פרק מתוך עבודת מחקר בשם מ”עייט” ל “קורנס”- תחילתה של ידידות אוירית מהדורה שניה. בהוצאת מכון פישר למחקר אסטרטגי, אויר וחלל.
תודתנו למכון פישר על אישורו לפרסום באתר “מרקיע שחקים”.
הפרקים הקודמים של מחקר זה הוקדשו להתפתחות הרכש בארה”ב לפני הסכמת ממשל ג’ונסון למכור לישראל מטוסי קרב. כאמור לעיל, הסטייה הראשונה מהמדיניות המסורתית של ארה”ב -“עולה כיתה אך לא בבית ספרנו” – ארעה ב-1962, כשישראל קיבלה אישור לרכוש טק”א מסוג “הוק”, שנתפס כנשק הגנתי גרידא. בשנת 1964 התעורר הצורך של ארה”ב לחמש את צבא ירדן בטנקי “פטון” ומטוסי “סטארפייטר” וממשלת ישראל ידעה לנצל את המצב החדש וקיבלה אישור לרכוש בארה”ב ובגרמניה 250 טנקי “פטון” וגם הסכמה מותנית של הנשיא ג’ונסון לדאוג להספקת 24 מטוסי קרב לח”א.
פרק זה יעסוק באופן בו מימשה ישראל את הסכמת הנשיא שאיפשרה, בתום דרך יסורים ארוכה, רכש 48 מטוסי “סקייהוק”, שהחלו להגיע בדצמבר 1967. הנושא האוירי הוא במרכז מחקר זה ולפיכך יתוארו כאן גם פרטים טכניים-צבאיים של המהלך המדיני שאיפשר לראשונה, רכש מטוסים אמריקאיים לחה”א.
תפיסת הבטחון ומבנה הכוח האוירי הנגזר ממנה
תפיסת הבטחון בראשית שנות ה-60 התבססה על היסודות הבאים, הקשורים לתפקיד חה”א:לנוכח האיומים הצפויים מצד מצרים וצבאות ערב האחרים, האילוצים הגאוגרפיים והעדיפות הכמותית של הערבים,חייבת ישראל לנקוט במתקפה מונעת, מפתיעה, אלימה ומהירה,שבמרכזה הזרוע האוירית. ח”א יהיה חייב להשיג במהירות עליונות אוירית, שתאפשר לגייס את המילואים, להגן על ערי ישראל, שדות התעופה ואתרים אסטרטגיים ובהמשך המלחמה גם לסייע לכוחות הקרקע. הדרך העדיפה להשיג עליונות אוירית היא לתקוף את שדות התעופה הערביים ולא בדרך ניהול קרבות אויר נגד מפציצים ומטוסי קרב ערביים. תפיסה זו הנחתה את ח”א כבר ערב מלחמת סיני ותוכניות “קדש 1″ ו”קדש 2”, מאוקטובר 1956, נועדו להשיג עליונות אוירית על ידי תקיפת ארבעה שדות תעופה מצריים לאורך תעלת סואץ וגם תקיפת שדה קהיר–מערב.
בסופו של דבר, במבצע המשותף של בריטניה צרפת וישראל נאסר על חה”א לתקוף את השדות המצריים ותפקידו הסתכם, בעיקר, בהצנחת כוחות במיתלה, בהגנת שמי סיני, בתקיפת אוניות ובסיוע לכוחות הקרקע בסיני. במהלך המלחמה תקפו מטוסי ח”א את שדה אל עריש, אחד משלושת בסיס החרום בסיני, אך התברר שהמטוסים שחנו בו היו מטוסי דמה.התקופה שאחרי מלחמת סיני נוצלה לחידוד וגיבוש התפיסה המבצעית, הסד”כ והאימונים לשם השמדת חילות האויר הערביים על הקרקע. הנושא קיבל מפנה חשוב ב-1963 לאחר שסא”ל יעקב נבו התמנה כראש ענף אויר 3 (מבצעים) וסא”ל יואש צידון התמנה לראש ענף אויר 2 (אמצעי לחימה-תכנון). נבו ועוזרו סרן רפאל סיברון הכניסו בחינה מערכתית וחשיבה יצירתית לתוכניות קודמות וצידון בעזרת עוזריו, אדיר פרידור ויצחק רביד הפעילו שיטות כמותיות לבחינת ישימות התוכניות ובמקביל הגדירו דרישות לכמות מטוסי הקרב ולסוגיהם. למותר לציין כי גם ענף אויר 4 (מודיעין) בפיקוד ישעיהו ברקת, מילא תפקיד מרכזי בגיבוש התפיסה ובתירגומה לפקודות מבצע.
ביטוי מקיף לתפיסת הבטחון ותפקיד הזרוע האוירית ניתן למצוא בתזכיר אויר 2, מיום 2 בנובמבר 1965, שהיה הבסיס להצגת צרכי חה”א על ידי ויצמן במפגש בוושינגטון, ב-12 באוקטובר 1965, (“תיק שמואל א'”, שיתואר בפרוט להלן). התזכיר סיכם עבודות רבות שנעשו בענף בשנים 1960 עד 1965 וקבע כי לנוכח האיסמטריות הרבה בין ישראל לבין הערבים “את הפתרון יש לחפש בלוחמה אופנסיבית להשגת עליונות אוירית”. התזכיר ציין כי “הדרך שנמצאה יעילה ביותר לנהל מלחמה על העליונות האוירית היא תקיפה בגובה נמוך תוך שימוש נרחב בפצצות המיוחדות למסלולים באמצעות מנגנוני השהיה ארוכים. פתרונות כגון תקיפת מטוסים או מטרות אחרות נמצאו כפחות יעילים”.
עבודות המטה של אויר 2 תירגמו רעיונות מבצעיים לדרישות כמותיות של מטוסים, טייסים, חימוש וכו’ וסייעו, בתהליך איטראציוני, להגיע לתוכנית “מוקד”, שעל פיה הושמדו חילות האויר הערביים בפתיחת מלחמת ששת הימים. בנוסף, סיפק הענף חוות דעת על התאמת המטוסים שח”א רצה, או יכול היה, לרכוש לתפיסות המבצעיות תוך הפעלת שיקולים מתקדמים של עלות-תועלת.
סיכום עבודה מיום 11 במאי 1964, הצביע על פער גדול מאד בין היכולות שנדרשו על פי תוכניות לתקיפת שדות התעופה לבין היכולות שהתקיימו בפועל, באותה עת. התוכניות דרשו לבצע תקיפה באמצעות מטס ראשון, שיהרוס את המסלולים בשדות התעופה העיקריים וימנע המראת המטוסים הערביים ושאחריו יצאו המטסים שישמידו את המטוסים המקורקעים. לשם כך היה צורך ב-350 גיחות במטס הראשון ו-150 גיחות במטס השני, שני המטסים הקריטיים להצלחת התוכנית, ואילו באותה עת הסד”כ היה מסוגל לייצר רק 150 גיחות במטס ראשון ו-100 במטס שני – כחצי מהכמות הדרושה.
