תחזית ומז”א במציאות: ראה העתק תחזית ברוקשטיין:
תנאי דאייה : באר שבע טובים עד גובה 500 עם פוטנציאל ל6600 רגל, מגידו: בינוניים עד גובה 1900 רגל עם פוטנציאל ל 2200 רגל , ראש פינה:חלשים עד גובה 2200 רגל עם פוטנציאל ל 2700 רגל.!(מתייחס לגובה וטמפרטורה ולאו דווקא למיקום גיאוגרפי) גובה יוגבל לבסיס הענן!
בסיס ענן: אין. בבאר שבע באוזרים שוה ערך לטמפ’ 39 מע’ יש סיכוי לגבהים של 9000 רגל
מטרת הטיסה: יום שישי הוא יום מוגבל בדר”כ. ניתן לצאת מאזורי הדאיה רק לקראת הצהריים, כך שמבחינת מטרות הנבחרת שאפתי לבצע את טיסת ה 200 ק”מ במהירות של 75 קמ”ש. גם תכונות מזג האויר הצפוי הן כאלה שטרמיקות מתחילות לעבוד בטמפרטורה גבוהה, מה שמקצר את שעות הטיסה האפשריות, ולכן אני לא בונה על טיסה יותר ארוכה.
הקדמה: כעת אנחנו חוזרים שבוע אחורה לשבת: יום לא מוצלח במיוחד שלי בטווין עם רפי בונה ממגידו, מסתיים בנחיתת חוץ בשדות חצרים (נא לזכור טוב את הנקודה הזאת כי נחזור אליה בשלב מאוחר יותר) כמה קילומטרים מהשדה, אחרי טיסה די כבדה ומסורבלת, שהשאירה אותי מאוכזב ומתוסכל. כל השבוע הלכתי וחשבתי: למה לא עשיתי… מה היה אם…. למה לא חזרתי חמש דקות קודם, מה היה אם הייתי ממשיך עם רפי וארנון, וכו’ וכו.. את הדאון המפורק השארנו בעגלה בגלל השעה המאוחרת, ובניגוד להרגלי לטוס בשבתות, תכננתי לבוא ביום שישי להרכיב אותו, ולהמשיך גם לטוס.
יום שני ושלישי: כהרגלי אני עוקב אחרי תחזית מזג האויר לימים הקרובים, ואני רואה שצופים גל חום מתקרב, אני מחזיק אצבעות להתחממות הגלובלית וממשיך לעקוב.
כהרגלי התקשרתי לרפי לוסקי כדי לספר לו על ההתפתחות לקראת סוף שבוע, והוא מאושר לבשר לי על חגיגות יום הנישואין ה-25 שלו, שבעטיין הוא ישמח להפסיד יום דאיה…
יום רביעי: שיא החום צפוי ליום שישי!! 40 מעלות!! אני מתחיל להיות אופטימי, ומבין שהסיכוי לגבהים יוצאי דופן מתחזק, כמובן כל זמן שזה לא יהיה כמו גל החום הקודם – חם ויציב. אני כבר מכין נפשית את אשתי לכך שאני טס ביום שישי, מקדים סידורים וקניות ומפנה לי את היום, דוחה את רופא השיניים לשבוע הבא: כמו שאומרים, אלוהים נותן טרמיקות למי שאין לו שיניים. אולי עוד יצא מתוק מעז..
יום חמישי: קצת הורידו את התחזיות: כבר לא מדברים על 40 אלא על 38 מעלות, נראה קצת פחות טוב, אבל בכל זאת חם. חוץ מזה, מדובר על אפיק ברום ואפיק גם בשכבות הנמוכות. כלומר, בניגוד לגל החום הקודם תהיה אי יציבות בכל השכבות. אני עדיין מעודד, אם כי קצת פחות. אבל עדיין מקווה למחוק את הדיכאון של השבוע שעבר.
יום שישי הגיע. הדלקתי את המחשב, אין תחזית ברוקשטיין, מסתכל החוצה דרך החלון ומרוב אובך לא רואה אפילו את הבית של השכן. יוצא לדרך ובדרך מנסה לברר מה התחזית. אני מקבל גירסאות סותרות מטל עוז ארי ומאורי סבוראי. אחד טוען כי הטריגר ב36 מעלות, ו-38 כבר נותנים גובה 7000, והשני משוכנע כי הטריגר נמצא רק ב-39 מעלות. אני מעדיף להאמין לגירסה היותר אופטימית.
