תודתנו למכון האחים פישר למחקר אסטרטגי, אויר וחלל על אישורו לפירסום המאמר באתר
במשך שבע שנים (מאי 1967 – מאי 1974) התחוללו באזורנו שלוש מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. הלחימה, בעוצמות שונות, לא פסקה כמעט לאורך שבע שנים אלה. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים החלה מלחמת ההתשה שנמשכה כשלוש שנים, והזמן שבין מלחמת ההתשה ליום הכיפורים היה רצוף מבצעים וימי לחימה. זו תקופה ייחודית בתולדות מדינת ישראל וכן בהיסטוריה של חיל האוויר, תקופה שהשפיעה על מה שקורה היום ואפשר לכנותה: ‘מלחמת שבע השנים’.
הניסיון להבין את האירועים של שבע שנים אלה צריך להתחיל בהבנת מצב הזירה האווירית שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. איך נכנסנו למלחמות ההן? מה היו ‘הנכסים’ ומה היו ההשקפות והתורות. להלן מספר נושאים שאפיינו את ‘הימים שלפני:
1.במלחמת הקוממיות מילא חיל האוויר תפקיד שולי, אולם במבצע ‘קדש’ החיל הוכיח את יכולתו להביא תרומה מרכזית להכרעת המלחמה.
2.במלחמות שלפני ‘שבע השנים’ דאגו הדרגים שמעל לחיל האוויר בראש וראשונה להגנת אוכלוסיית המדינה. רק לאחר מכן הכירו בצורך של החיל להשיג עדיפות אווירית ואפילו עליונות אווירית. אחרי מבצע ‘קדש’, הבינו גם את יכולת הזרוע האווירית להכריע מלחמה מדברית קצרה. למרות זאת ראו בספקנות רבה את ההצהרות על אפשרות הכרעה בתוך מספר שעות.
3.תוכננו תקופות אימונים בנות ארבעה חודשים, שבהן הטייסים מתקדמים שלב אחרי שלב, אל ‘הליבה’ שהיא תרגולי קרבות אוויר ותקיפת שדות תעופה. סדר זה, הוביל את המתאמן בכל שלב ל’דרגת קושי’ גבוהה יותר. היעדים האחרים שנדרשו מהחיל, הושגו כתוצאת לוואי.
4.חיל האוויר הפעיל מטוסים וציוד מצרפת והיה תלוי באספקה מארץ זו.
5.בישראל נבנו דת”קים, המטוסים פוזרו ונעשו מאמצי הסוואה. בארצות העימות, לא עשו זאת. חמש מאות ושבעים מטוסי הקרב והמפציצים של מצרים, ירדן,
סוריה ועיראק חנו ברחבות ובדירים משרידי מלחמת העולם השנייה, גלויים לתוקפים אפשריים..
6.תורת הביטחון הישראלית כללה: צבא מילואים, אתראה מודיעינית, מלחמה מקדימה מונעת (אם אפשר), מלחמה להכרעה מהירה, ‘מקרה כולל’ (מלחמה בבת אחת בכל החזיתות), זירה אווירית אחת עם שליטה מרכזית שכוללת את כל המטוסים לכל החזיתות האפשריות, העברת הלחימה לשטח האויב, הרתעה, ואי-סימטריה בסיסית (מצד אחד הפסד יכול להיות סוף קיומה של המדינה, ומצד האחר אין ניצחון שימנע אפשרות מלחמה נוספת, אך יש אפשרות לקנות במלחמה עשור קיומי נוסף למדינה). כתוצאה מהנ”ל, מרכיבי ההכרעה העיקריים היו כוחות האוויר והשריון שלהם ניתנו העדפות התקציב.
7.גודל הכח האווירי הישראלי היה: כ 200 מטוסי קרב (בתשע טייסות), בהן שליש איכותי להתמודדות עם המתקדמים שבמטוסי האויב, כ-45 מטוסי אימון שיועדו להשתתפות מוגבלת בלחימה, טייסת מסוקים בראשית דרכה לתורת הפעלה מבצעית, שלוש טייסות תובלה וסיור. הלב והמרכז היו מטוסי הקרב ‘הוורסטיליים’ בשלושה בסיסים גדולים ועוד שניים (רמת דוד, תל נוף, חצור, חצרים בבניה ולוד לפריסה). מערך מכ”ם ויחידות בקרה ששתיים מהן (צפון ודרום) הפכו להיות אזוריות’, מערך נ”מ קני עם סוללות טילי ‘הוק’ ראשונות. עיקרון ההפעלה היה: סבב קרקעי מהיר. משמעותו: מירב גיחות ליחידת זמן מכל מטוס.
8.בדרג הפוליטי ובדרג הצבאי העליון, לא הגדירו מטרות מלחמה אפשרית (מעבר להסכמה שמלחמה צריכה להביא למדינה הפסקת אש לשנים נוספות).