המסקנה שעלתה מהפער שאובחן היתה שיש צורך במטוסי תקיפה רבים יותר, אך מאחר שנושא זה לא היה בשליטת ח”א הוא נאלץ לשנות את תוכניות התקיפה: להגדיר סדרי עדיפויות בתקיפת השדות הרבים ולהפוך את התקיפות ליותר אפקטיביות: לתת עדיפות לתקיפת המסלולים, לשפר את דיוק הפגיעות, להחיש את הסבב.
במחקר מיום 7 בינואר 1964 הוגדרו הדרישות מהמטוסים שעליהם יוטל לתקוף את שדות התעופה הערביים:
ראשית, יכולת טיסה למרחקים ארוכים בגובה נמוך, שנית, אמצעי ניווט שיאפשרו גישה עקיפה למטרות, שלישית, כושר שרידות טוב מול אש נ”מ ויכולות לוחמה אלקטרונית נגד הגנ”א מוכוונת מכ”מ. רביעית, ביצועי טיסה שיאפשרו ניתוק מגע ממטוסי יירוט של האויב, חמישית, יכולת נשיאת חימוש רב ואמצעים לכינון מדוייק.
המחקר הבחין בין התכונות הצנועות, יחסית, הנדרשות ממטוסים לתקיפה בעומק בינוני ולסיוע קרקעי קרוב לבין התכונות הנדרשות לתקיפה עמוקה והגיע למסקנה כי לח”א מחסור חמור במטוסים לתקיפה עמוקה, רדיוס עד 500 מייל ימי. אפילו ה”ווטורים”, המעטים, ענו בקושי על הדרישות שכן איטיותם (כשהם נושאים חימוש ודלק רב) לא אפשרה לחמוק ממטוסי ירוט.
המחקר פרט את רשימת התכונות הנדרשות ממטוס לתקיפה עמוקה (“מטוס כבד”) למען הגברת שרידותו: שני מנועים,שני טייסים, מערכות להתרעה מפני מכ”מ אוייב וחסימתו, חימוש רב, יכולת התחמקות מ”מיגים”, תותח וטילים לקרבות אויר. והעיקר: יכולת נשיאת 4 עד 6 פצצות קונבנציונליות במשקל 500 ק”ג לטווח של 500 מייל ימי. מטבע הדברים המטוסים הכבדים היו אמורים להיות יקרים מאד ולכן הוצע להסתפק בסד”כ מעורב שבו המטוסים הכבדים יהיו מיעוט והתזכיר גם הצביע על המטוסים שיכולים לענות על הדרישות:
הראשון, האידיאלי, ה”פאנטום” האמריקאי שתואר כמטוס רב-משימתי המתאים לפעולה בגובה נמוך וגבוה ומצטיין במשימות תקיפה, ליווי ועליונות אוירית. באותה עת ל”פאנטום” (מודלים B ו-C של הצי וחא”א) לא היו עדיין מערכות התרעת מכ”מ וחסימתו וגם לא תותח אך המהירות, כושר הנשיאה, השרידות, טילי אויר-אויר, המכ”מ ומערכות הכח”ן המתקדמות עשו אותו מאד רצוי לחה”א. השני, “מיראז’ 4” מטוס תקיפה על-קולי להפצצה גרעינית מגובה רב שיהיה צורך להתאימו לתקיפות קונבנציונליות. השלישי, “באקניר” הבריטי, מפציץ תת-קולי הפועל מנושאות מטוסים, הנושא חימוש רב ונועד לתקיפות בגובה נמוך. רביעי, מטוס צרפתי שנמצא בשלבי פיתוח ראשונים, שכונה “אשמדאי”(Mirage IIIF2). חמישי, “סופר-ווטור”, המטוס הותיק לאחר שיוחלפו מנועיו הלא יעילים ומערכות נוספות (ראה להלן).
במחקר צוין כי במועד כתיבתו, סובל חה”א ממחסור חמור במטוסי תקיפה כבדים אך תוך מספר שנים יווצר מחסור חמור גם במטוסי תקיפה בינוניים: שכן מטוסי ה”מיסטר” וה”אוראגן” הרבים יתיישנו במהירות, מה גם שהם יגיעו לסוף דרכם הלוגיסטית לקראת סוף שנות ה-60.
המועמדים הראשונים לתגבור מערך התקיפה הבינוני היו ה- F-5 , ה”סקייהוק”, Supermarin Scimitar כפי שהם, ללא צורך בהתאמות, Etandart IV M, “סמב”ד” ¸סופר-מיסטר ו-SABRE VI ¸הגירסה הקנדית של F-86, כפי שהם או משופרים.
המועמדים:

ראוי להתעכב על מספר נקודות במחקר:
בגלל האילוצים, המחקר המליץ לרכוש מטוסי תקיפה חד-משימתיים, וזאת בסטייה מהגישה שהנחתה את ח”א להתמקד במטוסים רב-משימתיים (ה”פאנטום” הוא אמנם רב-משימתי אך בח”א הבינו כי אין סיכוי לרכוש אותו). המיפנה מוסבר בכך שה”מיראז'” נתפס כמטוס עליונות אוירית, שיוכל לשרת את ח”א בעשור הקרוב, אך אין בכוחו לענות על הצרכים כמטוס תקיפה.
שנית, ניסוח הדרישות נגזר במידה רבה מהבנת האיומים מצד מערכות משולבות להגנ”א מודרנית – מערך התרעה המצוייד במכ”מי גילוי מסוג P-20 ,P-8 ,P-30, סוללות SA-2 (בהווה) ו-SA-3 (בעתיד),תותחי נ”מ 57 מ”מ מוכווני מכ”מ והרבה אש נ”מ קלה יותר. הדרישות היקרות ממטוסי התקיפה הכבדים שפורטו לעיל נועדו לאפשר להם לפעול מול הגנ”א מודרנית.
על המידע הרב בנושא שהיה באותה עת בח”א ניתן ללמוד ממחקר שנערך בענף אויר 2 על חדירת מטוסי סיור וצילום לאזורים המוגנים על ידי סוללות SA-2 (מיום 22 ביולי 1965). המחקר נועד לבדוק האם המפציצים העל-קוליים הצרפתיים מסוג “מיראז’-4” יכולים לבצע צילומי אויר ומשימות מיוחדות, בגובה רב באיזורים מוגני טילים, ומסקנתו היתה שלילית. לצורך פרק זה ראוי לציין שהמחקר הכיל תיאור מפורט של מערכות טילי קרקע-אויר דגם SA-2א’ ו- SA-2ב’ וידע כללי על SA-3 ו-SA-4 וגם ידע על אופן הפעלת מערכת הגנ”א משולבת (למשל, מערכת ההתרעה הארצית של תחנות מכ”מ המספקת לסוללות הטילים נתונים על הטווח, הגובה והכיוון של המטוסים החודרים).
