קוליברי 4X-BEA

פרטי המסוק:

דגם: H-3 קוליברי

יצרן: (NHI (Nederlandse Helikopter Industrie. הרכבה ע”י Aviolanda, ש”ת רוטרדם,הולנד

מספר יצרן: 3006

בתאריך 26 בפברואר 1958 המסוק נרשם במנהל התעופה המלכותי הולנדי ע”י היצרן תחת סימן הרישום PH-YMP. ב-27 במרץ 1958 נרשם ע”ש ממשלת הולנד, משרד התחבורה , העבודות הציבוריות וניהול המים. הרישום ההולנדי בוטל בתאריך 4 באפריל 1963.

תולדות המסוק:

בפברואר 1958 הוקמה בישראל חברת תעופה קטנה בשם “כנפי ישראל” . הכח המניע מאחורי החברה היה ירמיהו (או ג’רי כמו שכולם הכירו אותו) רנוב ז”ל, טייס בחיל האויר האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השניה, טייס בחיל האויר הישראלי בתקופת מלחמת העצמאות, ומדריך בביה”ס לטיסה של חיל האויר. ג’רי התענין מאד במסוקים כפלטפורמות לריסוס מהאויר , ושנה לאחר שהקים את “כנפי ישראל” נסע להולנד לבחון מקרוב את מסוק הקוליברי. בשובו ארצה. הביא אתו לא רק מסוק ראשון מסוג זה (4X-BEE) אלא גם  את כל התכניות ולמעשה את כל רכיבי קו הייצור בהם תבניות המסוק (Production Jigs) מתוך כוונה להמשיך בבניית המסוק בישראל ושיווקו למטרות צבאיות ואזרחיות .
 
מתוך 11 מסוקים שנבנו , הועברו ארצה שישה , מתוכם רק ארבעה זכו לרישוי כושר אוירי וטסו בפועל , היו אלה 4X-BDE שהגיע באפריל 59′ 4X-BDA  שהגיע במאי 60, 4X-BDB שהגיע באוגוסט 62′ ו-4X-BDC באפריל 63. שני מסוקים נוספים הובאו בשלמותם אך לא הופעלו מעולם .
 
נסיונותיו של ג’רי וגוב לייצר את המסוק בישראל עלו בתוהו .היו לכך מספר סיבות ראשית , היו מסוקים מוצלחים יותר בעלי הינע קובננציונלי כגון הבל 47 והאלואט , ושנית, השוק למסוק זה , שהיה מוגבל בביצועיו וחלש בהספק מנועו ( 60 כ”ס לכל מנוע !) לא היה מספיק כדי להצדיק ייצור סדרתי . התלהבותו של ג’רי מהמסוק לא פסקה גם כשהיה לו כבר ברור שיאלץ להסתפק בהפעלת המסוק ולא בייצורו . בראיון שנתן במארס 1967 לירחון התעופה הבריטי Aeroplane הפליג בשבחי המסוק. נסיונותיו  להציע את הקוליברי לכימאויר ומרום נדחו על הסף . כימאויר התחייבה כבר לרכוש מסוקי דג’ין שלהם היה נסיון קודם בריסוס חקלאי באירופה, ואילו מרום לא  הביעה התענינות במסוק כפלטפורמת ריסוס חקלאי כלל , בעיקר משום הוצאות האחזקה הגבוהות .
 
במחצית הראשונה של שנות ה 60- תפס צי הקוליברי 5% מפלח הריסוס החקלאי בישראל , כמאה שעות טיסה בשנה . בחודשים ה “מתים” מבחינה חקלאית (דצמבר וינואר) פעלו המסוקים בשירות הקרן הקיימת לישראל, וריססו בקוטלי עשבים את שבילי האש ביערות ברחבי הארץ , אך לאחר שנים מספר העדיפה הקק”ל לבצע פעילות זו מהקרקע , וג’רי שב לרכז את פעילותם בריסוס חקלאי בחודשי הקיץ . את יתרת הזמן נילצל לביצוע צילומי אויר וגרירת כרזות פרסום . לדעתו של רנוב , הקוליברי נכשל משום מחירו הגבוה (כ- 23 אלף דולר ללא ציוד הריסוס) , למרות שהעריך את השוק במאתיים יחידות , ולו היה מצליח לייצרם בישראל היתה העלות יורדת ל 15 אלף דולר למסוק .

 לאחר שהתייאש  מהמגזר  האזרחי , פנה רנוב  לצה”ל . במשך שלושה ימים  רצופים ,בתקופה  שקדמה למלחמת ששת הימים , הדגים את ביצועי המסוק בפני אל”ם ישראל בן- אמיתי , קצין תותחנים ראשי דאז . קציני החיל התלהבו מביצועיו כמסוק תצפית ארטילרית קדמי , אך המונופול על הפעלת כלי טיס צבאיים היה בידי חיל האויר, שכבר הפעיל מסוקי אלואט לצורך כך , ולא הראה התלהבות לצרף לסד”כ מסוק חריג ומוגבל כקוליברי. ג’רי רנוב הפעיל את הקוליברי האחרון שנותר בעולם (4X-BEA) תקופת מה בארה”ב שם היתה לו חברת בת של “כנפי ישראל”, תחת סימן הרישום האזרחי N88983 שנרשם על שמו, אך כשה-FAA (רשות התעופה הפדרלית) סרב להאריך  את תוקף תעודת הכושר האוירי של המסוק החזירו לישראל , והפעילו במפעל מת”א ירושלים של התעשיה האוירית לצרכי ניסוי. הרישום האמריקאי בוטל בתאריך 2 בספטמבר 1969.

בשנת 1985 , עם תום החוזה עם התע”א , הועבר המסוק למוזיאון חיל האויר בחצרים . מפקד המוזיאון יעקב טרנר נענה לבקשת ג’רי לאחסן את המסוק במוזיאון ,למרות שמעולם לא נמנה על סד”כ החיל . הקוליברי השני ששרד בעולם מוצג כיום במוזיאון התעופה ההולנדי ב “אויודום” שליד נמל התעופה סכיפהול באמסטדרם .

בתחילת שנות התשעים הוצא הקוליברי של ג’רי רנוב ממוזיאון חיל האויר במצב גרוטאתי למדי . על אף שהקוליברי נחשב מסוק יעיל מבחינת ביצועיו בתחום הריסוס החקלאי ,(הוא היה צרכן גדול של דלק, 200 ליטר דלק מול 200 ליטר נוזל ריסוס!) הוא פעל בשרות החקלאות תקופה קצרה ביותר, פחות משבע שנים ברציפות , והפעלתו הופסקה בעיקר משום שג’רי היה אמנם טייס מעולה אך איש עסקים גרוע ,ולא הצליח להפעיל את מסוקיו ברווחיות הנדרשת .שרידיו של המסוק נמצאו אצל חברת “אוירום” בשדה התעופה בהרצליה.

לאחרונה שופץ המסוק למצב תצוגה בחברת “אוירום”, והוא סומן בסימן הרישום האזרחי ההולנדי המקורי.