9.בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים ארעו תקריות לחימה מוגבלת בצפון (על המים). לפקודות האב שבראשן ‘מוקד’ (תקיפת מסלולים ומטוסים בשדות התעופה של האויב), נוספה פקודה שמטרתה ארגון תקיפה של מטרות רבות ברמת הגולן.
10.הארגונים הפלשתינים היו אז בחיתוליהם. האויב של מדינת ישראל היה ‘ארצות ערב’ ולא ‘עם פלשתיני’ שאולי עוד לא היה קיים. אסונות 1948 עדיין נראו לערבים כ’הלם שצריך להתעורר ממנו’. הם האמינו שמדינת ישראל לא תאריך ימים.
11.השנה שלפני, הייתה שנת מיתון כלכלי עמוק ובדיחות על ‘סוף המדינה’. באמצע מאי (1967) נכנסה ישראל לשלושה שבועות של כוננות, גיוס המילואים והמתנה. המטוסים, האנשים ופקודות המבצע הוכנו ללחימה. המלחמה פרצה ביוזמה ישראלית והאויב הופתע. חיל האוויר קיבל את האפשרות להיות הפותח.
מלחמה אחת או שלוש ?
עד 1967 השיגו המלחמות הפוגה של שנים, אולם לאחר מלחמת ששת הימים הביאה מלחמה את זו שאחריה. בתום מלחמת יוה”כ והפסקות האש (האחרונה בחזית הסורית הייתה שמונה חודשים אחרי פעילות אוקטובר 1973), לא פרצה מלחמה נוספת, והחלו תהליכי הידברות שהביאו להסכמי שלום עם מצרים וירדן. לפי גרסתי – בגלל הרצף שבו אירוע גרם לבא אחריו, אפשר לראות את שלוש המלחמות כאחת.
השפעת המעצמות באזורנו
מלחמת ששת הימים החלה עם תלות של ישראל בציוד ואספקה אווירית בצרפת. עידן זה הסתיים באמברגו צרפת על רכש והצטיידות מכל סוג, מה שפתח אפשרות לארה”ב להכנס לאזור, אינטרס חשוב לארה”ב, לאור העובדה שהמצרים והסורים השתמשו בציוד סובייטי. עם התמשכות מלחמת ההתשה, עמדה המעצמה האמריקנית מאחורי ישראל באספקת מירב המטוסים, החימוש ואמצעי הלחימה, עד כדי כך שבסוף מלחמת ההתשה ובמלחמת יוה”כ הפך המזרח התיכון לקו העימות הבין מעצמתי בנוסף לוויטנאם. העימות הבינ-מעצמתי הווגבל, כדי לא לסכן את שלום העולם. הזירה המושפעת ביותר מהגבלה זו, הייתה האווירית. עם זאת, החלפת הציוד וה”חיכוך” עם חיל האוויר האמריקני, השפיעו בצורה מכריעה על שיטות הלחימה האווירית ועל השגיאות שהיו במלחמת ההתשה ובמלחמת יוה”כ.
מרחב והפתעה
מלחמת ששת הימים החלה מגבולות ‘ישראל הקטנה’ ביוזמה שלנו ובהפתעה לאויב. מלחמת ההתשה נערכה על קווי הפסקת האש של ששת הימים. מלחמת יוה”כ נפתחה בגבולות הרחבים כשהצד המופתע הוא שלנו..
הפקת לקחים
הלקח העיקרי שהפיק האויב (מצרים, סוריה וברית המועצות), היה בהערכתו את כוחו של חיל האוויר הישראלי, הלקח היה שבהתמודדות בין מטוסים ידם על התחתונה. לכן בנה האויב מערכי טילים אנטי אוויריים לכל הגבהים, עם גיוון וריבוי אפשרויות אלקטרוניות וכושר ניידות שאפשר שינויי הערכות בפרקי זמן קצרים מיכולת המעקב המודיעיני שלנו. מערכים אלה הקיפו את אזורי הלחימה, שדות התעופה והבירות במצרים ובסוריה. הם הגיעו לשיא יכולתם ערב פרוץ מלחמת יוה”כ. בנוסף לכך בנה האויב דת”קים רבים ופיזר את מטוסיו מתחת לאדמה.
בסיומן של שבע השנים הנ”ל נבנה חיל אוויר ישראלי של חמש מאות מטוסי קרב (מטוסי האימון לא נטלו חלק כבר בהתשה ובמלחמת יוה”כ), ויותר ממאה מסוקים עם שתי טייסות הליקופטרים גדולים. התכניות היו לרכוש הרבה יותר מטוסים.