שלישית, המחקר עסק בהרחבה בחשיבות יכולות המראה ונחיתה קצרות או אנכיות ו”שדות מתקפלים”, נושא מובן מאד על רקע החששות הרבים מפני תקיפת פתע אוירית, שתוציא מכלל פעולה חלק מארבע השדות של ח”א.
רביעית, התזכיר היה בבחינת ירייה ראשונה בעבודות המטה שעסקו בחידוש פני ח”א והענף המליץ על גודל הסד”כ האוירי ולא על הרכבו הספציפי. המטוסים מוזכרים בו כאפשרות בלי שעדיין נערכה בדיקה ספציפית של התאמתם לצרכי ח”א ושל נכונות היצרנים לספקם. לצורך בחיזוק יכולות התקיפה היה שותף גם הרמטכ”ל יצחק רבין, שאישר באפריל 1964, לתקצב רכישת 30 מטוסי תקיפה מבלי שבאותה עת הוחלט איזה מטוסים לרכוש.
ביוני 1964 הגיש ויצמן לרמטכ”ל הצעה מפורטת לבחינת סד”כ התקיפה, המסתמכת על מחקרי ענף אויר 2, וזו כללה: דרישה לסד”כ תקיפה הכולל 50-60 מטוסי תקיפה כבדים ו-100-120 מטוסי תקיפה בינוניים ובנוסף להם 8 עד 12 מטוסי “מיראז’-4” לצילום בגובה רב ולמשימות אחרות. סך כל מערך הקרב, כולל “מיראז’ים” ו”ווטורים” ותיקים, היה אמור להגיע ל-280 מטוסים לפחות. היקף הרכש הנדרש על מנת להגיע לסד”כ שהציע ויצמן אמור היה להיות גדול בהרבה, שכן במקביל להגדלת הסד”כ יהיה צורך להוציא מהשרות 140 “מיסטרים” ו”אוראגנים” עד סוף שנות ה-60. זכרונות ויצמן וצידון מצביעים כי אף ששררה ביניהם הסכמה לגבי הסד”כ הנדרש והחלוקה בין מטוסים כבדים ובינוניים הרי הם היו חלוקים בדבר המטוסים הספציפיים שח”א צריך לרכוש.
במאי 1964 הגיש צידון דו”ח על ביקור שערך בצרפת, גרמניה ובארה”ב וקבע כי בסד”כ הנוכחי והעתידי של צרפת “אין מטוס תקיפה העשוי לענות ביעילות על צרכינו. התעשייה הצרפתית לא תוכל במאמץ כספי-טכני סביר לייצר עד 1970 מטוסים שיעלו בביצועיהם הכלליים על המצויים כיום בשרות סדיר בארה”ב”.

(מקור:”ביום בלילה, בערפל”)
צידון ביסס את קביעתו על הכרותו האינטימית את התעשיות האויריות בצרפת ואת חיל האויר שם ואת המידע המפורט שהצטבר בישראל על ה”סקייהוק” מאז מאי 1963, עת החלו חיזורי חברת “דאגלס” אחרי ח”א. בביקור בארה”ב נפגש צידון עם יצרני ה”סקייהוק” וה-F-5 וקיבל מהם מידע נוסף. צידון כתב כי מצא דרך להיפגש בארה”ב עם נציגי היצרנים על אף האיסור שהטיל משרד החוץ האמריקאי על קיום הפגישות, (דברים אלה מצביעים עד כמה נחרצת היתה עמדת המשרד נגד הספקת מטוסים לישראל ועל הרצון לסכל כל אפשרות שהספקה כזו תתממש). עם זאת, צידון היה מציאותי והבין כי הסיכויים לקבל מטוסי תקיפה אמריקאיים, ובעיקר כבדים, הוא נמוך מאד ולכן הציע לבדוק את האפשרות לרכוש מטוסי “ווטור” משודרגים,שכונו “סופר ווטור”.
ביסוד ההצעה היתה תוכנית לשדרג מטוס תקיפה כבד שהוכיח את עצמו, אף כי סבל מלא מעט פגמים, בעזרת מנוע מודרני ( Spey, של “רולס רויס”, במקום מנוע “אטאר” המקורי, שזלל דלק בכמויות עצומות), תוך ביצוע מספר שיפורים אוירודינמיים (קיצור הכנפיים והתקנת עזרי עילוי) והחלפת מערכות ופריטי ציוד שהיו באיכות נמוכה. יתר על כן, התחזוקה של המטוס היתה אמורה להיות פשוטה לאחר של ח”א כבר היו תשתיות ונסיון בתחזוקת ה”ווטור”.
לדעת צידון ניתן היה לבצע את שדרוג ה”ווטור” תוך זמן קצר, יחסית לפיתוח מטוס חדש. הוא גם תאר את התלהבות היצרן, חברת “סיד אוויאסיון”, מהפרויקט המשותף וסבר שניתן היה להגיע להסכם שיתיר ל”תעשיה האוירית” ליצר את המטוס בישראל, לעומת זאת, רשימת המטוסים המועמדים לרכש שהגיש ויצמן לרמטכ”ל כללה גם מטוס צרפתי כבד שנפסל על ידי צידון מכל וכל, שכונה “אשמאדי” ומטוס צרפתי בינוני “קבלייה”, שניהם עדיין על לוחות השרטוט של חברת “דאסו”. ויצמן שלל את רעיון ה”סופר ווטור” בטענה שמחירו יהיה יקר מאד, שניים וחצי עד שלושה מליון דולרים וספק אם ביצועיו יצדיקו את המחיר.

בנובמבר 1964 יצאה לאירופה משלחת בכירים בראשות מוטי הוד, אז ראש מחלקת אויר;המשלחת ביקרה בצרפת ובבריטניה ובחנה מטוסי תקיפה לסוגיהם, כולל מטוסים הממריאים ונוחתים אנכית.
ב-11 בדצמבר המשלחת הגישה ד”וח מסכם (“הערכת מטוסי תקיפה, סיור, נובמבר 1964″) שבו המליצה לרכוש את ה”סופר-ווטור”, כמטוס התקיפה הכבד. היא גם המליצה לרכוש מטוסי “סמב”ד” ו”ווטור” משומשים ולהשביחם וכך להוסיף מטוסי תקיפה נוספים בעלות נמוכה.
לגבי מטוס התקיפה הבינוני ועדת הוד הציעה, בעקבות המלצות ענף אויר 2, לבחון לעומק את רכש המטוס הרב-משימתי “מיראז’ IIIE”, שנבנה על יסוד “מיראז’ IIIC”, שהיה בשרות חה”א. מודל IIIE נכנס לשרות בחיל האויר הצרפתי בינואר 1964 והיה, בסופו של דבר, פופולרי אפילו יותר ממודל IIIC – הוא נקנה בכמויות גדולות על ידי חילות האויר של צרפת, ארגנטינה, ברזיל, לבנון, פקיסטן, דרום אפריקה, ספרד, ונצואלה, אוסטרליה, בלגיה ושוויץ. בעקבות המלצה זו פיתחה חברת “דאסו”, גרסה ישראלית ל-IIIE, שכונתה “מיראז’-5”, (“רעם”), שיחודה היה בהסרת מכ”מ “סיראנו” שבו צוידה הגרסה המקורית והעתקת האויוניקה למקום שהתפנה בחרטום. שינוי זה שאפשר להתקין מיכל דלק נוסף, והגדיל באופן משמעותי את טווח פעולתו וכושר נשיאת חימוש והפך אותו למטוס רב-משימתי אפקטיבי.
