יומי השני ברפידים, ושוב יצא לי להיות בכוננות, כשהשאר מוזנקים לקרב ומפילים מיגים. אותנו הוציאו לפיטרול לסתימת הזמן עד הגעת המבנים מהצפון. לפי הניסיון של היום הקודם, ברור היה שאם תהיה תקיפה היא תבוא אחר-הצהריים. לקראת השעה הייעודה, עלה יגאל זיו, שנעשה ממש איש הבשורות שלנו, על הטלפון והודיע שהוא מוציא אותנו לתקיפה גדולה המתארגנת באזור הפריצה.
זינקנו ברביעייה מסודרת לכיוון האגם.אני בנשר 61,מס’ 2 איתן אדרס מטייסת 113, מס’ 3 יורם גבע בנשר 88 ומס’ 4 עמירם קלכמן. הגענו לאזור ולא ראינו כלום. הבקר אמר להמשיך מערבה,ואז ראיתי דרום-מערבית לנו זוג מיגים מושך מדרום לצפון. זרקנו נתיקים ומשכנו בפנייה ימנית אליהם. כמו שאני נכנס אחריהם אני רואה כאילו שדה פטריות צומח לפני, וכל השטח שמצפון-מערב לנו מתכסה בכעשרה זוגות מיג-21 המושכים לקרב. הזוג שראינו היה כנראה מעין פתיון למשוך אותנו לקרב.
ירדתי מיד על הזוג הראשון. שיגרתי טיל על המטוס האחורי והוא התפוצץ. אדרס, מספר שתיים שלי, הודיע שהוא לוקח זוג אחר. הוא שיגר וקיבל הזדקרות מדחס. הוריתי לו ללכת הביתה. המשכתי אחרי המיג השני. תוך רדיפה אחריו ראיתי את גבע חולף לידי כשהוא יושב אחרי מיג כ-200 מטר. שאלתי אותו למה הוא לא מפיל אותו. והוא דיווח שהוא לא פוגע. מאוחר יותר הוא דיווח שהוא התרחק, שיגר טיל והפיל אותו. קל רדף גם הוא אחרי מיג, שיגר ופגע. הוא לא ידע אם הפיל את המטוס, אך היות שגמר דלק הלך גם הוא. נשארתי לבד, כשאני רודף אחרי המיג המשוגע וסביבי עוד כעשרה מיגים.
לבסוף הצלחתי לפגוע בו בתותחים והוא התפוצץ. פניתי שמאלה וראיתי זוג מיגים סוגר עלי מאחור ויורה כמו מטורף מטווח כ-500 מטר) בזווית של כמעט 90 מעלות. שברתי חריף והם עפו קדימה, כמו טילים. פניתי מיד אחריהם בכוונה להפילם וראיתי הבזקים מלפנים. הסתכלתי וראיתי זוג משגר עלי טילים הד-און מטווח כ-400 מטר.
התכופפתי, להגיב בטיסה כבר לא ניתן היה. הטילים חלפו וכן המטוסים. פניתי מיד אחריהם, סגרתי על האחורי אך גיליתי מטוס אחר במבנה, שקרב אלי מצד ימין. נכנסתי אחריו ובצרור תותחים פוצצתי אותו. פניתי מיד לאחור ושוב גיליתי זוג מיגים סוגר עלי משני הצדדים. שברתי חזק לסירוגין, שמאל וימין, והם עפו קדימה. נכנסתי עליהם ושיגרתי על האחורי את הטיל השני שלי, אך הוא הלך, משום מה, “בדרך כל בידון” ונפל, למעשה, ללא כל ניהוג.
הטווח נפתח, ולכן עזבתי אותם ושבתי שוב לאחור. שוב גיליתי זוג מיגים. משכתי אחרי המיג האחורי וכשהוא הפוך על הגב, בשיא המשיכה, תקעתי בו צרור קצר. הוא נפגע בתא הטייס, הוריד אף באיטיות ונכנס לצלילה אנכית, כשאני עוקב אחריו מגובה 10,000 בערך עד לאדמה. כנראה שהטייס נפגע.
שברתי שוב ולא ראיתי אף אחד. השמיים היו פתאום נקיים לגמרי, לא מיגים, לא עשנים, לא מצנחים, כלום. דלק כבר לא היה לי הרבה, תחמושת – עוד כ-30 פגזים בכל תותח. החלטתי שארבעה לקרב אחד זה מספיק. פניתי מזרחה בגובה נמוך. חציתי את התעלה ומשכתי הביתה.
לאחר הנחיתה לא הצלחתי לקום מהכיסא. מסתבר שהקרב, שהיה ארוך ועם המון ג’י כל הזמן, עייף אותי כהוגן והרגליים סירבו לקום ורעדו. המכונאים התנפלו עלי ושלפו אותי מהקוקפיט. עוד לא הספקתי להרגע וכבר נפל עלי בהרב, שבא להחליף אותי ברפידים והודיע שמהמטה ביקשו שאחזור לעזור להם.
