שנת 1869 היתה אחת השנים הדרמטיות בקורות ארץ ישראל. בשנה זו הושלמה כריית תעלת סואץ במצרים שהעמידה את ארץ ישראל בצומת דרכים בינלאומי בין מזרח ומערב. בשנה זו הושלמה סלילת דרך העגלות הראשונה בן יפו לירושלים, הוקמה שכונת “נחלת שבעה” בירושלים והוחל תיכנון הקמת בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”.
באותה עת החלו להגיע לארץ הטמפלרים מגרמניה. בשנת 1871 התחילו הטמפלרים בהקמת המושבה החקלאית שרונה בתל אביב, דרום הקריה של היום. ממזרח לשרונה השתרע מתחם הפרדס והבאר של מונטפיורי, אותם רכש בשנת 1855 בנסיון להקים התיישבות חקלאית יהודית מחוץ לחומות יפו.
האדריכל תאודור זנדל תיכנן את המושבה בצורת צלב. הרחוב הראשי היה רחוב כריסטוף הופמן ( כיום רחוב דוד אלעזר), ובניצב לו ממזרח למערב רחוב דרך הים (כיום רחוב קפלן).
בשנת 1872 החלו הטמפלרים לנטוע את הכרמים הראשונים בתל אביב. בשנים הראשונות ניטעו ללא הצלחה יחורי גפן שהובאו מגרמניה. הזנים הוחלפו בזנים אחרים תוך כדי רכישת ידע מנסיונם של השכנים המקומיים. בתחילה הופק היין בתעשיה ביתית לצרכי בני במושבה בלבד.
בשנת 1879 בנה יוהן למלה, כורם תושב שרונה, מפעל לעיבוד ענבים בשיטה חדשה שלמד בגרמניה. הכרמים התפתחו יפה והיו לענף כלכלי חשוב. בשנת 1887 השתרעו הכרמים על שטח של 250 דונם. הזן בשולט היה Isabella, שהובא מגרמניה.
בשנת 1893 הושלמה הקמת היקב שנבנה בקצה הדרומי של רחוב דוד אלעזר על שטח שכלל חמישה מגרשים. בצד המזרחי של הרחוב הוקם המבנה המרכזי, עם מרתף ענק בו יוצר היין. המרתף נחצב בסלע כורכר וקירותיו טויחו. במרתף המבנה עמדו מאות חביות עץ בתכולה כוללת של כ 50 אלף ליטר יין.
בקומת הקרקע, הכוללת שני אגפים צמודים בעלי גגות דו שיפועיים היו מחסנים ומתקני עזר לייצור היין. אורכם כ 50 מטר, רוחבם כ- 25 מטר וגובהם כ- 6 מטר. החצר שימשה לפריקת היבול מן העגלות הגדולות שהביאו את ענבי שרונה ווילהלמה (בני עטרות). מעברו השני של הרחוב הוקם מבנה נוסף ובו מפעל לייצור בקבוקים, מחסן ובניין משרדים של היקב. שני אגפי היקב חוברו באמצעות מנהרה באורך כ- 50 מטר, העוברת מתחת לרחוב.
בעשור הראשון של המאה העשרים הגיעו משלוחים ראשונים של ענבים מכרמי המושבה וילהלמה ליקב בשרונה. הכורמים בשתי המושבות הגרמניות החליטו לפעול בשיתוף פעולה ויסדו את “החברה הגרמנית לגידול גפן וילהלמה-שרונה-יפו”.
בשנים 1907-1910 עבר ענף הכרם משבר כלכלי, מחירי השוק העולמי ירדו, היין נאגר במרתפים בשל ייצור יתר ונוצרה סכנה לענף הכרם בשרונה. כתוצאה מהמשבר נעקרו כרמים ובמקומם ניטעו פרדסים או ניזרעו גידולי שדה. ב1910 התאושש הענף. בתקופת המנדט הבריטי חלה ירידה בייצור היין, הענף הוסיף להתקיים אך לא תפס יותר מקום מרכזי במשק החקלאי של שרונה.
במרתף המזקקה של שרונה הקים בשנת 1924 ר’ מרדכי שמעון טברברג את בית החרושת הראשון בארץ ליצור ספירט. הספירט הופק מתאנים ותמרים. ב1929 נסגר מפעל הספירט בשרונה.
מטוסים במרתפי היקב בשרונה – 1947
היקב בשרונה, היום איזור דרום הקריה בתל-אביב, היה בעצם ההתחלה של מערך התחזוקה האווירית של חיל-האוויר. גירסה ראשונית ומוקטנת ביותר למה שמכונה היום דרג ד’. “אם מחפשים איפה התחיל הכל, זה היה שם”, אומר שבתאי כ”ץ. “מה שהיום עושה יחידת האחזקה האווירית, עשינו אנחנו שם לפני 50 שנה, כשהפכנו גרוטאות למטוסים”.