בישיבת המטכ”ל בפברואר 1965 הציג ויצמן את המלצות ועדת הוד בדבר המטוס הכבד וחזר על האמירה כי ה”פאנטום” הוא מטוס תקיפה אידיאלי אך בעתיד הקרוב אין סיכוי לרכוש אותו. ויצמן לא השתכנע מפסילת ה”אשמדאי”, על ידי ענף אויר 2 וועדת הוד, והציע לבחון שתי חלופות צרפתיות למטוס הכבד: את “הסופר-ווטור”, אך גם את ה”אשמדאי”, אם חיל האויר הצרפתי יחליט להצטייד בו. לגבי המטוס הבינוני ויצמן הציע, בהתאם להמלצות ועדת הוד, לרכוש מהצרפתים עודפי “ווטור” ו”סמב”ד”. רבין החליט לא לסכם את הדיון באותה ישיבה וביקש להמתין מספר שבועות, שכן ידע שבקרוב מאוד עומדת להגיע מארה”ב משלחת הארימן-קומר, שתדון בפרטי בקשות הרכש הישראליות.
לפני תאור התחנות הבאות בדרך היסורים ל”סקייהוק”, ראוי לסכם את המאפיינים הבולטים של תכנון רכש מטוסי הקרב בשנים 1963 ו-1964.
ראשית, מתפיסת הבטחון נגזרה דוקטרינה אוירית להשמדת חילות האויר הערביים בבסיסיהם,שדרשה יכולות תקיפה בהיקף שלא היה בידי ח”א. לכן, סדר העדיפויות ברכש מטוסים חדשים היה ברור – העדיפות העליונה ניתנה למטוסים כבדים לתקיפות בעומק רב, אחר כך למטוסי תקיפה בינוניים להגדלת הסד”כ הקיים ורק לבסוף למטוסי תקיפה שיחליפו מטוסים מיושנים.
שנית, היה קשה לתרגם את סדר העדיפות לתוכנית רכש מעשית שכן ארה”ב שייצרה והפעילה בוייטנאם מטוסי קרב שהתאימו לצרכי ח”א – “פאנטום”, אינטרודר”, “קורסייר” ו”סקייהוק” – סירבה למכרם. לעומת זאת, צרפת שהיתה מוכנה למכור מטוסים לישראל לא יצרה ולא עמדה לייצר מטוסים כבדים שהתאימו לצרכי חה”א.
השאלות המעשיות שניצבו בפני מתכנני חה”א היו הבאות:
מהו מטוס התקיפה הצרפתי הכבד העדיף, שכן איש לא ראה סיכוי שהאמריקאים יסכימו לספק מטוסי “פאנטום” או “אינטרודר” או “קורסייר” (וגם לא היה סיכוי שהבריטים יסכימו לספק מטוסי “באקניר”). האם לרכוש גרסה משודרגת של ה”ווטור” הותיק והמוכר או את “האשמדאי” בן דור חדש, שתכונותיו המוצהרות עוררו ספקות מקצועיים?
שלישית, לתהליך נכנסה גם אי ודאות מדינית – האם רצוי שישראל תמשיך להשליך את כל יהבה על צרפת, לאור התקררות היחסים, שנצפתה מאז עליית דה גול לשלטון והתעצמה אחרי ההסכם בענין עתיד אלג’יר? האם יש תיקווה לפרוץ סדק בהתנגדות האמריקאית להספקת מטוסי קרב, אחרי שכבר היתה פריצת דרך בהספקת “פאטונים”? שאלה זו היתה רלבנטית מאד לגבי המטוס הבינוני, מאחר שבצרפת תוכננו שני מטוסים מודרניים, (BR-121 מתוצרת “ברגה” ו-IIIE של “דאסו”), ולאמריקאים היה את ה”סקייהוק”, שהתאים לתקיפות בעומק רב. באותה עת סביר היה לחשוב שאם יפרץ הסדק ניתן יהיה לרכוש את ה”סקייהוק” שהיה מטוס מיושן אף כי אפקטיבי במשימות תקיפה.
רביעית, עבודות חקר הביצועים תרמו רבות לקבלת החלטות רציונליות בתהליך, שכאמור לעיל, היה סבוך מאד. לנוכח האילוצים המדיניים והתקציביים היתה חשיבות רבה להגדרה נכונה של הצרכים ביכולות התקיפה מצד אחד, והניתוח של התכונות הנדרשות ממטוסי הקרב לענות על הצרכים, מצד שני. כך, למשל, הפריכו המחקרים את חשיבות המהירות העל-קולית במטוסי תקיפה, והצביעו על ההכרח (בדלית ברירה), להצטייד במטוסי תקיפה חד-משימתיים ועל החשיבות של יכולות המראה ונחיתה קצרים, הענף פיתח מתודולוגיה לחישוב העלות והתועלת המבצעית של המטוסים השונים ושל שיטות תקיפה שונות ועוד ועוד.
“שמואל א'”, קבלת האישור המיוחל, השעייה וביטולה
לאחר שנחתמה עסקת ה”פטונים”, חזרה ישראל לבקש מטוסי קרב והמימשל האמריקאי החל לטפל במימוש ההבטחה להגדיל את סד”כ התקיפה של חה”א ב-24 מטוסים. הוסכם עם האמריקאים כי מומחי ח”א יציגו בוושניגטון את הצורך הישראלי במטוסי תקיפה ואכן באוקטובר 1965 הגיעו ויצמן ואל”מ בני פלד, מפקד כנף 4, לוושניגטון עם רשימת קניות אויריות. בין לבין נערכה פעילות מקצועית ומדינית בשני צידי האוקיינוס.

סא”ל אהרון יואלי, הנספח האוירי בוושינגטון התבקש, בחודש מארס 1965, לברר את התאמתו של המפציץ המיושן B-66 לצרכי ח”א (כזכור, הרעיון לרכוש מטוסים אלה הועלה בשיחות עם הארימן וקומר).
יואלי פסל את ה-B-66 וראה בו “רעיון נפל”. הוא המליץ לנסות לקבל אישור לרכישת מטוסים כבדים מסוג “אינטרודר”( A-6) וקבע: “לא נראה לי שאנחנו נוכל להשיג בארה”ב מטוס טוב, יעיל וזול יותר או במילים אחרות לא נוכל להשיג יחס טוב יותר של פצצות כה רבות על המטרות לדולר מאשר ב- A-6″, (ההדגשות במקור). עוד הוסיף יואלי כי האלטרנטיבה ל- A-6 עבורנו הוא ה”סקייהוק”.