התפתחויות הלחימה לא זכו לפתרונות מספקים בצד האווירי הישראלי! רבים בחיל האוויר, הרגישו בסיום מלחמת ההתשה באוגוסט 70, שלא ניצחנו ולא ענינו לציפיות מעצמנו. בתקופה שקדמה למלחמת יוה”כ חיל האוויר בנה קונספציה בלתי מתאימה ולא נתן תשובות הולמות למלחמה שפרצה בשנת 73.
אפשר לראות את שלוש המלחמות כרצף אחד שמתחיל ביכולת הכרעה אווירית מדהימה ונגמר עם בעיות גדולות. האחריות להתפתחות זו אינה רק על מפקדי ומובילי החיל, גם אחריותנו כמפקדים ומובילים רבה.
חשוב לציין כי בסיום רצף שלוש המלחמות, חיל האוויר הפיק לקחים שהחזירוהו ליכולת הכרעה! הוא הוכיח זאת בהתנגשויות עם הסורים ובלבנון, בהתגברות על מערכי טילים.
האם הייתה סכנה קיומית לישראל?
השאלה חשובה – ‘סכנה קיומית’ היא סיבה (או תירוץ) לסטיות מהתכניות או מהתסריט הנדרש ללחימה האווירית. התרומה של זרוע אווירית ניכרת כשחיל אוויר פועל לפי התסריט המתאים לו בלי תלות בזרועות הלחימה האחרות. כך קרה כמעט בכל המלחמות האוויריות במאה שנות התעופה. תרומתו של חיל האוויר להצלחת הזרועות האחרות גם היא גדולה יותר במקרים אלה.
תסריט הלחימה האווירי נבע מהגדרת יעדי זרוע האוויר (וסדר עדיפות השגתן). ניסוח היעדים מלפני ‘מלחמת שבע השנים’:
1.הגנת שמי המדינההשגת עליונות אווירית, או לפחות עדיפות וחופש פעולה באזורי הלחימה.
2.אמנעה – הגבלת או אף עצירת חופש תנועת האויב על הקרקע, אל אזורי הלחימה.
3.תקיפות מטרות אסטרטגיות בעורף האויב. והשתתפות בלחימה היבשתית והימית .
4.הספקת מודיעין מהאוויר, סיור וצילום.
5.תובלה אווירית ופנוי נפגעים.
השגת עדיפות אווירית איננה רק חופש פעולה להשגת שאר היעדים, אלא בעצמה מרכיב מכריע שיכול לשנות את מטרות הלחימה של האויב, ואת רצונו להלחם. במלחמת ששת הימים ניתנה לחיל האוויר האפשרות להשיג עליונות אווירית מוחלטת בשלבי ההתחלה מבלי שהתבקש להקצות כוחותיו או לשנות משימותיו במשך הפעילות להשגת עליונות זו.
במלחמת ההתשה נדרשה עדיפות אווירית באזורי הלחימה וחיל האוויר השיגה בקלות מול מטוסי האויב (בלי להשמידם על הקרקע) אך התקשה מאוד להשיג חופש פעולה מול מערכי טילי האויב.
במלחמת יוה”כ לא ניתנה לחיל האוויר האפשרות להשיג עדיפות אווירית וחופש פעולה ונמנע ממנו לפעול לפי התסריט שלו. אילו פעל החיל לפי התסריט שלו היה נתקל בבעיות קשות אך יכול להשפיע על האויב לשנות מטרותיו ולשבור את רצון לחימתו, לקצר זמני השגת יעדי זרוע היבשה, ולהקטין את מספר האבדות שצה”ל ספג. למרות זאת, עצם קיומו של חיל אוויר כפי שהכיר האויב, שימש סיבה עיקרית להגדרת מטרות לחימה מוגבלות מצד האויב.
למרות שהשיח הפוליטי בישראל דן בסכנה קיומית בתקופת ההמתנה שלפני ששת הימים ובשבוע הראשון של מלחמת יוה”כ, בשלוש המלחמות הנ”ל לא הייתה אף פעם סכנה קיומית למדינת ישראל! אפשר להעיד שהיו מספיק מפקדים בצה”ל. ובוודאי בחיל האוויר, שהעריכו בזמן ההתרחשויות ההן, שאין סכנה קיומית!
אפשר להניח כי ביוני 1967, גם אם לא יצאנו ‘לתקיפה מקדימה’, חיל האוויר ביצע את ‘מוקד’ בתנאים שהאויב אינו מופתע, העליונות האווירית הייתה מושגת, ויתכן שהמחיר היה גבוה יותר. ההוכחה לכך היא ההצלחה בתקיפת חילות האוויר של סוריה וירדן שנעשתה בלי להפתיעם…
במלחמת יוה”כ, המצרים הגבילו עצמם לפעילות תחת מטריית הטילים. מטריה זו לא יכלה להיות יעילה לאורך מאתים הקילומטרים של צירי התנועה אל הגבול הישראלי. אלה צירי תנועה מדבריים, ‘קלאסיים’ לפעולה אווירית. ההוכחה לטיעון הזה ניתנה עוד באותה מלחמה. המצרים וויתרו על ניסיונות תנועה דרומה מסואץ לכיוון אבו רודס – שרם א-שייח, רק בגלל שטייסת אחת לקחה על עצמה לפטרל ולהשמיד את המנסים לנוע שם. (גם כשישראל פינתה כוחות יבשה מאזורים אלה, חיל האוויר החליט להשאיר את אנשיו עם סוללת ה ‘הוק’ בגלל ביטחון ביכולתו).
