חובה, משמעת, הקרבה: מלחמתם של צוותי הקורנסים באמל”ח של בריה”מ

פורסם במקור בספרו “ידעתי שתבואו – על מסירות, עוז ומופת”. 2013.

עריכה: אבינעם מיסניקוב

הפנטום היה בתקופתו מטוס הקרב הראשון הרב-משימתי ממש, בעל כושר של מטוס יירוט, בעל מהירות ותמרון טובים, ועם תכונות של מטוס תקיפה וכושר נשיאת חימוש רב-גוני ביותר בתשע נקודות תלייה. יש להדגיש את נושא הטווח, במשקל המראה של 7.5 טון מגיע הפנטום לטווח של 3,700 ק”מ. הנתונים האלה הובילו את הפנטום לשבור 15 שיאי עולם, והיה הראשון בעל מכ”מ יעיל שאפשר גילוי ויירוט בטווחים ארוכים, בעל מערכת בקרת אש ומערכות ניווט ממוחשבות, בעל כושר ללוחמה אלקטרונית ושיגור של נשק מונחה וטילי אוויר-קרקע. עם תכונות אלה ביסס הפנטום את מקומו כמטוס המוביל בשדה הקרב במשך עשרות שנים.

הפנטום הראשון המריא לאוויר בחודש מאי 1958, היה זה אבטיפוס ממנו פותחו דגמים רבים ושונים. הצי האמריקני החל להשתמש בפנטום מנושאת המטוסים “אינדפנדנס” ביוני 1961 לאחר מכן החל גם חא”א להכניס לשימוש. הפנטום היה המטוס הראשון והיחיד ששירת כמטוס הקרב העיקרי בכל זרועות האויר של ארה”ב. המטוס שימש כמטוס יירוט ועליונות אווירית, סיוע קרוב לכוחות קרקע, תקיפות ארוכות-טווח, הגנת שטח מעל אוניות וכמטוס צילום. במלחמת וייטנאם הוכיחו מטוסי הפנטום את כישוריהם, ולאור לקחי הקרבות בוייטנאם פותח דגם בעל ביצועים משופרים באוויר; חימוש מתקדם, הגנה כנגד טילי ק”א. מכ”מ חדיש מדגם ומערכת ראייה בכנף השלימו את השיפורים שתרמו רבות לביצועי הפנטום.

החימוש:

תותח וולקן 20 מ”מ עם תוף מסתובב בעל קצב אש גבוה, טילי “ספארו”, וטילי “פיתון” מתוצרת ישראל, טילי “סיידוינדר” וטילים חדישים נוספים אחרים. לפנטום כושר נשיאת חימוש במשקל 7200 ק”ג, פצצות מדגמים שונים, פצצות מצרר CBU מסוגים שונים ופצצות “חכמות” מונחות מתוצרת ארה”ב וישראל. הפנטום נושא פודים (מארזים נישאים) להגנה עצמית כולל מנשאי רקטות, מארז תותחים ועוד. מפעל מקדוננל-דאגלס יצר מטוס בעל אפשרויות נרחבות בכל תחומי הטיסה הצבאית, שני מנועי ג’יי-79 מתוצרת ג’נרל-אלקטריק בעלי דחף של 5385 ק”ג כל אחד  ו-8120 ק”ג עם מבער מזניקים לאוויר את הפנטום במשקל מירבי של 20 טון. הפנטום מגיע למהירות מירבית של מעל 2.2 מאך, ולגובה של כ-60,000 רגל.

ממרכיבי החימוש של הפאנטום:

עד שנת 1981 יוצרו בארה”ב 5,195 פנטומים מ-15 דגמים שונים, שהופעלו ב-12 חילות אויר.

בשנת 1963 הועלה בישראל הצורך לרכוש מטוסי פנטום,  על פי מקורות זרים נרכשו עבור חיל האוויר הישראלי 216 פנטומים, מהם 12 מטוסי צילום.