סביר להניח כי באומרו שה”סקייהוק” (הבינוני) הוא אלטרנטיבה ל”אינטרודר” (הכבד) יואלי התכוון שאם האמריקאים לא יסכימו למכור “אינטרודר”, לפחות, שנוציא מהם הסכמה לרכש מטוסי “סקייהוק”.
ב-6 במאי 1965 הגישו מפקדי המטות המאוחדים, לשר ההגנה,את ההמלצות הבאות, הדומות מאד לעמדות שהשמיעו הארימן וקומר בתל אביב:
ראשית, הספקת 24 מפציצים קלים לישראל תשפר באופן משמעותי את היכולות של צה”ל ואילו הספקת 75 מטוסים, כבקשת ישראל, תביא לשינוי דראסטי במאזן הכוחות. הדו”ח הזכיר כי ב- 15 במאי 1965 צפוי שסוללות טילי “הוק” תהיינה מבצעיות, דבר שיספק לישראל הגנה סבירה נגד יכולות התקיפה האוירית של המפקדה הערבית המאוחדת, למרות העדיפות הכמותית של הערבים.שנית, יש להמשיך במדיניות שלא לספק לישראל מטוסי קרב,ובוודאי שלא לספק לה מפציצים. לפיכך יש לעודד את ישראל, בכל דרך, לספק את צרכיה בעזרת מפציץ בריטי מסוג “קאנברה II “, או מפציץ צרפתי, “ווטור II B”, שאותו ניתן לשדרג בעזרת מנוע Spey.
שלישית, אם מסיבות פוליטיות יוחלט לספק לישראל מטוס קרב מומלץ לספק את ה-F-5A. הם ידעו שהמטוס לא מתאים לתקיפה אך סברו שיש סיכוי שהישראלים יסכימו בגלל הרצון לרכוש מטוס אמריקאי.
בינתיים, גם אשכול לא נח והפעיל את “כח פיינברג” מול ג’ונסון. ביום 20 במאי 1965, הנשיא נפגש עם אייב פיינברג, יום אחרי פגישה של השגריר הרמן עם פיליפס טאלבוט (עוזר שר החוץ לענייני המזרח התיכון) שבה התלונן הרמן על העיכובים בטיפול בבקשות הרכש של ישראל ואילו טאלבוט הביע את מחאת משרד החוץ על פעולות צה”ל נגד הצבא הסורי במסגרת המלחמה על מקורות הירדן (הכוונה למבצע “פטיש” ב-13 במאי 1965; אגב, באותו יום הגיש הציר המדיני גזית רשימה מפורטת לרכש טנקים, מטוסים ואמצעי לחימה אחרים).
את פגישת הנשיא עם פיינברג פתח קומר, שאמר כי ישראל לא מתאמצת מספיק לרכוש מטוסי קרב באירופה והנשיא הוסיף כי ידוע לו שחשוב לישראל לרכוש דווקא מטוסים אמריקאיים אך אלה יסופקו לישראל רק אם לא תהיה חלופה אירופאית. ג’ונסון, גם הזכיר לפיינברג כי בעקבות הלחץ שהוא הפעיל על הקנצלר ארהארד לספק “פטונים” לישראל ארהארד איבד את סיכוייו להיבחר מחדש.
ביוני 1965, נועד ויצמן לשיחה לא-פורמלית עם נציגי חברת “גרומן”, יצרנית ה”אינטרודר”, בסלון האוירי בפריס ובעקבותיה התבקש סא”ל אהרון יואלי, הנספח האוירי בוושניגטון, לברר האם הממשל יתיר לחברה להזמין את נציגי ח”א לבחון את המטוס.
נאמן למסורתו, משרד החוץ האמריקאי פעל באופן תכליתי כדי למנוע מכירת מטוסים אמריקאיים לישראל והנחה, ביוני 1965 את השגרירות בפריס לנסות לספק את צרכי ישראל בעזרת מטוסים צרפתיים.כפי שנראה להלן, ויצמן הכין את שעורי הבית כהלכה, לפני צאתו לוושינגטון, אולם הוא לא יכול היה לדעת כי ביקורו יהיה לשווא. עמדת המימשל, החד-משמעית, בוטאה בהנחיות שהוציא סגן עוזר שר החוץ לקראת הביקור:
1) לדעתנו מטוסים צרפתיים או בריטיים יכולים לענות על צרכי ישראל.
2) אנו מוכנים לדון בביצועים, בהתאמה ובזמינות של מטוסים אירופאיים.
3) לא נדון בהתאמה ובזמינות מטוסים אמריקאיים.
במקביל, ישראל המשיכה להפעיל לחצים על הממשל. כך למשל, באמצע אוגוסט 1965, נאלצו בונדי וקומר להיפגש עם אחד עשר אנשי קונגרס יהודיים, כולם דמוקרטים, במטרה לשכנעם כי הממשל ממשיך לתמוך בישראל, כלכלית וצבאית. בחודשים מארס עד סוף יולי 1965 הוקדש עיקר המאמץ הישראלי לסגירת פרטי עסקת ה”פטונים” ורק משנחתם ההסכם המפורט הוחל הטיפול ברכש מטוסים.
התחנה הבאה בדרך ל”סקייהוק” התרחשה באוקטובר 1965, עם יציאת ויצמן ופלד, לדיונים לוושינגטון. הדיונים שם נועדו לממש את הנכונות האמריקאית לעזור לישראל להצטייד ב-24 מטוסי קרב, שנכללה בהסכם ההבנה שגובש עם הארימן וקומר במארס 1965. מיד לאחר החתימה על הסכם ההבנה עם ישראל, ארה”ב חתמה הסכם גם עם ירדן, ב-18 במארס 1965, על הספקה מדורגת של שלוש טייסות “סטארפייטר”. על פי תקדים טנקי ה”פטון”, לשני הצדדים היה ברור שארה”ב תאלץ למכור לישראל גם מטוסי תקיפה,על מנת ליצור איזון שישכנע את תומכי ישראל לא לטרפד את מכירת המטוסים לירדן.
בזיכרונותיו סיפר ויצמן כי על אף ההבטחה הצנועה של ג’ונסון הוא הכין בקשה ל-210 מטוסים (45 מטוסי תקיפה כבדים ו-165 מטוסי תקיפה בינוניים) ויצמן גם סיפר כי אשכול לא התרגש מהמספרים הגדולים וצייד אותו בעצה המפורסמת: הצג את ישראל כשמשון המסכן (“שמשון דער נעבעכדיקער”, באידיש). לקראת הביקור בוושינגטון הכין פלד, בהנחיית ויצמן, תיק שכונה “שמואל א'” (שמואל -רמז לדוד סם, א’ – רמז לשמואל ב’, שיבוא בהמשך).