כך, גם בהמתנה למלחמת ששת הימים ובשבוע הראשון של מלחמת יוה”כ הבעיות היו בהרגשת הסכנה של מנהיגים מסוימים ובתקשורת ולא במצב האמיתי.
המסקנה – בשום שלב בשבע השנים האלה לא נשקפה סכנה קיומית לישראל ולא היו סיבות אמת להגבלת זרוע האוויר מלפעול לפי התסריט שלה.
האם ‘הצל הגרעיני’ השפיע?
בישראל אז ועדיין היום, שאלת היכולת בתחום זה עמומה. המנהיגים בארצות האויב, גיבשו הערכה שיש לישראל יכולת כזו. אינני מכיר הוכחות שהערכה כזו השפיעהעל התנהגותם במלחמת ששת הימים. ישנן הוכחות על השפעה בשיקולי המצרים במלחמת יוה”כ ויתכן שגם בשלבי סיום מלחמת ההתשה. המעורבות והגב הסובייטי נתנו איזון מסוים (או יכלו לתת) בנושא זה, כך שהחשש הגרעיני לא יעצור מהלכים צבאיים של האויב (הכוונה, לשיקול שאם נפעיל נשקכזה, הרוסים יגיבו בעוצמה רבה נגדנו…). ספרו של שאזלי, משאיר אנשים כמונו במבוכה: איך אדם בתפקיד בכיר (מפקד כוחות מיוחדים במלחמת ששת הימים ורמטכ”ל ביוה”כ) משייט בתכניות ופנטאזיות בלי השיקול בנושא הגרעיני? (יתכן שזהו חלק מהוויכוח שהיה לו עם סאדאת).
מלחמת יוה”כ היא אולי המוצלחת ביותר לזרוע האווירית הישראלית במשימת הגנת שמי המדינה. במלחמות שקדמו, חדרו מטוסי אויב למרות שהנזק היה זניח. במלחמת יוה”כ כמעט שלא הצליחו כלל (למעשה, פרט לזוג מיגים בצפון שהגיע עד סמוך לחיפה בלי כוונות תקיפה, לא הצליחו בכלל).
בהתחשב באורך המלחמה, בעובדה שבידי האויב מטוסים בעלי טווח מתאים למרות ריחוק החזית המצרית, ובכך שחילות האויב לא הושמדו, נראה ההישג שלנו מרשים מאוד.
מה השתנה אצלנו בעקרונות הלחימה והפעלת הכוח האווירי לאורך שבע השנים?
נתוני הבסיס שנדרשו להשפיע על שינוי:
א. שינוי המימד הקרקעי אחרי ששת הימים. עיקרו הרחקת קו העימות המצרי.
ב. שינוי מדיני עם הפיכת המלחמה במזרח התיכון לקו העימות בין שתי מעצמות העל
ג. הקפיצה הטכנולוגית עם הציוד והמטוסים האמריקנים.
ד. לקחי האויב עם בנית הדת”קים למטוסיו ופתוח מערך הנ”מ הטילי.
מה השתנה בבניית זרוע האוויר וניהול הלחימה ומה לא?
* התחזקה ליבת המערך הלוחם האווירי מבוסס על כוח סדיר ולא של מילואים.
* העוצמה מבוססת על מטוס הקרב הוורסטילי. אל מטוס הקרב ‘כליבת הכוח’ צורף המסוק. חשיבות האמצעים הנוספים עלתה אחרי יוה”כ ורק מעט במשך שבע השנים.
* נשארה השאיפה למלחמה קצרה והכרעה מהירה, אך נסדקה, והובן שיש לתכנן ולשמר כוח גם לאפשרויות התשה ממושכת.
* העברת הלחימה לשטח האויב נשארה בחשיבה הקרקעית ואפילו מומשה ביוה”כ למרות הבעייתיות שבשינוי הגיאו-אסטרטגי. (כיבוש ערי בירה יכול היה להחליש ולא להוסיף לצרכי ביטחון ישראל…) הבעייתיות הזו הקרינה על ‘החשיבה האווירית’.
* העיקרון של זירה אווירית אחת ושליטה מרכזית, נשאר עיקרון חשוב, אך במלחמת יוה”כ התחיל שינוי (הצמדת טייסות לאזורים מסוימים אפילו בקשר ישיר עם נציגי חיל האוויר בזרועות האחרות). בעשורים מאוחרים יותר, מהפכת התקשורת ועיבוד הנתונים, חיזקו בחיל האוויר את התפישה של שליטה מרכזית, גם הזרועות האחרות נעות לכיוון זה.
