לפני שבועיים, הושג היעד הראשון בתוכנית העבודה של כל חניך, להגיע לסולו. יום ארוך של מספר גיחות להשלמת חירומים הכוללים ניתוק בגובה נמוך מייד אחרי המראה. בכ 230 רגל ואח״כ גיחה נוספת עם ניתוק מפתיע ב 500 רגל וגיחה שלישית של בחינה בפניות והזדקרויות עם ובלי מעצורים, שיפוט ואני מקבל אישור לעלות לסולו ראשון על ה twin astir.
חופה אחורית נעולה וחגור קשור ומהודק. ברוקשטיין המדריך בסככה ליד המקרופון ואני עולה לאוויר. הפתעה, הדאון מתנהג אחרת ממה שהורגלתי בטיסות האחרונות, הוא מבסוט מהעובדה שהמשקל הכולל ירד וכעת מאפשר לי לטפס הרבה יותר קל. שקט, אין מי שיעיר אבל דווקא בגלל זה הריכוז עולה למקסימום. הראש עובד על הסתכלות סביב (לפצות על היעדר זוג עיניים נוסף) בצורה מוגברת והתרמיקות למרות היום החלש יחסית מאפשרות לי להגיע לגובה שלוש וחצי מערבית לבאר שבע. מחליט לוותר ולבחון את עצמי האם אוכל לבד לרוץ לדודאים לגלות שם תרמיקה ולטפס שוב. זה עובד ואני מרגיש שאין שום בעייה להמשיך ולהישאר באוויר, אבל הקולות בקשר מבקשים לחזור הביתה… שבת, החברה רוצים לסגור פעילות. שני דליי מים סוגרים את האירוע ומחזירים אותי ארבעים שנה כמעט אחורנית לסולו הראשון בחיל האוויר.
היום, סולו שני. על פי הנוהל אני חייב בצ׳ק עם מדריך כדי לראות שהרמה נשמרה ( מה כבר יכולתי לשכוח בשבועיים?) אבל זו הזדמנות להכיר שניים חדשים: את טל כמדריך ואת GAH כדאון סוליסטים. טל מבקש שאקפיד על הקראת הפעולות המתוכננות בעת ההמראה ולא רק הכרזת הגבהים שמעבירים אותי מתוכנית של נחיתה ישר קדימה אל האפשרות לנסות לחזור לנחיתה בפניית טיפה מעל 200 רגל או להצטרף להקפה מקוצרת מעל 300 רגל כאשר בתווך אני יודע בדיוק איפה לנחות. הרי הרצתי בראש את התרחיש הזה כבר כמה פעמים מאז הסולו /חושב על הצורך ליסוע בפעם הבאה אל השדות שמצפון לשדה תימן כדי לראות בעיין מה בדיוק יש שם. טל צודק כשהוא מבקש לראות את הראש שלי מלווה את העיניים בכל כניסה לפנייה. אבל מלבד הערות אלו כנראה שהרמה מספיק בטוחה ולאחר שאני משלים את מבחן ההיכרות התיאורטי לדאון החדש, שדומה להפליא לאביו הגדול הדו מושבי, פרט למהירות ההזדקרות, ומקבל תדריך מפורט מטל על המיוחד בדאון זה ורגישותו הגדולה יותר בציר העלרוד, אני יוצא לדרך. גרירה סטנדרטית, ניתוק ליד באר שבע ושוב אני לבד. עושה הכרות עם GAH .
איך אתה בתרמיקות, כמה אפשר להדק ואיך אתה מטפס? הוא מגיב יפה ומאפשר לי לרדת במהירויות מבלי שהאף נופל גם כשאנחנו בשולי התרמיקה. מגיעים לגובה 4 ואני יוצא לטייל לכיוון המיכלים ואתר דודאים. בדרך איבדתי יותר מאלף רגל ועכשיו צריך למצוא תרמיקה ולשוב ולטפס. וכך אנחנו מצליחים להגיע שוב ולגרד ארבע מאתיים ולראות על האופק את גבול האינברסיה שמצטיירת כל כך יפה בשמיים ומשאירה את הלכלוך למטה. היום התאפיין בריבוי תרמיקות מקומיות מרוחקות כחצי קילומטר אחת מהשנייה כשבכל אחת מהן מספר ציפורים מתרמלות עד כדי עמידה באוויר. אבל אין זמן להמשיך ולשחק מישהו רוצה את הדאון.
אם חשבתי שלטפס קשה ומצריך מיומנות אז גם לחזור מאשל הנשיא לנחיתה זה לא פשוט, יש דואים באזור המיכלים צריך להנמיך כשאתה יודע שלא תיכנס או תחתוך מישהו בדרך. אחרי כמה פסים במהירות גבוהה ותרמול הפוך בזרם אוויר יורד שלא מפיל מספיק גובה, אני פותח מעצורים מנמיך ומצטרף לעם הרוח. בד״ח ובעיקר תשומת לב למרחק, גובה, מהירות וסקירת המסלול והתנועה בהקפה מביאים אותי לפניית בסיס עם עודף פוטנציאל מכוון של כ 200 רגל שאותם אני רוצה לאבד בפיינל. בפיינל אני ו GAH ממשיכים את ההכרות. פותח מעצורים מלא, רואה מה הוא עושה, מכניס רואה איך הוא מגיב פותח שוב וכך לומד להרגיש אותו. לבסוף מחליט שאנחנו הולכים לזברה. שבירת גלישה נגיעה ואחלה מעצורי גלגל.
נעים להכיר GAH. מחכה להיפגש שוב.