תיק שמואל א’ לא נחשף עדיין אך מזיכרונות צידון ניתן להניח כי הניתוח והמסקנות שבהם צוידו ויצמן ופלד נבעו מתזכיר ענף אויר 2 מנובמבר 1965, שכונה “מטוסי חיל האויר בסד”כ-68/70 – דיון כמותי ואיכותי”. התזכיר הציג באופן בהיר את הדוקטרינה האוירית, את תרחישי המלחמה הצפויים, את מתקפת המנע שתיכנן ח”א ואת הסד”כ הנדרש על מנת לבצעה. התזכיר המליץ לרכוש בארה”ב 180 מטוסי תקיפה בינוניים (“סקייהוק” או מטוס דומה לו בכושר נשיאה וטווח), ו-60 מטוסי תקיפה כבדים (“אינטרודר” או מטוס דומה לו בכושר נשיאה וטווח). רכש המטוסים האמריקאים בתוספת 70 ה”מיראז’ים” שכבר היו בסד”כ היו אמורים להביא אותו ל-310 מטוסים וכך לייתר את השימוש המבצעי במטוסי תקיפה נחותים ולאפשר השגת עליונות אוירית תוך 48 שעות.
נתונים אלה חייבו להגדיל את הסד”כ הקרבי בכ-100 מטוסי קרב ולהחליף 140 מטוסי קרב צרפתיים מיושנים במטוסים אמריקאים (סה”כ רכש 240 מטוסים) והם היו הבסיס לבקשה שהציג ויצמן בפני האמריקאים. התזכיר הבליט את הדרגתיות ביצוע הרכש, שכן הגדלת מספר המטוסים חייבה להגדיל במקביל גם את מספר הטייסים, ואת יכולות התחזוקה, הבקרה והשליטה באויר; כך ש-310 מטוסים היו יעד לתחילת שנות ה-70 (במסגרת “שמואל א'” ויצמן לא ביקש מהאמריקאים 240 מטוסים כמתחייב מההמלצות, שכן ממילא ח”א לא היה מסוגל לקלוט את כולם בשנים הקרובות וספק אם תקציב המדינה היה מסוגל לממן רכש בהיקף כה גדול).
בסעיף הקודם תוארה המלצת אויר 2 לרכוש מטוסי “סקייהוק” למשימות תקיפה בעומק בינוני והמטוס הפך לנושא העיקרי במשא ומתן עם האמריקאים. מה היה בו שגרם להמלצות החמות לרכישתו?
ה”סקייהוק” היה מטוס תקיפה בעל כושר נשיאה גדול (קרוב ל-4 טון חימוש, פי ארבע מזה של מטוסי הקרב הצרפתיים), לטווחים ארוכים, ובגובה נמוך, שהתאפשר בעזרת מנוע חסכוני בדלק, חזק ואמין שהותקן בגוף קל משקל. הנסיון בוויטנאם יצביע על שרידות טובה של ה”סקייהוק” בפני פגיעות תותחי נ”מ ועל תחזוקה פשוטה. יתרונות נוספים היו היכולת לתדלק אותו מהאויר ומערכות כח”ן מתקדמות ולבסוף גם ענין המחיר: ה”סקייהוק” עלה פחות ממליון דולר בעוד שה”מיראז'” כבר עלה כמליון וחצי דולר.
חשוב להזכיר כי אב הטיפוס של ה”סקייהוק” אמנם המריא כבר ב-1954 אך בעת תכנונו הוא היה מטוס חדשני וכי האילוצים שנבעו מייעודו כמטוס שאמור לפעול מנושאות מטוסים דחפו את מתכננו המיתולוגי, וודווארד הנרי היינמן מחברת “דאגלס”, לתכנן מטוס קטן ופשוט, מהיר ובעל יכולת תקיפה מעולה. 24 בשנת 1965 ה”סקייהוק” כבר היה מטוס לא צעיר, אך מאז נכנס לשרות שודרגו המנוע, האויוניקה והחימוש מספר פעמים, וליחו לא נס. תעיד על כך עובדת היותו מטוס התקיפה העיקרי של צי ארה”ב בוייטנאם, אף שבשנת 1963 נכנס לשרות מבצעי ה”אינטרודר” (A-6) הכבד ובדצמבר 1967 החל להגיע לוייטנאם ה”קורסייר”ׁ( A-7) הבינוני.

החיסרון העיקרי של ה”סקייהוק” לבד מהיותו חד-משימתי, היה מהירותו הנמוכה, כשהוא עמוס בדלק ובפצצות, שהקשתה עליו להתחמק מאש נ”מ ומטוסי אויב. היותו מטוס מיושן, יחסית, סייע לבקשה הישראלית, שכן הרתיעה האמריקאית מהספקת נשק לישראל גדלה ככל שהמערכת המבוקשת היתה מודרנית יותר.
ההתלהבות בענף אויר 2 מביצועי ה”סקייהוק” נבעה גם בגלל חוסר האמינות של מטוסי הקרב הצרפתיים – מנועים, מכ”מ ומערכות רבות אחרות – וגם מיכולתו להמריא ולנחות ממסלולים קצרים. המגעים עם נציגי “דאגלאס”, יצרנית המטוס, מאז 1963 חיזקו את הדעה בענף אויר 2 להמליץ על ה”סקייהוק”, אף כי ויצמן “לא אהב אותו ולא התייחס אליו כלל בשל היותו תת-קולי והעדיף את ה-F-5
במאמר מוסגר יצויין כי באותה עת התנהל ויכוח דומה בארה”ב שנגע לבחירה בין ה-F-5 לבין ה-A-7 כמטוס התקיפה הבינוני. מפקדת חא”א צידדה ב-F-5 בעוד שמשרד ההגנה טען שה-A-7 עדיף ובסופו של דבר נכפתה על חא”א רכישת ה-A-7. עם זאת ראוי לציין כי הויכוח בארה”ב לא היה חף מאינטרסים זרועיים, שכן ה-A-7 פותח עבור הצי וחא”א חש מושפל דיו בגלל שנכפתה עליו רכישת ה”פאנטום” של הצי ואחר כך גם ה-F-111, שנועד במקורו לשרת את שתי הזרועות.
ב-12 באוקטובר 1965 התקיימה הישיבה הראשונה בוושינגטון, שבה השתתפו 20 נציגים של הממשל האמריקאי ובה ביקש ויצמן 210 מטוסי תקיפה, וש-150 מהם (30 מטוסי “אינטרודר” ו-120 מטוסי “סקייהוק”) יסופקו תוך זמן קצר. הוא גם טען שהתעשייה הצרפתית לא מסוגלת לספק את צרכי ח”א ולכן ארה”ב היא המקור האפשרי היחידי. ויצמן היה מוכן להתנגדות המסורתית להספקת מטוסים לישראל וניסה להתמודד איתה בעזרת נתונים שהכינו חוקרי הביצועים של ח”א.