* חשיבות היוזמה והיכולת להפתיע, תפישה מרכזית לפני ובמלחמת ששת הימים, איבדה מחשיבותה בגלל עודף הביטחון בדרגים הצבאיים והפוליטיים, ולמומשה בסוף תקופת ההתשה ובעיקר ביוה”כ.
* סדר אווירי שבראשו השגת עדיפות אווירית הופעל ‘וקודש’ לפני ובששת הימים, אך לא התקיים במלחמות שאחר כך.
* עיקרון העקביות והדבקות בהפעלה של זרוע האוויר מבלי לסטות לפני השגת המטרה, היה ונשאר חשוב מאוד בלחימה האווירית. אי דבקות בעיקרון זה, היא אחת משתי הסיבות העיקריות של חיל האוויר למוגבלות ההצלחה במלחמת יוה”כ.
*התאמת פרקי הזמן המודיעיני לאפשרויות המבצעיות, לא נחשבה כבעיה במלחמת ששת הימים, מומשה בתקופת ההתשה, ולא נמצא לה פתרון במלחמת יוה”כ. (יכולת לספק מטרות אמת למטוס שנשלח לתקיפה). זו הפכה לבעיה העיקרית של חיל האוויר בלחימה מול מערכי הטילים ולכן הפכה לגורם המרכזי בתוצאות ואבדות מלחמת יוה”כ.
-במלחמת ששת הימים, טס מטוס קרב שהיה שמיש בתחילת היום, כארבע גיחות ליממה בממוצע, (סה”כ 3700 גיחות ‘קרב’ מחולק לשישה ימים מחולק לשמישות ממוצעת של כ-150 מטוסים). במלחמת יוה”כ טס מטוס שמיש, מעט יותר משתי גיחות ליממה בממוצע. (11500 גיחות, מחולק ל-19 ימים, מחולק לכ-300 שמישים בממוצע). אולם במלחמת יוה”כ נשא מטוס תקיפה, חימוש במשקל הגדול פי ארבעה בממוצע מהמשקל שנשאו מטוסי ששת הימים. מספרים אלה מבטאים את השינוי בסוגי המטוסים ואת דרכי ניהול המלחמה בשתי ‘מלחמות הקצה’ בתקופה הנדונה.
‘יחידת היסוד’ בתפעול מטוסי הקרב ביום, נשארה הזוג (בעיקר ליירוט) או רביעייה (לתקיפה) והמטוס הבודד (יירוט, הנרה) או שלישייה (תקיפה) בלילה. יחידת היסוד לתפעול מסוקים במשימות המלחמות הנדונות, הוא המסוק הבודד. מבצעי לחימה נגד מערכי טילי נ.מ. חרגו מתורת ההפעלה שבה אלה היו יחידות היסוד. גם בתקיפת שדות התעופה, במלחמת יוה”כ, חרגה, והופעלו כוחות גדולים הרבה יותר מרביעייה.
בששת הימים ובהתשה, היה חיל האוויר נאמן לתורת ההפעלה הגמישה עם וורסטיליות גבוהה של השימוש ‘ביחידת היסוד’. התפישה המבצעית שלפיה הופעל חיל האוויר בששת הימים ובהתשה, הוכחה בתוצאות. התפישה המבצעית שנוסתה בתחילת מלחמת יוה”כ נגד מערכי טק”א הייתה מוטעה בבסיסה וכנראה שגם בלתי אפשרית. תקיפה מסיבית של מאות מטוסים בפרקי זמן של שניות (בעצם, בבת אחת), לא אפשרה גמישות או יוזמה של המובילים, והגדילה את בעיית חוסר המודיעין העדכני (שפירושו – תקיפת יעדים שהמטרות לא נמצאו בהם). התפישה הזו שונתה במעט במשך המלחמה והתוצאות השתפרו, אך גררה שורת החלטות בעייתיות בניהול הלחימה של זרוע האוויר.
* בששת הימים השגנו עליונות אווירית מוחלטת. מעטות הדוגמאות ההיסטוריות ברות ההשוואה להישג הזה, שהושג על ידי תקיפת שדות התעופה של האויב. חיל האוויר תכנן ‘שני מאמצים’ להשגת העליונות: פגיעה במסלולים ופגיעה במטוסים החונים על הקרקע. הותקפו 26 בסיסי אוויר (מצרים, ירדן, סוריה ועיראק) והושמדו על הקרקע 391 מטוסי קרב ומפציצים (מ 571 שהיו בארצות אלה. השורדים היו בעיקר בעיראק ומעט בסוריה). המאמץ הזה ‘עשה את המלחמה’. לתקיפות אלה נשלחו %13 מגיחות הקרב במלחמה. ביוה”כ דרשה הלחימה לעדיפות אווירית, תקיפת סוללות טילים, תקיפת מסלולים ותקיפת דת”קים (שלא ניתן לדעת אם אוישו במטוסים). חיל האוויר שלח %12 מגיחות מטוסי הקרב למשימות אלה (1400 גיחות שחציין נגד טילים והאחרות לשדות התעופה, מסה”כ 11500). ההתמודדות לחופש פעולה אווירי הופנתה בעיקר מול הטילים, הושגו הישגים חלקיים ולהם תרמו גם כוחות זרוע היבשה שהשמידו סוללות טק”א מן הקרקע.