המושבה שרונה הוקמה בארץ על-ידי הטמפלרים, נוצרים אדוקים מגרמניה, שביקשו לחיות בארץ הקודש. בסוף 1939, מעט לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה, הם עזבו את הארץ, והמושבה שהקימו ננטשה. כשהגיעו המכונאים הישראלים לשרונה, תשע שנים מאוחר יותר, הם עוד מצאו את עקבות הטמפלרים, בין קורי העכביש הסבוכים. חביות היין הגדולות עוד היו שם ומחסן הבקבוקים, שמוקם מעבר לכביש וחובר ליקב בתעלה תת- קרקעית, עמד עדיין על תילו. בקירבת מקום חנתה מכונית עתיקה מ1920-, שגלגליה היו עשויים עץ. בקיצור, העזובה חגגה.
בתחילת 1948 פירסמו הבריטים מכרז למכירת 20 מטוסי אוסטר מפורקים, שאוחסנו בעקיר (היום תל-נוף). שירות האוויר נאבק במספר מועדוני תעופה וגופים אחרים בארצות ערב, והצליח לזכות במכרז. שיפוץ המטוסים, כך נקבע, יתבצע בשרונה. “במשך כמה ימים עשינו שם ניקיון יסודי”, מספר שבתאי כ”ץ. “הוצאנו את כל הזבל החוצה, והכנו את היקב לקליטת מטוסי האוסטר. המטוסים הגיעו בשיירה מעקיר, ומיד העברנו אותם למרתף התת-קרקעי. בצידו הימני של היקב היה שיפוע, אשר בעזרתו הטמפלרים היו מורידים את החביות למטה. הראמפה הזאת איפשרה לנו להוריד את המטוסים המפורקים למטה בקלות. פרדי דאג שהמקום יהיה מאורגן, וסידרנו בכל מיני פינות של היקב מחלקות עבודה שונות. היתה לנו מחלקת בד, מחלקת צבע, מכשירנות, מכונאות, תיקוני גוף, ואפילו יחידת צמיגים ושירותי ציוד קרקעי. זה נשמע כאילו שהיתה לנו אימפריה, אבל היינו רק עשרה אנשים.
“אני לא הייתי שייך למחלקה מסוימת, אלא עבדתי לפי הצרכים. לימדו אותי למשל, לתפור במכונת תפירה, ותפרתי את הבדים לכיסוי הכנף. אחר-כך היינו סוגרים את התפרים על הכנף בתפירה ידנית, ואז צבענו את הכיסוי בציפוי מיוחד, שנתן למטוס מראה של פח. אני חייב להודות שעד היום אני יודע לתפור לא רע. עסקתי גם בשיפוץ מנועים. הייתי מפרק מנועים מקולקלים ומשתמש בחלקים התקינים שלהם להרכבה במנועים אחרים”.
מטוסי האוסטר הועברו משרונה לשדה-דב, שם הורכבו, ונערכה להם טיסת מבחן. לאחר-מכן הם נשלחו בסתר למקומות נידחים, שבהם היתה אפשרות להחביא אותם לשעת הצורך. כדי להטעות את הבריטים, שמכרו את המטוסים להגנה מאחר וסברו כי ניתן להרכיב מהגרוטאות רק מטוסים בודדים, קיבלו חלק ממטוסי האוסטר מספרי רישוי זהים. מתוך 20 הגרוטאות שמכרו הבריטים לשירות האוויר, הצליחו המכונאים להשמיש 18 מטוסים. בשלב הבא התרכזה העבודה באחזקת מטוסי האוסטר, שהשתלבו בפעילות שירות האוויר, והפכו להיות המטוסים העיקריים של השירות. “כשחסרו לנו חלפים היינו עולים על האופנוע של פרדי”, מספר כ”ץ, “נוסעים לבתי-קברות למטוסים ישנים בעקיר או בעין-שמר, ואוספים חלקים מהגרוטאות שהשאירו הבריטים”. חוץ ממטוסי האוסטר הורכבו בשרונה גם מספר מטוסי טיילוקראפט מתוצרת ארה”ב, ומטוסי RWD-13 , מתוצרת פולין. בחצר היקב עמד גם הספיטפייר הראשון של חיל-האוויר, שהורכב בשרונה מחלקים שהשאירו הבריטים. שבתאי כ”ץ: “קיבלנו שני גופי מטוסים, כנפיים ומנוע, שהובאו מעקיר ועין-שמר. הבריטים השאירו מאחוריהם שני ספיטפיירים, אבל ניפצו אותם בגרזנים לפני שעזבו. פרדי הצליח להציל מהם חלקים מסוימים, כמו כני נסע, שהיה מאוד קשה להשיג. בסוף, מאוסף החלקים הזה, הצליחו פרדי והצוות שלו להרכיב מטוס שלם, כשיר לטיסה.