הפנטום היה המתקדם במטוסי הקרב של המערב באותה עת ולמעשה, ראשון מטוסי הקרב הוורסטיליים. בפנטום שולבה יכולת ביצוע מגוון משימות בכל מזג-אוויר: תקיפה, אוויר/אוויר ואף צילום. שלוש המשימות בוצעו על ידי אותו דגם ולא כמו למשל, במטוס הווטור על ידי שלושה תתי-דגמים. באותם ימים גברה המעורבות האמריקאית בוייטנאם והתהדקו היחסים בין ישראל לארצות הברית. אולם, הממשל האמריקאי ובראשו הנשיא לינדון ג’ונסון, עדיין לא היה מוכן למכור לישראל כלי התקפי כזה, והתיר רכש מטוסי עיט בלבד, שהחלו להגיע ארצה בדצמבר 1967.  

 לאחר מלחמת ששת הימים חודשה הדרישה לרכוש מטוסי פנטום שבמזרח לא היה להם מטוס מקביל. הדרישה התבססה כמענה לאבדות הרבות שספג חיל-האוויר במלחמה, ועל האמברגו באספקת מטוסי המיראז’ 5 מצרפת, הכל לאור השיקום המהיר של חילות האוויר במצרים, בסוריה ובעירק ותקריות האש לאורך הגבולות החדשים.  ב-7 בינואר 1968, במהלך פגישתם בטקסס שבארצות הברית, הגיש ראש ממשלת ישראל לוי אשכול לנשיא ג’ונסון, בקשה לרכוש 50 מטוסי פנטום. הנשיא נתן אישור עקרוני וכדי לא לעכב את אספקת המטוסים הורה להתחיל בהרכבתם, ולספקם באם יינתן האישור הסופי. באוקטובר 1968, לאחר מאמץ מדיני ודיפלומטי ושבועות מעטים בטרם הבחירות לנשיאות ארה”ב, אישר הנשיא סופית את מכירת המטוסים. העסקה כללה 44 מטוסים שבניגוד לדגמים הקודמים צוידו גם בתותח ושישה מטוסים לצילום, ובמקביל התבקש הממשל האמריקאי לאשר השאלת שני מטוסים מדגם הצילום RF-4C. המטוסים נועדו לשתי טייסות האמורות לקום: הראשונה 201, במקורה יחידת רישום אפסנאי בכפר סירקין בחצור; והשניה 69 לשעבר טייסת המבצרים המעופפים בשנים 1956-1948 ברמת דוד.

טייסת 69
טייסת 201

בינואר 1969 החלו לצאת לארצות הברית צוותי האוויר והקרקע שנבחרו לקורסי הסבה. צוות האוויר מנה עשרה איש. הטייסים: רס”ן שמואל חץ ורס”ן אביהו בן-נון נועדו לפקד על שתי הטייסות (201 ו-69 בהתאמה), ואתם רס”ן רמי הרפז, סרן יורם אגמון, סרן אהוד חנקין וסרן יצחק פיר, והנווטים רס”ן אחיקר אייל (לוס), סרן מנחם עיני, סגן דוד יאיר וסגן שאול לוי. הצוות הטכני מנה כמאה אנשים, בראשם עמדו הקצינים הטכניים סרן ישראל גבע (סולו) לטייסת 201 וסגן נתן סגל לטייסת 69.  באפריל 1969 החלו בארה”ב טיסות ההסבה.

במפעל מקדוננל דגלס בסיינט לואיס: באמצע ישראל גבע, משמאל נתן סגל

 ב-14-15 באפריל בטיסה הרביעית, בוצעה טיסת הסולו, ב-24 ביולי הסתיים קורס ההסבה בארה”ב לטייסים ולנווטים. ב-17 באוגוסט 1969 נפתחה בחצור טייסת 201.