65% מאבידות האויב במטוסים ביוה”כ (280 מתוך 433), נגרמו לו בקרבות אוויר ולא על הקרקע. האויב הצליח להטיס מספר גיחות דומה לשלנו (כ-12000) במלחמה, אך בעלות השפעה שולית מאוד על התוצאות ולא פגעו בחופש פעולת זרוע האוויר שלנו. (רק %9 מגיחותיהם נשלחו לתקיפת כוחותינו, לעומת %60 מגיחותינו באותה מלחמה, שנועדו לתקיפת מטרות אויב על הקרקע..). אובדן מטוסים רבים של האויב בקרבות אוויר ביוה”כ, גרר אובדן צוותים רבים שלהם. זה התאפשר בעיקר בשני ‘מרכזי כובד’ שאליהם האויב בא בהמוניו במחצית השנייה של המלחמה (החרמון בצפון והגשר שלנו על התעלה).
* בששת הימים לא בוצעו ‘תקיפות אסטרטגיות’ (מטרות אזרחיות או צבאיות בעלות חשיבות רבה בעורף האויב, שפגיעה בהן יכולה להשפיע על רצון המשך הלחימה). במלחמת ההתשה בוצעו תקיפות כאלה במטוסי קרב ובפעולה משולבת עם מסוקים, אך בחירת המטרותהוגבלה ולא נתקפה אף מטרה בעלת חשיבות עליונה לאויב. במלחמת יוה”כ בוצעו 351 גיחות מטוסי קרב לתקיפות מסוג זה בסוריה (כאחוז אחד מסך גיחות הלחימה שלנו). הנושא כולו נשאר ‘בעייתי’ מבחינת התפישה ולא מסובך מבחינת הנדרש לביצוע. (בתשתיות מדינות העימות אתנו, מעט נקודות בעלות חשיבות מכריעה לכלכלה כמו חשמל, תחבורה, מים, דלק וכ”ו. במדינות אלה השלטון נשען על הצבא ומתייחס באדישות מסוימת לאזרחים. רק פגיעה חמורה בצבא יכולה לשנות את המשך הלחימה).
* לחיל האוויר לא היו מערכות הפעלת סיוע לחילות היבשה, שבהן ‘המעגלים סגורים’ (מודיעין, הגדרת מטרות, תקשורת, ביטחון לכוחותינו וכ”ו בזמן אמיתי). חשיבה וטיפול מפורט בנ”ל נעשו רק בשנה האחרונה מתוך שלוש השנים שהפרידו בין סיום ההתשה לפרוץ מלחמת יוה”כ, אך הפתרונות ניתנו רק אחרי מלחמת יוה”כ. בימי ההתשה פיתח חיל האוויר את יכולת תקיפת המטרות הקבועות בחזית, בלי תלות בקשר עם אנשי היבשה, בזמן אמיתי ובלי בעיית ביטחון כוחותינו. זו השתתפות חשובה בלוחמת היבשה כפי שגם יכולת האמנעה חשובה לכך, אבל אין זה ‘סיוע קרוב’, שהתבקש בצורה היסטרית ביוה”כ.
* בששת הימים בוצעו %5.5 מגיחות הקרב לצרכי הגנה אווירית. מטוסי אויב חדרו ביום הראשון לנתניה, סירקין ועמק יזרעאל. אחרי היום הראשון לא חדרו עוד מטוסי אויב. במלחמת ההתשה, פטרולי היירוט כ-%15 מגיחות הקרב (1460 מ-9630 ). חדירות אויב בודדות בוצעו לשטח ישראל, שרובן טעויות (של האויב בניווט ושלנו ביירוט). גיחות ההגנה והיירוט במלחמת יוה”כ כ-%40 מגיחות הקרב. המספר מטעה כי מחציתן של גיחות אלה נועדו ללווי רכבת-התובלה האווירית האמריקנית. (לפי דרישת האמריקאים). במלחמת יוה”כ לא הגיעה אף גיחת אויב לתקיפה בשטח ישראל. זה ‘הישג’, ביודענו שחילות האוויר של האויב לא הושמדו בתחילה. לאחר שסקרנו את החשיבה ועיקרי הביצוע עם השינויים לאורך שבע השנים, נשאלת השאלה: האם ארבעת ‘נתוני הבסיס’ שהשתנו לאורך שבע השנים (מרחק החזית, הטכנולוגיה, המעצמות והקמת מערכי טילים ודת”קים של האויב), גרמו לשינוי תורתי בהפעלת הזרוע האווירית?