הגעתי לשדה, נמצא שם נחום יונה, ביחד אנחנו מתחילים להוציא את הדאון מהעגלה (GIM) , אחרי כמה דקות מגיע גם טל, ואמיר הטייס הגורר, ואחריו גם איציק. ביחד אנחנו מתחילים להרכיב. מזג האויר בינתיים נראה מגעיל בצורה יוצאת דופן, אני מרגיש כמו בסאונה טורקית, חם ולח מאוד, אביך, לא מזג אויר שמעודד אותך לשבת בתוך חופת פרספקס סגורה. 420 ק”ג של הדאון נראים כבדים מתמיד, הזיעה ניגרת לתוך העיניים והידיים חלקות, חברת GROB אף פעם לא תכננה דאונים קלים להרכבה, והחום והלחות לא עוזרים. לבסוף, בעזרת של שני טייסי אולטרלייט שעברו בסביבה (תודה אורי), הצלחנו לדחוף את הכנפיים זו מול זו, עוד כמה ליטרים זיעה וההגאים מחוברים. קלי קלות…
הדאון מורכב, עדיין אביך ולח, ממש לא נראה טוב. אני מציע לנחום לבצע את הטיסה שלו איתי בטווין, במקום להעלות דאון נוסף והוא מסכים במובן. טל מעלה את ה GGG, ואמנון הררי מגיע להוציא את ה DG. עדיין לא מספיק חם, בסביבות ה-34 מעלות. בנקודת המראה מעבירים תדריך, המטרה היא לבצע 200 ק”מ במהירות ממוצעת של 75 קמ”ש , אמנון לוקח לעצמו משימה של בית שמש – צומת הנגב – שומריה. בינתיים לא נראה אפילו שנוכל לבצע אותה. בינתיים מגיע שמעון שניר ואני עולה איתו לצ’ק ב GIM, עד שיתחילו התנאים. פה ושם נראות טרמיקות אבל לא מפותחות. אני עולה לגרירה ומנתק בטרמיקה לא רעה. בינתיים המריאו אמנון וטל. נוחת אחרי כמה דקות. יורם בדיוק מצלצל כדי לשמוע מה נשמע, ואני שם את הטלפון ליד מכשיר הקשר של הדאון כדי לשמוע את אמנון אומר “היום זה לא זה…” טל ואמנון מתרמלים לאיטם, יש גובה ל 2500-3500 רגל, באמת לא זה מה שציפינו לו. אני אומר לעצמי “הגענו עד כאן, לפחות נעלה לאויר, נסבול קצת ונרד, לפחות נחום יקבל את הטיסה שלו, ולך תדע עוד מעלה שתיים והעסק יתחיל לעבוד”. מארגן איכשהו את התא ועולה ללא מוטיבציה וללא מפה. השעה כבר 13:30.
הטיסה:
אז מה היה לנו עד עכשיו, נחיתת חוץ בשבוע שעבר, הרכבת דאון מתישה בבוקר ותנאי מזג אויר של יום קיץ בתל אביב. שעה אחת וחצי, יש בטח תנאים לעוד שעתיים וחצי בקושי. 200 ק”מ כבר לא נעשה היום. נגררים לגובה 1500 רגל ומנתקים ישר לתוך תרמיקה. אני שומע שטל עדיין בסביבה, ואמנון בדרך צפונה, בתנאים חלשים. להפתעתי התרמיקה טובה, ומביאה אותי לגובה 5000 רגל. אני מגיע לסוף הטרמיקה ופותח בטיסה מהירה צפונה. האוויר לא פעיל במיוחד, לטרמיקה הבאה אני מגיע אחרי איבוד של 1500 רגל. אמנון מודיע על תנאים בינוניים בכוון בית גוברין. אני מגשש עוד קצת לכוון להב, אבל המצב לא משתפר. בינתיים מצטרף אלי גם טל ב ASW 20. אני עושה חשבון פשוט, אם זאת מגמת התנאים, ממש לא בא לי לטוס בטווין מעל פני השטח הגבוהים בדרך לבית שמש, עם שמיים כחולים לחלוטין וללא אינדיקציה לטרמיקות, הדבר האחרון שאני מתכוון לעשות זה לנחות בחוץ בעמק באלה או בחור אחר. אני מתייעץ עם טל שנמצא כמה קילומטרים מאחורי, הוא נזכר בהמלצתו של דוקטור ברוקשטיין ללכת להרים, במילים אלו “בהרים זה יעבוד”. אני מושך קצת מזרחה לכוון קו התפר, שם פני הקרקע עולים, ואכן מוצא טרמיקה לא רעה שמקפיצה אותי מעל לגובה 4000. משם ממשיך לכוון מיתר, ומעל סנסנה, כאשר פני השטח מגיעים ל 550 מטר, אני אכן נכנס לטרמיקה שמביאה אותי לגובה 6000. הדוקטור הטוב צדק!!
