צוות מראיינים מביה”ס לטיסה ריאיין את סא”ל (מיל’)) הוגו אגמון,שהיה מפקד בית הספר.הראיון הופיע בעלון בית הספר לטיסה,גליון 32,יולי 1968.מוגש באדיבות ספריית מכון פישר.
יצאנו לחפש את מי שהיה לפני זמן רב מפקד ביה”ס לטיסה.מצאנו אותו בחדר המבצעים של ארקיע בשדה התעופה.עקב תפקידו כטייס ראשי של החברה,היה הוגו אגמון עסוק בשיחות טלפוניות רבות,ומספר דקות לפני בואנו חזר מטיסה לאילת.שקענו מיד ב”פרהיסטוריה” של החיל.
אנחנו: מתי הגעת לביה”ס לטיסה?
הוגו: התחלתי את ה”קריירה” כבר בשנת 1951 כשבאתי להדריך במטוסי הקונסול הדו מנועי והאנסון שכבר אס נחשבו לישנים.אח”כ עברתי לטייסת מתקדם כמפקדה,ואחרי זמן התמניתי לתפקיד מדריך ראשי של ביה”ס.המפקד באותו זמן היה סא”ל איסטרמן-כיום קברניט באל על,ואחרי איסטרמן בא קנטרידג’-כיום סוחר מצליח בחו”ל.
אנחנו: מתי קיבלת את הפיקוד על ביה”ס?
הוגו: היה זה בסוף שנת 55,כאשר העבירו את ביה”ס מסירקין לעקרון.
אנחנו: איזה קורסים פעלו והתקדמו בזמנך?
הוגו: הקורס האחרון שהבאתי למסדר כנפיים היה קורס 18.
אנחנו: הזכרת את העברת ביה”ס למקום חדש,מסירקין…
הוגו: כן,אני זוכר את אותם ימים שבהם החניכים נהנו ממספר ימי חופשה שלא מן המניין.ההעברה עצמה בוצעה בלי בעיות מיוחדות.בבסיס החדש,קיבלנו לידינו את מגורי הבנות והן עזבו למקום אחר,ואף על פי כן היה קשה לקבוע לפעמים אם המגורים הם של פרחי טיס,של הח”ן או שיכון לזוגות צעירים.
חלק ניכר של פרחי הטיס שוכנו באוהלים.ההרגשה היתה שעברנו מבסיס שעמד כולו לרשותנו ושהיה מיועד להדרכה בלבד,לבסיס בו אנו מהווים רק חלק קטן.המרחק בין המגורים לטייסות היה גדול מאד,וכבר אז התחילו בעיות הרכב,שלא הגיע בזמן או לא הגיע כלל. (לא רצינו לגרום להוגו לעגמת נפש ולהבהיר לו שגם כאן בחצרים עדיין לא פתרו בעייה זו!)
אנחנו: אילו שלבים עבר חניך בקורס,ועל איזה מטוסים טסו בימים ההם?
הוגו: קורס טיס נפתח בשלב מכין:בזמנו לא הכרנו את המושג “קדם מכין”.החניכים עברו מיד קורס צניחה,ובנוסף לכך השתפשפו במסעות שהיו קלים יותר ומורכבים פחות מהתרגילים הנערכים כיום במכין.
מהמכין עברו שלב הלאה-אל הראשוני.כאן נתקלו החניכים בסטירמן,שהיה מטוס קטן אך בעל מנוע חזק.היתה תקופה מסויימת בה טסו בראשוני גם בפוקרים שנרכשו בהולנד.באותה תקופה טס חצי גף בפוקר,והחצי השני-בסטירמן,וזאת על מנת לערוך השוואה ביניהם.בגמר שלב הראשוני עברו החניכים למתקדם.שלב בסיסי לא היה קיים עדיין.
אנחנו: האם הסטירמן הציב בעיות מיוחדות לחניכים?
הוגו: הבעיות צצו במהירות מפתיעה.שלב תרגול ההמראות והנחיתות היה גלולה מרה בשביל החניכים.לא עבר יום מבלי שמספר חניכים יבצעו Ground-Loop.תעלול זה היה שגרתי בהחלט.לא חסרו גם נחיתות בהן שברו החניכים את כן הנסע שהיה עדין מידי בשבילם.
היו כמובן,מספר חניכים שהיו “פושעים מועדים” בשטח זה,ועל כן,לפני הגיעם לנחיתה, התאספו שאר החניכים כדי לחזות ב”הדגמת נחיתה” חינם אין כסף.לרוב חניכים אלה לא הכזיבו.לעיתים אפשר היה למצוא מטוס שעף מהמסלול,תקוע בשדה שכן.זכור לי שפעם רצנו לתוך השדות המעובדים כדי לראות את החניך והמדריך מתווכחים בלהט מי אחראי לביזיון…
אנחנו: ומה אחר כך?
הוגו: התחלנו בתרגילי אוירובטיקה.אני זוכר היטב את השיעמום הגדול בזמן הטיפוס לאיזורים.האוירובטיקה בוצעה בגובה 5 בערך.גם לחניכים וגם למדריכים לא היתה הסבלנות לחכות לגובה זה,כי שיעור הנסיקה במטוסים אלו לא עלה לפעמים על 500 רגל לדקה.לכן,לעיתים קרובות,ויתרו המדריכים על הטיפוס לגובה,ותירגלו בגובה נמוך.השקענו הרבה בפעולות הסברה בגנות הפתגם הידוע “טוס לאט ונמוך”.בחורף היינו נרטבים במקצת,מאחר והסטירמן פתוח בחלקו העליון,גם הטמפרטורה לא היתה תמיד נסבלת.הלבוש על כן היה כבד וחם.