התשובה היא: לא במידה מספקת עם טעויות,וללא פתרונות מספקים. התחלנו עם הצלחות מדהימות וסיימנו בשאלות קשות. התשובות ניתנו רק בשנים שאחרי התקופה הנדונה. בניסיון לכנס הערכות על מידת השגת היעדים ועל מימוש עקרונות הפעלת זרוע האוויר בשלוש המלחמות, נראה טור של סימני + מצד ימין, והתמעטות הסימון הזה במעבר שמאלה, כלומר, עם התנועה על ציר הזמן בשבע השנים המתוארות, הצלחותינו פחתו (ההערכות הן של הכותב בלבד). בחלקה התחתון של הטבלה ניתנו מספרי האבידות לנו ולאויב.
הערכת השגת יעדי הזרוע ואפיון התנהלות חיל האוויר בשלושת המלחמות:
נושא | ששת | התשה | יוה”כ |
הגנת שמי המדינה | + | + | + |
עליונות אוירית | + | + | חלקי |
אמנעה | + | לא נדרש | חלקי |
מטרות אסטרטגיות | לא נדרש | + | +? |
סיוע | + | ? | ? |
הספקת מודיעין | + | + | 1/2 |
תובלה, סיור ונפגעים | + | + | + |
תפקיד מכריע בכל הלחימה | + | + | — |
עקביות במשימה | + | + | — |
פשטות, גמישות וקונספט | + | + | — |
יוזמה | + | + | ? |
פתרונות | + | — | 1/2 |
הפתעה, יתרון התחלתי | + | : | — |
תסריט עצמאי | + | + | — |
יכולת לילה | — | — | חלקי |
סבב מהיר | + | לא נדרש | 1/2 |
שליטה מרכזית | + | + | +אבל… |
אבדות מטוסים | 46 | 18 | 102 |
אבדות טייסים | 24 (7) | 8 (4) | 53 (44) |
אבדות מטוסים לאויב | 451 | 115-27* | 279-154* |
סוללות טק”א לאויב | 27 | 136-36(55) | |
מהן נפגעו במלחמה | 9 | (66) | 3(5) – 32(11) |
הערות: בקשר לאבדותינו בטייסים, המספר הראשון הוא של ההרוגים והשני של השבויים. הסימון * אומר שהמספר הראשון מתייחס לסורים והמספר השמאלי למצרים. בסה”כ אבד האויב 142 מטוסים בהתשה ו-433 ביוה”כ. לגבי סוללות הטילים, מספר ראשון מסמן-סוריה, מספר בסוגריים-לאורך התעלה. הנתונים על פגיעה בסוללות הם כשהמספר ללא סוגריים פרושו-סוללות מושמדות, ובסוגריים-סוללות שניזוקו (בהתשה, סוללות שהותקפו. בנוסף היו 309 מחפורות שהותקפו).
מספר לקחים: לפי בחירת הכותב שאיננה בהכרח כוללת, (ואינה מביאה דווקא את מה שאחרים מחשיבים), ננסה לציין נושאים שבאופן טבעי, חלקם נוגע במיוחד למלחמת יוה”כ .
1. חשיבות התסריט העצמאי של זרוע האוויר. כשחיל האוויר פועל לפי הסדר שלו באפשרותו לתרום את המקסימום גם לזרועות האחרות. שינויים או קלקולים בסדר זה, גורמים לאי יכולתו של החיל להשיג המטרות המתבקשות ממנו. (הבלימה הטובה ביותר של חוצי התעלה המצריים, יכלה להיות בהשמדת ‘מטריית הטילים’).
2. עקביות בביצוע. ההכרעה אפשרית כשלא קופצים מנושא לנושא ולא משנים מטרות או משימות בלי לסיימן.
3. עיקרון פשטות התכנון, מבנה בסיסי , ומרחב החלטה גדול למוביל באוויר. הוא המתאים לאופי הישראלי וכאשר פעלנו לפיו – הצלחנו.
4. הצורך באלטרנטיבות ‘ומאמץ משני שיכול להיהפך לראשי’ בתכנון המבצעי. כשהתפישה הבסיסית מוכחת כבלתי מתאימה, נדרשת יכולת להכיר בכך, להודות, ולפעול לפי האלטרנטיבה (רצוי שתהיה מתוכננת מראש).
5. חשיבות סגירת המעגלים מראש (בייעודי זרוע האוויר). מעגלי התקשורת, המודיעין עם הסבב המבצעי, והפתרונות הטכניים. חשיבות נושא זה רבה במיוחד כאשר תכניות בסיס משתבשות או דורשות שינוי.