משם החיים נראים הרבה יותר קלים, אני ממשיך קצת במעלה הרכס לכוון צפון מזרח, פני השטח עולים ל 2500 רגל, אבל דווקא אין טרמיקות. לעומת זאת רואים הרבה עמודי אבק באזור תל ערד ואני מחליט לשנות כוון לכוון ערד. גם הבקר קצת לחוץ ומגביל אותי לגובה 4000 רגל יותר צפונה.
הגובה יורד מתחת ל 5000 אבל אני לא מודאג מכיוון שברור שנגיע לטרמיקות בגובה סביר. לפתע אומר לי נחום “תראה איזה להקה” , אנחנו מזהים להקת חסידות עצומה!! אלפי ציפורים, כבר שנים לא ראיתי להקה בסדר גודל כזה, המראה כל כך מרשים, עד שאני מוותר על כמה דקות יקרות ואני מצטרף ללהקה לכמה סיבובים. החסידות מקיפות אותנו והמראה על רקע השמיים הכחולים והמדבר הצהוב משכיח את כל הצרות של השבוע שעבר ומכניס אותי לקצת פרופורציות של כמה דברים הקשורים לדאיה ששכחנו בהתלהבות התחרותית שעטפה אותנו. בצער רב אני נפרד מהחסידות, וממשיכים לכוון ערד, במהרה נכנסים לאזור הטרמקיות הפעיל ועולים לגבהים של 6000-7000 רגל. טל
בינתיים מודיע על גובה 8000 ליד תל ערד.
אני ממשיך לכוון דימונה, אוויר די טוב, אין הפסד גובה משמעותי, אבל שקט יחסית, ותחושת הבטן שלי אומרת שכדאי לחזור. אני טס מהר בעזרת כמה דולפינים שומר על ערך גלישה טוב. מגיע לדימונה ועושה 180 מעלות. שוב הטראומה של נחיתת החוץ של השבוע הקודם מבריחה אותי מהאזור הסלעי שקשה לזהות בו טרמיקות, אל אזור ערד המאובק והבטוח יחסית. מתקרב לערד חזרה ומגיע לגובה 4000 רגל, אין טרמיקות, יש לי טווח גלישה לשדה, אבל עמודי אבק במערב מבהירים לי שהטיסה עדיין לא נגמרה. הם לא מאכזבים, ולבסוף אני מוצא את עצמי בגובה 8000 רגל יחד עם טל שהצטרף.
כעת אנחנו בדילמה לאן להמשיך, אמנון מדווח על תנאים משתפרים בצפון. דימונה לא נראה לי. אין לי מפה וגם קשה לי להעריך איזה קו יתן לי קילומטרים, וגם השעה היא כבר 15:30. לא נשאר הרבה זמן. אני וטל מחליטים לקחת צפונה, לכוון שומריה, אבל באזור שוקת אמנון מודיע שתנאים טובים גם דרומית לבאר שבע, ואנחנו מבצעים בננה שמאלית לכוון. מעל באר שבע עומד ענן בודד ומפתיע, עוברים דרכו. מאוד מעניין שענן אחד עומד באמצע הנגב, בגובה 7000 רגל, ותנאים יש בכל מקום, גם בכחול. הענן נשאר שם כמעט שעה דרך אגב לאחר שעברנו אותו. מגיעים לאזור גבעת חבלנים ומזהים שהטרמיקות יותר רחוקות, אבל עדיין עובדות. עמודי אבק ממשיכים לרוץ באזור שוקת ובקעת ערד.
