סיפור הטיסה של שבת הוא קצת שונה מהרגיל בשבילי, לפחות בגלל העובדה שאחרי 20 שנה פחות או יותר, חציתי בטיסה לא ממונעת את אזור המרכז לצפון הארץ.
למי שזוכר את התקופה, לפני שהחזירו את השטחים, טיסות למגידו וגם חזרה היו די שכיחות, לא היתה בעיה לטוס לאורך גב ההר בחציית בן גוריון, וגם לעבור מעל שכם וג’נין היה דבר של מה בכך, עשיתי את זה כמה פעמים באדלוויס, ספיד ואפילו ב KA-7. אבל מאז הסדר ה”שלום”, השאירו לנו למעשה רק אופציה של חציה דרך הבקעה, מוגבלת מאוד בגובה ובעייתית, ופיקוח בן גוריון כמעט ולא נותן לחצות את תחומו, וגם אם כן, אז לא בטוח שנותנים בדרך חזרה, ולכן אנחנו מוותרים מראש על הנסיון.
בשבת טסתי עם ארז בדאון שלו עד בית הילל שבצפון, ולפחות מהבחינה הזאת זה היה די מרגש עבורי.
אז במהלך השבוע לא הצלחנו לצערנו למצוא פתרון למטוס גורר, רפי החליט שזה הזמן לבדוק את הטרנספונדר החדש שלו, ועשה תאומים ומרשים לחציית בן גוריון דרך הבקעה. מגיע יום שישי, יש תחזית טובה, ואני שמח לראות את השמים הסגורים והגשם המטפטף שבכל מקרה לא משאיר סיכוי לטיסה, לפחות לא הפסדנו כלום.
לעומת זאת, שבת מסתמן כן כפוטנציאל טוב, ובהעדר מטוס גורר אני משכנע את ארז לעשות תכניות אנכיות ולהגיע לשדה. אני מתעורר בשבת בבוקר, רואה את התחזית המעודדת של ברוקשטיין, מרים טלפון לארז והוא משתכנע סופית להניע את הרכב.. רפי כבר מספר לי בהתלהבות אופניינית שאנחנו הולכים להגיע היום למחניים, אני מנסה לרסן את ההתלהבות ללא הצלחה.
מגיעים לשדה, עד שמגיע ארז ואנחנו מרכיבים את הדאון, רפי כבר מוכן לטיסה והוא ממריא לדרכו, אנחנו עדיין עסוקים בהכנות. לבסוף אנחנו ממריאים בסביבות 1130, באוויר מבררים איפה לוסקי ומתברר שהוא הלך מזרחה לכוון יתיר ולא נשמע גבוה מדי.
אנחנו מחליטים לוותר על הבקעה. הכוון המועדף הוא לבית שמש, טיסה סטנדרטית, ואולי אם יהיו תנאים טובים ננסה לחצות את ירושלים לכוון הבקעה, לארז גם יש טרנספונדר ואולי הבקר יסכים.
הדרך לבית שמש די קלה, גובה 5000-7000 רגל, לקראת עמק האלה הגובה מתחיל לרדת, אנחנו מנסים נסיון אחרון לכוון המחצבה ואכן ההר עובד. מטפסים לכמעט 7000 רגל ומחליטים לנסות לבקש חציה מהבקר.
כמובן שהבקשה הראשונה נתקלת בסרוב אוטומטי “אני לא יכול לתת לכם להמשיך” , אבל אני לא מוותר ומבקש תאום עם בן גוריון. להפתעתנו הבקר נותן לנו להמשיך בגובה 5000 רגל, ואפילו מעלה אותנו ל 6000 בתאום עם בן גוריון.