 במקביל להכנות לקליטת המטוסים הראשונים בארץ, החל ב-23 באוגוסט 1969 קורס הסבה ללימודי קרקע ראשון לטייסים ונווטים. ביום שישי 5 בספטמבר 1969 בשעה 17:30 נחתו בחצור ארבעה מטוסי הפנטום  הראשונים (בשמם העברי  -קורנס) של חיל-האוויר, כעבור יומיים בוצעה טיסת הבכורה של מטוס קורנס בארץ על ידי רס”ן חץ, כשבמושב הנווט טס מפקד חיל-האוויר, האלוף מוטי הוד, חש ומתרשם מעוצמתו של המטוס החדש.

הגעת הקורנסים הראשונים, 5 בספטמבר 1969

 הכנסת הקורנסים לפעילות מבצעית הייתה מהירה, על אף שהמטוס נקלט בעיצומה של מלחמה. מטוסי הקורנס בעלי כושר נשיאת חימוש כמעט כפליים מכושר הנשיאה של מטוסי העיט או הווטור, היוו תגבורת משמעותית בכושר התקיפה של חיל-האוויר. בקרבות מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ שהתעצמו ביולי 1969 השתתפו מטוסי הקרב וותיקי מלחמת ששת הימים בהפצצות יומיומיות שהתישו את שני הצדדים. הצוותים שהוכשרו בארצות הברית חסרו עדיין ניסיון והסמכות, חלק מצוותי הקרקע נשארו בלימודים בארצות הברית, וציוד חיוני להרכבת החימוש הרב שהמטוס יכול לשאת עדיין לא הגיע.

ב-9 באוקטובר 1969 בוצעה המשימה המבצעית הראשונה לקורנס בארץ: חץ-עיני ופיר-אחיקר ביצעו פטרול יירוט באיזור שארם-א-שייח, החימוש: ארבעה טילי ברקן ובתותח תחמושת אימונים (תחמושת מבצעית לא היתה עדיין בארץ). ב-22 באוקטובר 1969 בוצעה חציית הגבול והתקיפה הראשונה. חץ-עיני ואגמון-דוד, כל מטוס חמוש בנתיקי כנפיים ו-11 פצצות 350 ק”ג תקפו את סוללת טק”א (ס.א.-2) באבו סואר. באוקטובר 1969 הוכפל הסד”כ, עם הגיעת רביעיית הקורנסים השנייה. למחרת נפתחה ברמת דוד טייסת 69.

 ב-4 בנובמבר 1969 הודגם השימוש הפסיכולוגי שניתן לעשות במטוסי קורנס, חץ-דוד ואביהו-לוס ביצעו בשעות הבוקר המוקדמות “בום”  על-קולי בשמי קהיר בירת מצרים וניפצו שמשות רבות. ב-11 בנובמבר 1969 הופל המיג הראשון על ידי קורנס . אגמון-עיני וחנקין-לוס, שפיטרלו דרומית לג’בל עתקה, הצטרפו לקרב אוויר של מטוסי שחק שהתפתח באיזור מפרץ סואץ. חנקין-לוס בקורנס 608, הפילו מטוס מיג-21, בטיל ברקן ששיגרו מטווח 1500 מטר.

ב-7 בדצמבר 1969 במסגרת מבצע “גביר 65” תקפה שלישיית קורנסים של טייסת 201 (מבנה “חובל”) ושלישית קורנסים של טייסת 69 (מבנה “נלסון”) את סוללות טילי הנ”מ המצריות בואדי חאסה ובג’ניפה.

פעילות מבצעית ואבידות ראשונות

המצרים החלו בבניית מחפורות במרחק כ-30 ק”מ מתעלת סואץ תוך כוונה להציב בהן סוללות טק”א. מה-1 במארס החלו מטוסי חיל-האוויר, בעיקר מטוסי הקורנס, לתקוף כמעט מדי יום את המחפורות הנבנות ואת השיירות שהובילו אנשים וציוד לבנייתן. ב-6 במארס 1970 ספג מערך הקורנס אבידות ראשונות בנפש. שדמי-מרום בקורנס 664 של טייסת 201 נכנסו לסחרור מעל הים במהלך טיסת אימון קרב אוויר עם מטוסי סמב”ד מטייסת 105. הצוות הפעיל את כסאות המפלט ונטש את המטוס, אולם ההפלטה שבוצעה במהירות גבוהה מאוד גרמה למותם.