אנחנו חוזרים מזרחה, שוב עוברים קרוב לענן ומגיעים לאזור חורה. שם כבר “ירדתי” מתחת ל5000 רגל. ממשיכים לטפס במעלה הרכס , אין לי משהו מיוחד. טל מדווח על טרמיקה טובה, מה שמחזיר אותי 3 קילומטר אחורה!! אבל היה שווה את זה. טרמיקה פיצוצית שמביאה אותי ל 9500 רגל. אני ממשיך צפונה לאורך הרכס, עד שאני רואה ערך גלישה נדרש 1:20 כדי לחזור לשדה (בסביבות ה 47 ק”מ מהשדה). אני לא סומך על טרמיקות בדרך (זוכרים שבוע שעבר?..) ואכן האוויר כבר די יציב עד לשדה תימן, אין מינוסים גדולים, ואני עושה ערך גלישה לא רע במהירות קבועה של 130 קמ”ש, אבל זכר נחיתת החוץ לא עוזב אותי, ואני לא מגביר מהירות, גם כשאני יודע שאני מפסיד מהמהירות הממוצעת שלי, ומגיע בגובה יפה מעל לשדה תימן.
לקחים ומסקנות
בשורה התחתונה, מטרת הטיסה הושגה. 233 ק”מ במהירות ממוצעת של 71.5 קמ”ש שבתוספת ההנדיקאפ שווה ל – 77 קמ”ש. לא עליתי מספיק מאורגן לקוקפיט. האמת שלא האמנתי שהתנאים יהיו מספיק טובים, אבל זה לא תרוץ. העובדה שלא היתה לי מפה, גרמה שלזה שקשה היה להעריך מה הכוון שיתן לנו לג ארוך מערבה. ה CTR של נבטים עמד באמצע הלג האידיאלי והיינו צריכים לעקוף אותו מצפון, אבל עדיין ברגע שהתקרבנו לשוקת, הנתיב שלנו הלך צפונה מדי. ניתן לראות את הבננה הגדולה אם מסתכלים על הקובץ. חשוב מאוד שתהיה מפה גם אם מכירים את השטח בע”פ. זה היה יכול לעלות בקלות באבדן של מהירות שהיה מפספס את המשימה. בדיעבד, הייתי יכול להמשיך עוד קצת מזרחה לכוון ים המלח, ולהרוויח עוד מהירות בגלישה, אבל לא הייתי מוכן לקחת צ’אנס לעוד נחיתת חוץ, זה כבר אלמנט פסיכולוגי שקשה להתגבר עליו. כנ”ל בגלישה הסופית, הייתי יכול לטוס יותר מהר ולהגיע יותר נמוך לשדה תימן. שוב, אותה הסיבה.
נקודה חיובית: לקיחת החלטות מהירה ושינוי נתיב שעשו את הטיסה: החלטה ללכת לכוון ערד ולא צפונה. החלטה לחזור לערד מכוון דימונה, החלטה לטוס מערבה לכוון חבלנים ולא להמשיך לכוון שומריה בלג השלישי. כולן החלטות טובות שהוכיחו את עצמן. ברגע שאנחנו לא יוצאים למשימה מוגדרת, אין טעם להתעקש ולהתקבע על נתיב מסוים גם אם אנחנו רגילים לבצע אותו כבר שנים. לעומת זאת תחילת הטיסה מערד לכוון צפון מערב, היתה מהוססת וגרמה לבננה המיותרת. מעבר לענייני הנבחרת, גם אחרי 25 שנה בדאיה, תמיד יש מה לחדש, תמיד יש הפתעות ואין גבול להמצאות הטבע. להקת החסידות שנכנסנו אליה הייתה שווה את כל הטיסה, גם במחיר של לא לעמוד במשימה. הגובה העצום שטיפסנו אליו בשעה מאוחרת מאוד של היום..
אין כמו הספורט שלנו!!
