבה בקרבת אילת נמשכה כ- 25 דקות של מבנה מכונס, הטסה קשה, עצבנית ומאומצת. ככל שהדרמנו, נעלמו אורות הישובים, אשר כל אחד מאלה שנותרו, תרם מעט לתחושת הביטחון של התמצאות מרחבית, בהבחנה שבין שמיים וארץ.
בקטע האחרון לפני המטרה, ממש “נדבקתי” לאורות המוביל, תוך איבוד מוחלט של ההתמצאות המרחבית. אינני יודע יותר האם ומתי אנו ישרים, הפוכים, צוללים… הייתי תלוי במוביל ועליו… תרתי משמע. מעין טיסה בתוך כדור שחור, ללא אופק, ללא יכולת להבחין בין רסיסי הכוכבים לפנסי הבדואים. סביבי – רק שמיים שחורים עם כוכבים, כוכבים וכוכבים.
לקראת התקיפה עצמה, נפרדנו, וסוף סוף התרחקתי מהמוביל. רוזר המשיך ליעף הטלת נורי תאורה ובמקביל אני פותח מרחק שמאפשר לי כניסה לתקיפה. פרק הזמן שחלף בין השתחררותי מהמבנה הצמוד עד הדלקות הנורים מעל הקרקע היה קשה. עברתי מטיסה “תלויה” במישהו אחר, לטיסה עצמאית והתרכזות במכשירי הטיסה של המטוס שלי. המעבר קשה. אמנם הרגשת הקלה עצומה של השתחררות מריכוז ממושך ובלתי פוסק בשני פנסי המבנה הארורים של המוביל… אולם, תוך שניות עיני נדבקו ולא משו ממכשיר האופק המלאכותי שבלוח המכשירים שלי. המכשירים אמרו לי שאני מאוזן, התחושה וההרגשה – שאני הפוך. ידעתי שעלי להאמין רק למכשירים ולא לתחושה הטבעית.
ההקלה באה עם הידלקות הנורים. רואים סוף סוף פיסת ארץ. בתחילה, נראית כקטע אדמה התלוי באופן מוזר בפינה חשוכה אי-שם בשמיים, במישור בלתי מוגדר. אבל, לאט לאט מתאפסים בראשי הצירים המרחביים, ובסופו של דבר פיסת האדמה הופכת בבירור לקרקע, הנמצאת אי שם “למטה”, והשחור עם הכוכבים הם השמיים ש”למעלה”. סוף סוף, לאחר כמעט חצי שעה של טיסה בתוך חושך מוחלט והתגרות בחושים האנושיים שנותקו מסביבת המצב הטבעית, שבתי להתמצאות מרחבית. ווהו… זו הקלה אמיתית.
ביצענו מספר יעפי תקיפה על המטרה שזיהינו. הקטע שלאחר היחלצות מיעף הצלילה, הוא השלב הבעייתי. השטח המואר נשאר מאחור. מסביב ולפנים בתחום הראייה רק הלילה השחור, החוזר ומביא איבוד התמצאות מרחבית. התרכזות בטיסת מכשירים והשלמת הפנייה לאחור מכניסה את הקטע המואר לתחום הראייה, מה שמחזיר לי שוב את ההתמצאות המרחבית הטבעית, לה ציפיתי.
הנור האחרון כבה כשהייתי בשלב ההיחלצות מהצלילה של היעף האחרון, בזוית נסיקה של כעשרים מעלות מעל האופק, לכיוון דרום. בזוית העין הבחנתי באורות המוביל משמאלי, מזרחה לי, בפנייה שמאלית מערבה. חוצה את הגזרה האחורית שלי. עוד מעט ואאבד קשר עין אתו. זה לא יהיה טוב. עלי להצטרף אליו שוב למבנה מכונס בדרך חזרה הביתה.
הפעולה הנכונה מבחינתי צריכה הייתה להיות המשך פנייה שמאלה להצטרפות ארוכה, איטית וממושכת. בפועל, החלטתי לקצר את תהליך ההצטרפות. אם אפנה ימינה דווקא, תוך המשך הסתכלות על המוביל, אעשה רק כתשעים מעלות פניה, במקום מאתיים ושבעים…
עיני נצמדו לאורות המוביל, כשראשי מסובב חזק לאחור במאמץ שלא לאבד קשר עין. תמרנתי את המטוס למה שנדמה היה לי כפנייה ימנית, ומשכתי את הסטיק להשלמת הפנייה לכיוון מערב. לפתע שמתי לב שאינני מתכנס בכיוונים עם המוביל. יתירה מזאת, ההגאים נעשו “דלילים”, רכים ופחות משפיעים. תחושה המתאימה למהירות נמוכה! לראשונה תפסתי שזנחתי את טיסת המכשירים המתחייבת בתנאים אלה!
הצצה חטופה על מכשירי הטיסה גילתה לי את האמת העגומה: מד הגובה, במקום להיות מיוצב על גובה שבין שלושת אלפים לארבעת אלפים רגל בלבד, ממשיך להסתובב ועולה עוד אלפי רגל, מעלה, מעלה. מד המהירות מראה מהירות נמוכה, כמאה וחמישים קשר, הולך ויורד מטה מטה. מכשיר האופק המלאכותי מציג מצב בלתי ניתן לזיהוי.
מבחינתי, המסקנה עתה ברורה – במקום לפנות ימינה אופקית, משכתי את המטוס למעלה אנכית. מטוס האורגן לא נבנה ליכולת טיסה ממושכת באנך. המהירות אובדת ונופלת בקצב מדהים! 120… 110 קשר.