תרגיל טיסה שהחניכים פחדו ממנו מאד היה גילגול איטי.בתרגיל כזה הינו הפוכים ותלויים ברצועות,ומאחר ולא הינו כלואים בתא סגור,הינו צריכים לסמוך רק על הרצועות שיחזיקו אותנו.חלק מהחניכים לא נתן אמון ברצועות והפחד לעוף החוצה היה גדול.בתרגיל כזה היתה לי בעיה אישית.בתא האחורי לא יכולתי להגיע לסטיק כאשר המטוס היה הפוך והסטיק קדימה.החניך היה לעיתים דוחף חזק מידי,וכך הינו נכנסים לסיחרור הפוך מבלי שיכולתי לתפוש את ההגה.בשניות אלו הייתי “מופקר” לחסדי החניך.
אנחנו: ומה במתקדם?
הוגו: עם המעבר לשלב מתקדם,עברו החניכים לטוס על ההרוורד.במטוס זה טעמו לראשונה את טעם האימון המבצעי.התרגילים כללו ירי אויר-אויר בבראונינג 0.3 שהיה מורכב במטוס,יעפי הפצצה וריקוט,ותירגלו התקפות רבע,תרגיל שהיום אינו מבוצע במתקדם.כאשר פיקדתי על המתקדם,טסתי מספר טיסות עם המדריכים כי לא היה לי כל ניסיון בתפעול החימוש בהרוורד.הסיבה לכך היתה, שאת לימודי הטיס סיימתי בדרום אפריקה,שם הייתי טייס מפציצים.הטיסה הראשונה למטווח עם מדריך זכורה לי היטב.המדריך היה בדרגת סגן,ורצה להראות לי שאפשר לקפל מוקדם את הגלגלים אחרי הניתוק. (תחביב שגם היום לא מוותרים עלו לעיתים).התוצאה היתה שהמשכנו לרוץ פרק זמן מסויים על המסלול בלי גלגלים…מאורע שהוסיף לי עוד סנטימטר מרובע של קרחת.אותו מדריך הינו כיום מפקד בסיס…
מקרה אחר שזכור לי: המדריך י.א.(כיום אל”מ ידוע בחיל) וחניך באו לנחיתה.עם הכניסה לצלע הסופית,סגר המדריך מצערת אבל החניך לא הוריד גלגלים.המגדל העיר את תשומת לב המדריך לעובדה זו והמדריך ענה:”אני יודע,אני לא רוצה שתגיד זאת לחניך”.לא עברה דקה ועל המסלול נחת המטוס על הבטן…
גם בזמני רצו המדריכים הביתה אחרי הטיסות.במקרה אחד הזדרז המדריך כל כך,שלא ביצע בד”ח חיצוני במטוס שהיה צריך להובילו הביתה.המדריך נקשר אך המטוס לא רצה להניע.מסתבר שהמטוס היה בשלבי תיקון ועמד בלי פרופלור….
אנחנו: במה היו החניכים עסוקים בזמנם החופשי?
הוגו: כבר בסירקין היה גוף שנקרא “מועצת חניכים” שניהל את חיי התרבות וההווי.כדי להזכיר שביה”ס בסירקין היה במקום אסטרטגי מאד,עקב הקירבה הגדולה לפתח תקווה ולביה”ח בילינסון.במשך הזמן האחיות שם הפכו להיות מומחיות בכל נושאי התעופה…
אנחנו: מה היה טיב היחסים בין המדריכים לחניכים?
הוגו: שררה הבנה מרובה בין החניכים למדריכים בתקופה בה פיקדתי על ביה”ס,מאחר והמדריכים היו צעירים מאד וזיכרונות קורס הטייס היו קרובים אליהם.היתה בהם עוד נפש של חניך.הסיבה לכך היתה שבאותה תקופה חלק מבוגרי קורס הטייס נכנסו מיד לקורס מדריכי טיסה ועברו הישר לטייסות ההדרכה,אם בסטירמן ואם בהרוורד.יום אחד החלטנו,על מנת לגבש את החניכים,ללמד אותם לשחק רוגבי,שהוא משחק לא עדין במיוחד ולא ידידותי.בביה”ס היו אז מספר מדריכים מחו”ל,בעיקר מארצות הבן מרבים לשחק משחק זה.
הרצנו את החניכים מסירקין לפתח תקווה בגשם ובקור אל המגרש,ואנו כמובן,היינו נוסעים במכונית.החניכים היו מגיעים בלי נשימה,וזה היה כבר יתרון עבורנו.החניכים כעסו מאד.אחרי מספר הדגמות התחלנו לשחק.החניכים ראו שסוף כל סוף יש באפשרותם להוציא את כל הזעם והחימה על המדריכים ובעיקר עלי,וכך היתי מוצא את עצמי מידי פעם בתחתית ערימת בני אדם,כאשר עלי תריסר חניכים.אחרי מספר משחקים נאלצתי לפרוש מהזירה,וכך קרה גם שהפסיקו לשחק רוגבי בבית הספר…
אנחנו: תודה רבה לסא”ל הוגו אגמון.
