כתבה עלי שנכתבה ע”י ארנון ברוך והופיעה בביטאון חיל האויר מס’ 92, באוקטובר 1973.
| עם פרוץ המלחמה הגיע מ. לגף חימוש באחד הבסיסים. מומחיותו בנושא חימוש הביאה לא אחת להצלת ציוד שלא היה כשיר לתפעול. “המצרים צריכים לכעוס עליו מאד”, אומר הקצין הטכני. לפני כמה ימים הגיע ציוד ללא מרעומים. מ. התקשר ליחידה המטפלת בכך, והציע וריאציה של מרעום קיים אשר יותאם לחימוש העומד מושבת. כמובן שלא היה זמן לבדוק את זה בתנאי מעבדה.ההצעה נבדקה והפצצות חומשו תוך זמן קצר. והנה קרה מקרה אשר שוב חרג מהשגרה: מטוס אשר חזר מתקיפה עם חימוש “איבד” פצצה על המסלול. תוך כדי נפילת הפצצה השתחרר חוט הדריכה מהמרעום. קצין החימוש ו. יצאו מיד למקום. הטכנאים שהתקהלו הורחקו מיד מהמקום. כשהתבונן מ. בפצצה ראה שזנבה מעוך לחלוטין. האם דרוך המרעום או אינו דרוך? לא היתה כל אפשרות לאמת השערה זו או אחרת. הצוהר בפצצה, שדרכו ניתן לראות את מצב המרעום, לא היה במקומו. על מנת לשחרר את המרעום, היה צורך לפרק את זנב הפצצה, וזה כאמור, היה מעוך לחלוטין. כדי לפתוח את כל הברגים היה צורך להפוך את הפצצה. תזוזה זו, במקרה והמרעום דרוך, עלולה היתה להביא לתוצאות לא נעימות. ביד בוטחת פורק הזנב והתגלה כי המרעום לא היה דרוך. “לו חששתי שיש סכנה מידית לפיצוץ”,מצטנע מ’, “לא הייתי מטפל בפצצה. בחימוש אסור להיות גיבורים”. |
הערה:
קבלת ההחלטה לפרק את המרעום התבססה על הכרת המרעום היטב, ועל הערכתי שהסיכוי שהמרעום נדרך היה נמוך ביותר. רק רציתי לחזור הביתה בשלום….