6. הפתרונות הטכנולוגיים. לא נרכשו בעולם פתרונות טכנולוגיים לבעיות תפעול חיל האוויר לאורך שבע השנים. העובדה שלא נרכשו או לא פותחו נובעת מעלותם הגבוהה ומתופעת ‘הביטחון הרב של המנהיגות אחרי הצלחות ששת הימים’.
7. מעגל המודיעין והסבב המבצעי בזרוע האוויר. זמן נכונות המודיעין למשימה צריך לחפוף את זמן הסבב המבצעי. המודיעין לגבי מטרה צריך להיות נכון עד להגעת המטוסים לתקיפתה (או לחילופין, אפשרות עדכון התוקפים וגמישות לשינוי משימתם). בזרוע האוויר המדובר הוא בשעות או בדקות והמרחב הוא הרבה מעבר לחזית מוגדרת, לכן לקח חפיפת המודיעין ליכולת המבצעית הוא בעל חשיבות רבה כמימד ‘קריטי’.
8. יכולת הזרוע האווירית להוות גורם מכריע מלחמות, שונה בתסריטים שונים. עלות בניין הכוח האווירי היא מרכזית בתקציבי הביטחון, בהנחה שתרומת הזרוע להכרעה תהיה שונה במלחמות שונות. מכאן ‘דילמות נצחיות’ בהערכות המצב ארוכות הטווח של ישראל. בניית הכוח, גם היא שונה לסוגי המלחמות השונים. מרכיב מטוסי האיכות החדישים ביותר יקטן כשהאויב מושמד כבר ביום הראשון. חלקם של המטוסים הזולים-הישנים, יגדל לקראת התשה ממושכת, שבה העיקר הוא ‘שימור הכוח והיכולות’.
9. חינוך לוחמים ודרכי המנהיגות של המפקדים והמובילים באוויר. קיים הבדל בין הטייס הטוב באימונים ללוחם הטוב במלחמה. הביצועים במלחמה אינם מגיעים ליכולות הנראות באימונים וירידת היכולת שונה בין הטייסים השונים. דרכי המיון מראש של הטייסים בחיל, לא ענו (ומתקשות גם היום לענות) לבעיית זיהוי הבדל זה. אפילו במלחמה ‘קלה’ יחסית כששת הימים, התברר שמובילים הידועים ‘כטייסים טובים’ לא הגיעו למטרותיהם, תופעה שחזרה יותר מפעם אחת…במלחמת יוה”כ קרה שטייסים חזרו לנחיתה מיד אחרי ההמראה, כי לא התגברו על פחדיהם. ישנם מפקדים שמנהיגותם מושגת דרך יכולותיהם בטיסה ואחרים שלעולם לא יהיו ‘טייסים טובים’ אך מגיעים למנהיגות בלתי מעורערת בהפגינם אומץ
ובעיקר יכולת ניתוח וחשיבה. איך בוחרים וממיינים?
10. גבולות השבירה של כוח אווירי לוחם, נושא מרתק במלחמות האוויר. התאפשר לנו בשלוש המלחמות האלה ללמוד על הנעשה בטייסות. מדובר בגבולות שלעולם לא יהיו מוגדרים וקבועים. הדיון בכך עלה בסוף מלחמת ההתשה ובמלחמת יוה”כ.
11. מה חשוב ואיך לעשות הערכת מצב בלחימה האווירית.. העקרונות לא משתנים. מתחילים מניתוח הגורמים: הגדרת המטרה או המשימות, האויב, כוחותינו, הזירה ולפעמים גורמים נוספים ייחודיים, ציר הזמן ועוד. המרכיבים הטכנולוגיים משנים את ההערכה, כמו גם מגבלות ‘חיצוניות’ – המעצמות או מדינות שאינן בלחימה. משתנה גם מקומה של העליונות או העדיפות האווירית בתסריט הכולל, או דרכי השגתן. למשל, לאורך שבע שנות הלחימה ההן, התחלנו ‘בספירת’ מסלולים ומטוסים וסיימנו בספירת סוללות טק”א למיניהן, מטוסים, דת”קים, מסלולים, מרכזי שליטה ומכ”מים, צומתי תקשורת וכ”ו.
12. הפתרונות הטקטיים-מבצעיים לנדרש מחיל האוויר, נוצרו תמיד בשילוב שבין הטייסים הוותיקים-מובילים לבין מפקדי החיל והמתכננים. את המלחמה עושים צוותי האוויר אבל חשיבות האסטרטגיה, הניהול המרכזי ואמונם של הטסים בנ”ל, הם קריטיים. מפקדי הבסיסים ומפקדי הטייסות יכולים לחזק צורך זה או להחלישו (גם כשכוונותיהם טובות).