ה TMA גם מפתיעים אותנו בשיתוף פעולה, מאשרים לנו חציה בגובה 6000 רגל ואפילו לא מבקשים טרנספונדר. למזלנו גובה הטרמיקות מתאים בדיוק לדרישות, ואנחנו חוצים את ירושלים לכוון מעלה אדומים. טרמיקות חזקות מאוד ועננים במקומות הנכונים ואנחנו מגיעים תוך דקות לאזור מעלה אדומים, עוברים לערוץ פלוטו ולפני שאנחנו מספיקים להוציא מילה אנחנו שומעים את לוסקי מדווח לבקר שהוא נמצא באזור מעלה אדומים בגובה 2500 רגל. אחנו ממשיכים צפונה, אומרים שלום ליריחו, התנאים לא חזקים, פלוסים מאוד חלשים, אך קו התקדמות טוב נותן לנו ערכי גלישה טובים שמאפשרים לנו לשמור על גובה סביר. רפי שתקוע בגובה הנמוך לא מצליח בינתיים להתאושש ואנחנו מעדיפים לא לדבר יותר מדי כדי לא “לאכול לו את הלב”. אנחנו מגיעים לאזור הג’יפטליק, עדיין לא מוצאים את הטרמיקה שתקפיץ אותנו הלאה, אבל אני רואה ענן יפה שיושב מעל הרכס , בתוך הואדי הגדול שמגיע מאזור שכם, ההימור מצליח ואכן אנחנו נכנסים לטרמיקה חזקה שמעלה אותנו לגובה 6500 רגל.
משם כבר העננים מפותחים ויפים, ואנחנו יוצאים ללג הטוב של הטיסה. אנחנו טסים וטסים, מבצעים דולפינים וכמעט לא שוקעים, בדרך אני נזכר בכח המקומות שפעם היינו טסים בהם, שכם, עמק סנור, עמק דותן, עוברים את בית שאן, בדרך מתחילים לתקשר עם דאוני מגידו, פינקוס, רפי בונה ודורן נמצאים כולם באזור בית שאן וטירת צבי ואנחנו ממשיכים צפונה. רואים את הכנרת… עוברים אותה ומדי פעם אני שואל את ארז “כבר עצרנו בטרמיקה?” הקילומטרים עוברים ואנחנו מופתעים כל פעם מחדש לגלות שלמעשה מהג’יפטליק לא עצרנו להסתובב בשום טרמיקה, ממשיכים וממשיכים לבסוף עוצרים לתדלק בטרמיקה בגובה 5000 רגל.. המיקום – ראש פינה !! טסנו קרוב ל 90 קילומטרים ללא שום סיבוב של 360 מעלות.. ואיבדנו 1500 רגל.
אומרים שלום לדאוני מחניים וממשיכים צפונה. השפמנונים של החולה מנסים לתפוס אותנו ללא הצלחה, פלוטו עוצר אותנו בקו בית הילל- כפר סאלד , אנחנו מצלמים את החרמון ואת קוניטרה וחוזרים דרומה.. החזרה מתבצעת לאורך המורדות המזרחיים של רמת הגולן, כל הצד המערבי של הכנרת כבר נקי מעננים, הצד המזרחי נראה יותר טוב, אבל רק נראה, כי העננים כבר לא עובדים, מול עין גב אנחנו שומעים את לוסקי מודיע על המראה ממנחת פיק, שבו נחת קודם. אנחנו רואים אותו מתרמל מעל הכנרת ומצטרפים אליו, אבל לא עובד טוב וממשיכים להנמיך דרומה. בשלב זה הבנו שכנראה אין דרך לחזור הביתה, והשאלה היא רק מתי נפתח את המנוע. מנחת בית השיטה נראה כאופציה הטובה ביותר למקרה שלא יצא המנוע, ולפיכך אנחנו מחליטים ששם תגמר הטיסה, במקום לנסות לאסוף עוד כמה עשרות ק”מ ולהסתכן באי פתיחת מנוע. סיימנו את הטיסה הרשמית אחרי 320 ק”מ ב- 90 קמ”ש.
כאן למעשה פתחנו מנוע, ביצענו גלישה, פתיחת מנוע ושוב גלישה עד מצדה, ושם עוד פתיחת מנוע. בדרך נתקלנו בכמה תופעות מזג אוויר מאוד מעניינות – מצד אחד, ערכי גלישה מאוד נמוכים, 1:16-1:18 בגלל רוח אף חזקה ורוח יורדת מההרים, ומצד שני, ענן סטרטוקומולוס אפור שבגובה 7000 רגל גלשנו מתחתיו ללא הפסד גובה לאורך 20-30 ק”מ. ממצדה שוב טיפסנו לגובה ולבסוף גלשנו לתימן עם 3-4 ליטר דלק אחרונים במיכל.
לסיכום, מה יש לומר…. ראינו את הארץ מבאר שבע ועוד החרמון, חצינו את ירושלים מלמעלה, כנרת, בקעת הירדן, סיפוק שאי אפשר לתאר ושוב הוכחנו שכל יום הוא יום חדש.