התגובה של האמריקאים לבקשת ויצמן באה למחרת, ב-13 באוקטובר. הם דחו את הנחות היסוד שעליהן התבססו טיעוני ויצמן והבהירו כי אין בכוונתם לסטות מהסיכום שהושג בתל אביב בחודש מארס 1965. דהיינו, לספק לא יותר מ-24 מטוסים אמריקאיים וגם זאת רק אם יתברר שצרפת לא יכולה לספק מטוסי תקיפה שיענו על צרכי ישראל. האמריקאים לא קבלו את העמדה הישראלית שאין בנמצא מטוסים צרפתיים הולמים ואף הזכירו את ה”סופר ווטור”. עם זאת, הדלת לא נטרקה לגמרי בפני המשלחת הישראלית, האמריקאים הסכימו לקיים פגישה נוספת, אחרי ש”א יבדוק שוב את האפשרויות להצטיידות באירופה.
כאמור לעיל, ויצמן לא ידע כי הפגישות בוושינגטון היו בבחינת משחק מכור וכי בני שיחו כלל לא שקלו את טענותיו, שכן הם פעלו לפי הנחיות משרד החוץ ודבקו בסיכום ממארס 1965. בשובו ארצה, הוא הציג את העמדה האמריקאית כ”מקלחת קרה” וחש כי היו לו “קונטרות” טובות לטיעונים שהעלו האמריקאים. 30 עם זאת, מהמסמכים האמריקאיים שיתוארו להלן עולה שגישתו הייתה נאיבית, הוא התעלם מהשיקולים המדיניים שבגללם סורבה בקשת ישראל, ושאותם השמיע קומר ושעליהם חזרו כל נציגי הממשל במהלך שנת 1965. הרעיון השובב לבקש 210 מטוסים על יסוד הבטחה מותנית לספק 24 גם הוא לא התקבל בוושינגטון באהדה. בקיצור, הקסם הויצמני לא עבד על האמריקאים.
בזיכרונותיו סיכם ויצמן את הפגישות עם אנשי משרד ההגנה ומשרד החוץ במילים אלה: “אף על פי שקיצצו לנו מהתביעה כהנה וכהנה, היינו מאוד שבעי רצון. היתה זו תוספת כוח רצינית לחיל-האויר ולא פחות חשובה היתה הפריצה הראשונה לרכישת נשק אמריקני. כשיצאנו נישק אותי השגריר הרמן בהתרגשות.”
הדיווח של קומר על הפגישות מצביע על תמונה שונה: משרד החוץ המשיך להתנגד להספקת מטוסים לישראל ולא סטה כהוא זה מהסיכום עם הארימן וקומר. ביתר פרוט, בתום ביקור ויצמן שלח קומר דו”ח לנשיא ובו נאמר: “כפי שניתן היה לצפות, הישראלים הציגו עמדת פתיחה לפיה אפילו השמיים אינם הגבול. הם ביקשו 210, ולא 24, מטוסי קרב-הפצצה. מפקד ח”א הישראלי הציג בקשה שמשמעותה שארה”ב תיטול על עצמה את המודרניזציה של כל ח”א וזאת בטענה שצרפת ובריטניה – הספקים האחרים האפשריים – אינם יכולים לספק את המטוסים”. קומר הוסיף כי הישראלים להוטים לקבל מטוסים אמריקאיים ולכן הם יניחו לארה”ב למכור לירדן מטוסים. קומר הבין שישראל לא תרפה מהדרישה לספק לה לפחות 24 מטוסים, אך הציע לנשיא “למשוך זמן” ולהסתפק בשלב זה בטיפול בבקשות ישראל לסיוע הקמת מתקן התפלה ובסיוע כלכלי מסוגים שונים.
בשיחה עם הציר אפרים עברון, ב-21 בינואר 1966, תאר קומר את הפגישות עם ויצמן באופן פחות דיפלומטי: הוא האשים את ישראל “בטעות קשה שכן היא ניסתה לחטוף יד שלמה כשארה”ב הושיטה לה את כף היד ¸בדמות נכונות לספק 24 מטוסים, רק אם לא תהיה להם חלופה אירופאית?”. קומר גם זרה מלח על הפצעים ודרש שממשלת ישראל תמשוך בחזרה את בקשות ויצמן, במהירות האפשרית ותבטיח שלא תתנגד להספקת מטוסי קרב אמריקאיים לירדן. הוא גם הבהיר כי ישראל נדרשת להיענות לבקשות ארה”ב בנושא הגרעיני ואם הדרישה לא תענה, אין לצפות כי ביקורו הקרוב של שר החוץ אבן יהיה קונסטרוקטיבי.
בדרכו לישראל עצר ויצמן בצרפת ונפגש עם מפקד חיל האויר הצרפתי במטרה לעדכנו בתוכן המפגש עם האמריקאים. סביר להניח כי לפגישה היה גם אופי תכליתי: לנסות להשיג מטוסים צרפתיים, לאחר המקלחת הקרה שויצמן חטף בוושינגטון.
בישיבת המטכ”ל שהתקיימה אחרי שובו של ויצמן, ב-1 בנובמבר 1965, רבין היה פסימי לגבי האפשרות לקבל אפילו 100 מטוסי “סקייהוק” ולכן הוחלט בראשית 1966 לרכוש מחברת “דאסו” 100 מטוסי תקיפה רב-משימתיים על-קוליים מסוג “מיראז'”–IIIEJ”, שאופיינו על פי צרכי ח”א, ונקראו אחר כך “מיראז’-5” (“רעם”) . בשלב הראשון הוזמנו 30 מטוסים ואחר כך 20 נוספים והתמורה עבורם שולמה עוד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.
במקביל לפניה לצרפת נמשכו המאמצים הדיפלומטיים לרכוש מטוסי תקיפה בארה”ב. אך גם משרד החוץ האמריקאי לא נח ואחרי ביקור ויצמן המשיך בפעולות שנועדו לגרום לישראל לרכוש מטוסי תקיפה באירופה. כבר ביוני 1965 הנחה שר החוץ ראסק את השגריר בפריס, צ’ארלס בוהלן, לברר האם היצרנים הצרפתיים יכולים לספק את צרכי ישראל.
ארה”ב היתה מוכנה לספק מנועים אמריקאים למטוסים צרפתים על מנת שח”א יסכים לרוכשם, הבדיקות שערך בוהלן, בחודשים אוקטובר-נובמבר 1965, הצביעו כי נכונה טענת ישראל בדבר העדר מטוסים צרפתיים המתאימים לצרכי ח”א. גם השגריר האמריקאי בלונדון, שהתבקש לבדוק האם ניתן לענות על צרכי ישראל עם מטוס תקיפה בריטי, דיווח כי בריטניה סירבה למכור מטוסי תקיפה ימיים מסוג “באקניר” בשל יכולתם לבצע תקיפות גרעיניות.
לקראת סיומה של שנת 1965 התבררו לממשל בארה”ב שלוש עובדות יסוד: ראשית, לצרפת אין מטוסי תקיפה שיכולים לענות על צרכי ישראל ובריטניה לא רוצה למכור לישראל מטוסי תקיפה. שנית, המלך חוסיין אינו מרפה מהלחץ לספק לצבאו מטוסי “סטארפייטר” ולא ניתן להמשיך לדחות את קבלת ההחלטות. שלישית, הקונגרס לא יאשר מכירת מטוסים לירדן אם לא תהיה לצידה מכירת מטוסי קרב לישראל.