מטוסי הקורנס של טייסות 201 ו-69 עסקו בהפצצות מסיביות על מטרות צבאיות מצריות במבצעי” פריחה” (פריחה 1 ב-7 בינואר 1970 ועד פריחה 21 ב-13 באפריל 1970). ב-8 בפברואר 1970 בעת מבצע “פריחה 8” הפיל אביאם סלע מטוס מיג 21 מצרי.

קורנס 622 של טייסת 201 ממריא עמוס פצצות לגיחת תקיפה

ב-2 באפריל 1970 נפל צוות קורנס ראשון בשבי. במשך יומיים תקפו מטוסי חיל-האוויר מטרות בין רמת הגולן לדמשק. בקרב אוויר שהתפתח רדפו מגן-נחמני בקורנס 36 מטייסת 69 אחרי מיג-21 לכיוון דמשק. אולם, מיג שהיה בעקבותיהם שיגר טיל “אטול” שפגע במטוסם, הם נטשו בשלום ונפלו בשבי הסורים.

משימתם העיקרית של הקורנסים בפעילות מבצעית הייתה חיסול סוללות הטילים לאורך תעלת סואץ. ב-24 ביוני 1970 עברו המצרים בהנחיית יועציהם הסובייטים ובפיקודם לטקטיקה חדשה. הם החלו להציב סוללות טילים לאורך קו המחפורות ההולך ונבנה. ב-30 ביוני, בעקבות הידיעות על איוש המחפורות, בוצעה גיחת צילום באיזור. לעבר מטוס השחק המצלם ומטוס הקורנס המלווה מטייסת 69 שוגרו טילים. בעקבות שיגור הטילים ובעוד פיענוח סרטי הצילום בעיצומו, הוחלט לתקוף עוד באותו יום חמש סוללות כ-45 ק”מ ממערב לאגם המר. לחלק מהצוותים הובאו התצ”א בעת שכבר היו במטוסים.

במהלך התקיפות, שבוצעו בשני גלים, הופלו שניים ממטוסי הקורנס: הרפז-לוס בקורנס 38 מטייסת 69 ופיר-דוד בקורנס 668 מטייסת  201 בעוד דוד מחולץ בלילה במבצע נועז (מומלץ לקרוא את המאמר  “ידעתי שתבואו”) של הצוות דגן-טרון-אתרוג במסוק יסעור, נפלו שלושת אנשי צוות הקורנס האחרים בשבי, לוס פצוע קשה מאוד.

אובדן שני המטוסים ונפילתם בשבי של שלושה וותיקים מצוות ההקמה של טייסות הקורנס, הוכיח כי על חיל-האוויר להתמודד עם איומים חדשים, טילי ס.א.-3 שנועדו לפגיעה במטוסים מנמיכי טוס. על צוותי הקורנס הוטלה המשימה הקשה להילחם בסוללות הטילים שהוצבו במחפורות או במארבים ולהשמידן. ואילו יתר מטוסי הקרב המשיכו לתקוף רק בסמוך לתעלת סואץ, תוך מתן סיוע לקורנסים בגיחות ל”א והטעיה.

כעבור יומיים חזרו צוותי הקורנס ללחום בסוללות הטילים. במשך ארבעה ימים הותקפו מידי יום מספר סוללות, תוך שיגורי טילים בכל גיחה. ביום הרביעי, ב-5 ביולי 1970 שוב הופל קורנס, אנשי הצוות זמיר-לויטוב בקורנס 129 מטייסת 69 נפלו בשבי. בעקבות נפילתם בשבי של זמיר ולויטוב הוחלט להפסיק את התקיפות ולחדשן רק לאחר קביעת שיטת לחימה חדשה ותיגבור באמצעי ל”א.