עם אובדן המהירות, הולכת ואובדת אפקטיביות ההגאים. עלי להוציא את המטוס בזריזות האפשרית ממצב בלתי קביל זה. אינני מצליח להתמצא על מכשיר האופק המלאכותי המיושן. אני מתרכז במערכת המשנית – מד פנייה ונטייה ומנסה להיחלץ באמצעותה.
הגובה עדיין עולה והמהירות ממשיכה לרדת : 100… 80… ומטה… 0…!
העיניים מרצדות במהירות בין המכשירים “מחט”… “מד מהירות”… “גובה”… עלי להביא את ה’מחט’ למרכז ע”י הטיית המאזנות ולייצב המהירות והגובה ע”י הגה הגובה. והנה, מד הגובה מיוצב! אבל, אין מהירות ואין הגאים. ברור, המטוס הגיע למהירות הקרובה לאפס, לשיא הגובה ותוך שנייה יתחיל לרדת בנפילה חופשית בלתי נשלטת. זה חשוב לאפשר לו לצבור מהירות טיסה להשתלט עליו שוב ולהיחלץ בעדינות. מד המהירות מתחיל שוב להגיב, מהירות נבנית : 120… 150 קשר.
כנראה שאף המטוס ירד לזווית צלילה תלולה מאוד, שכן, מד הגובה התחיל להסתובב כלפי מטה בפראות : 8000 רגל… 7000…אני נלחם עם ‘מד הפנייה והנטייה’. מהירות ממשיכה לעלות, גובה ממשיך לרדת, 6000 רגל… ! נזכרתי:
בגובה 6000 רגל יש לנטוש מטוס בחוסר שליטה! אלה ההוראות וזה הגובה האחרון לניסיונות היחלצות ולנטישה. האם ייתכן שאני מתחיל לקחת שליטה חלקית…? אני מחליט על נטישה, עם וריאציה “קלה” משלי, ומודיע ברדיו : “בגובה 4000 אנטוש” . . .
לא קל לקחת החלטה על נטישה. יש מיליון סיבות לא להחליט עליה ולהמשיך להתמודד עם המצב מתוך תא הטייס. השתיים העיקריות: “אני לא בסדר! אהיה אשם באובדן המטוס! אני אחראי להצלתו!”, האחרת – ההרגל! אני רגיל להיכנס ולצאת מהמטוס שלי באמצעות הסולם, על הקרקע. בזה התנסיתי אין ספור פעמים, אבל יציאה באמצעות כסא המפלט!!?… הצד החיובי בשלב זה, היה שהחלטתי והודעתי על נטישה. הפן השלילי היה, שלא הלכתי עם ההחלטה הזו עד הסוף, לנטישה מיידית בגובה 6000 רגל.
למעשה, לקחתי הימור חמור על שני מצבים, שעליהם לא הייתה לי שליטה: האחד, שבאלפיים הרגל הנותרים אשתלט על המצב ושהגובה יספיק להיחלצות המטוס מתוך הצלילה המטורפת. ההימור השני, גם אם לא אחלץ בגובה 4000, ואאלץ לנטוש (ברררר…), שזווית הצלילה כבר לא תהיה כל כך אנכית ותהיה למצנח ההזדמנות המספקת להיפרס, לבלום את מהירותי, ולהחליף את ההתרסקות בנחיתה בטוחה יחסית.
המהירות גבוהה, ההגאים קשים מאוד, אני נאבק נואשות במכשירי המטוס, מד- הגובה ממשיך לרדת -גובה 5000… 4000! ו… נעצר!!!
בקושי יש זמן לאנחת רווחה: מד הגובה מתחיל שוב לעלות!… בתנועת סטיק החלטית קדימה, ריסנתי את קצב העלייה, והנה, חזרה יכולת ההזדהות שלי לפי מכשיר האופק המלאכותי. אוי, כמה שאני אוהב אותו עכשיו! תוך שניות ספורות ייצבתי את המטוס בטיסה ישרה ואופקית נשלטת.
מסביב החושך הנורא וכל כולי מרוכז בלוח המכשירים.
הזיעה החמה הופכת לזיעה קרה. אגלי הטיפות ניגרים לאיטם מתוך המרווח הצר שבין הקסדה לשערותיי, גולשים ליד העיניים וממשיכים לצוואר.
נותרה בעיה “קטנה” – המטוס התייצב בכוון דרום, ועלי להפנותו לאחור צפונה הביתה. הייתה זו הפנייה הקשה בחיי. נדרשו לי עוד כמה שניות ארוכות כדי לוודא שאני בשליטה, עד שנכנסתי בדחילו ורחימו לפנייה לאחור לכיוון צפון.
לאחר מספר דקות טיסה, דקות שכל אחת מהן הייתה ארוכה הרבה יותר מכל דקה רגילה, גיליתי סוף סוף קשר עין עם באר שבע, תלויה לה אי שם בשמיים, במישור סוריאליסטי לא מציאותי… לאחר עוד זמן מה, באר שבע “התיישרה” והחזירה אותי מטיסת מכשירים מוחלטת למציאות הנכספת: אופק, שמיים מעליו וארץ כה אהובה שמתחתיו.
סג”מ ישראל בהרב
® כל הזכויות שמורות לתא”ל (מיל’) ישראל בהרב.אין להשתמש במאמר זה או בכל חלק ממנו או לאחסנו בכל מאגר מידע שהוא ללא אישור מראש,ובכתב,של המחבר.
מרתק.תודה.מכיר את ההרגשה.