קורנס 129 של טייסת 69 הופל ב-5 ביולי 1970

בחיל האוויר הוחלט לנסות שיטה חדשה ללוחמה בסוללות טילי ק”א. דובר על שימוש במיכלים ללוחמה אלקטרונית שפותחו ע”י האמריקאים בוויטנאם. בארץ ניתן להם שם הקוד “אפונה” והשיטה הייתה – טיסה במבנה מורכב של מטוסים רבים בגובה ובמבנה חזיתי מצוידים במיכלי “אפונה” לחסימת מסכי המכ”מ של סוללות הטילים.

ביום חמישי, 16 ביולי 1970 הוצגו לראשונה מטוסי הקורנס לראשונה לקהל הרחב במסדר הכנפיים של קורס 62.

יומים אחר כך, תקפו על פי השיטה החדשה, 20 מטוסי קורנס מלווים במטוסי עיט ושחק את מערך סוללות הטילים, במבצע “אתגר”.הם השמידו ארבע סוללות ופגעו בשלוש נוספות אולם שילמו על כך ביוקר: מפקד טייסת 201 רס”ן שמואל חץ נהרג והנווט רס”ן מנחם עיני נלקח בשבי. מטוסם של מפקד טייסת 69 רס”ן אביהו בן-נון והנווט סגן שאול לוי, נפגע קשה, ובנס הצליחו להנחיתו בשדה ביר גפגפה בסיני.

סא”ל שמואל חץ ז”ל

 הייתה זאת הפעם האחרונה במלחמת ההתשה, בה הותקפו סוללות טילים במחפורות. הניסיון היקר החזיר את חיל האוויר לתקיפות מגובה נמוך תוך כרסום בשולי מערך סוללות הטילים. בטייסות הקורנס שררה אווירה כבדה של כישלון ואובדן. אך הצוותים, שמספרם הלך וקטן, המשיכו להיאבק על מקומם באיוש התקיפות. טייסי קורס ההסבה השלישי שלא היו מבצעיים עדיין, שולבו כנווטים.

ב-3 באוגוסט 1970 בבוקר בוצעה תקיפה נוספת של מחפורות טילים (מבצע “שיער 265”). בסיום ההפצצות נעשה ניסיון לאתר מארב טילים שהגיע עליו מידע. ואכן התגלה מארב של טילי קרקע-אוויר ס.א.-2 ממזרח לאבו סואר. בצהריים נשלחו קורנסים מטייסת 201 להשמידו. אלא, שהפעם היה מארב נוסף של טילי ס.א.3 שהגן על המארב שהתגלה בבוקר וטילים שוגרו ממנו פגעו בשני קורנסים. שוחט-גולדווסר בקורנס 607 מטייסת 201 נאלצו לנטוש ונפלו בשבי. שוחט נפצע קשה וסבל מאי-ספיקת כליות, הפציעה חייבה קטיעת רגלו הימנית. גולדווסר שנפל בריא ושלם ואף הוצג בפני עיתונאים מצא את מותו בעת החקירות. טייס המטוס השני, קורנס 661,סגן רענן נאמן, נפצע בידו השמאלית מרסיסי טיל שפגע בתא הטייס. למרות הפציעה הקשה בה איבד שלוש אצבעות, הצליח לטוס חזרה לרפידים ולהנחית את המטוס בעזרת הנווט, סג”מ יורם רומם, מבוגרי קורס ההסבה האחרון.1

פורסם בספרי “ידעתי שתבואו – על מסירות, עוז ומופת”. 2013,

הערות:

  1. את סיפורם של יורם רומם ורענן נאמן תיעד אלי אנציקובסקי והוא נמצא במדור “הגיבורים, אנשי החיל” באתר זה

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
מנוי
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות

מאמרים אחרונים

קטגוריות

ניוזלטר מרקיע שחקים

הירשמו לניוזלטר של מרקיע שחקים ותהיו הראשונים לדעת על מאמרים ועדכונים חדשים באתר!

0
Would love your thoughts, please comment.x