במקביל, הלך וגדל אי השקט בישראל לנוכח מה שנראה היה כגרירת רגליים מצד האמריקאים. ביטוי למתח שהצטבר באותה תקופה ניתן למצוא בשיחה הקשה שקיימה שרת החוץ מאיר עם השגריר ברבור, ב-20 בדצמבר 1965. מאיר אמרה שישראל מתוסכלת מכך שארה”ב רוצה לחדש את הסיוע הכלכלי למצרים (ואינה טורחת לעדכן את ישראל) כשבמקביל מצרים מנהלת משא ומתן על רכש צבאי חדש מבריה”מ. בנוסף, ארה”ב לא הסכימה לחשוף את מכירת ה”פטונים” לישראל ומקורות אמריקאים הדליפו לתקשורת את העסקה הירדנית. מאיר דיברה בתרעומת קשה על הסחבת שנוהגים בעניין המטוסים וטענה שהיא מתרשמת שארה”ב החליטה לסגת מהתחייבותה לספק מטוסים. היא כעסה גם על חוסר ההיענות לבקשת ישראל להגדיל את הסיוע הכלכלי (בדמות משלוח עודפי מזון אמריקאיים) וזאת על אף העול הביטחוני הכבד שבו נאלצת ישראל לשאת.
מאיר לא היססה להגיד כי בכוונתה, וכך גם החלה לעשות, להפעיל את זכות המחאה של ישראל ולהביא את המחלוקות עם הממשל לידיעת הציבור האמריקאי (במהלך הפגישה חזרה מאיר חמש פעמים, בניסוחים שונים, על כי “איננה יכולה לשתוק ולשבת בחיבוק ידיים”). מסתבר כי ידידי ישראל בארה”ב קלטו את הרמז והחלו לפעול בקונגרס נגד אישור הסיוע הכלכלי למצרים, דבר שהרגיז את הנשיא.
באותה עת החלה ישראל לטעון כי ארה”ב נוהגת כלפיה בחוסר גילוי לב בנושאים שהם חיוניים לביטחונה. בהקשר זה הועלו הטענות הבאות:
הסיוע הכלכלי למצרים (שהוזכר בשיחת מאיר עם ברבור) והעלמת עסקות הנשק הערבי המתגבשות עם סעודיה וירדן ואולי אף עם לבנון ועירק. עיקר הזעם הישראלי הופנה על כי בשיחות עם הארימן וקומר אמרו האמריקאים כי בכוונתם לספק לירדן 100 טנקים אך עם הירדנים סוכם כי בנוסף ל-100 יסופקו להם עוד 96 טנקים בשתי מנות בנות 48 כל אחת.
בנוסף, נציגי ישראל טענו כי נאמר להם שממשלת ארה”ב אינה רואה צורך ברכישת מטוסים מודרניים על ידי ירדן ולמעשה היא אף מתנגדת לכך. זו טענה מוזרה שכן בשיחות עם הארימן וקומר דובר במפורש על האפשרות שירדן תצטייד במטוסים צרפתיים.
ב-19 בינואר 1966, שר ההגנה ושר החוץ גיבשו המלצות משותפות בענין הספקת מטוסים למזרח הקרוב כדלקמן:
לגבי ירדן – לספק עד 36 מטוסים מסוג F-104A/B , או F-5, אך לא להיענות לבקשתה להספקת 60 מטוסים מסוג F-104G, המודל המתקדם של “סטארפייטר”. הרעיון לסבסד את ירדן על מנת שתרכוש מטוסים באירופה נדחה משיקולים כלכליים ומדיניים. ההספקה לירדן תהיה רק תמורת מזומנים, מהתקציב שהמפקדה הערבית המאוחדת העמידה לרשות ירדן ותתבצע בשלושה שלבים (12 מטוסים בכל שלב).
לגבי ישראל – לספק לישראל 24 מטוסי “סקייהוק”, בתנאי מימון נוחים, ולהעניק לה אופציה לרכישת 24 מטוסים נוספים. ההמלצות נומקו בשיקולים פרגמטיים, שכן הן הפרו עקרונות בסיסיים של מדיניות החוץ ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי. הנימה העולה מהפרוטוקולים האמריקאיים היא של אין ברירה.
הסובייטים מסרבים להגביל את הזרמת הנשק למזה”ת, דחיית בקשת המלך חוסיין תגרום לרכישת “מיגים” מבריה”מ וידידי ישראל לא יאפשרו הספקת מטוסים לירדן אם לא תאושר הספקת מטוסים גם לישראל.
האות הראשון למפנה החיובי בעמדת ארה”ב עלה בפגישה של קומר עם הציר עברון ב-21 בינואר 1966, שהוזכרה לעיל, שבה הציע קומר כי ישראל תמשוך חזרה את בקשת ויצמן ל-210 מטוסים ותסתפק בבקשה ל-24 מטוסים בעתיד הקרוב, תוך הבעת תקווה כי בשלב מאוחר יותר תסכים ארה”ב למכור 24 מטוסים נוספים (ראוי לשים לב כי קומר לא התייחס, כפי שארע גם בדיונים קודמים, לסוג המטוסים אלא רק לכמותם).
הדיונים נכנסו להילוך גבוה לקראת סוף ינואר 1966 שכן בתחילת פברואר היה צפוי ביקור רשמי בוושינגטון של אבא אבן, אחרי שהתמנה לשר חוץ.הפגישה של אבן עם ג’ונסון ב-9 בפברואר 1966 עסקה בכניסת אבן לתפקיד וחילופי דעות כלליים אך במהלכה אבן השחיל בקשה ל-45 מטוסי תקיפה (intruder-type) והבטיח כי ישראל אינה מצפה שארה”ב תהפוך לספק הראשי של אמל”ח או מטוסים. אבן יכול היה להטיח זאת במצפון נקי שכן באותה עת ישראל כבר נמצאה בשלב מאד מתקדם במשא ומתן על רכישת מטוסי “מיראז’-5” בצרפת.
לאחר הפגישה עם אבן, ב-11 בפברואר, התכנסו הנשיא ושרי החוץ וההגנה, לגיבוש עמדה סופית ושני השרים התנגדו בחריפות להספקת “אינטרודר” לישראל. שר החוץ התנגד אפילו להספקת ה”סקייהוק” ושר ההגנה, שבדרך כלל היה יותר פרגמטי (ראה את תמיכתו בהספקת “פטונים” לישראל ב-1964), אמר כי “לא יעלה על הדעת” לספק “אינטרודר” לישראל וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, המטוס מאד מורכב ועדיין יש לו מחלות ילדות. שנית, שיקולי בטחון שדה מונעים העברת מטוס כה משוכלל. שלישית, המטוס מאוד יקר ועולה פי ארבע מה”סקייהוק”. רביעית, היצרן מתקשה לעמוד בהספקת המטוסים לזירת המזרח הרחוק ועד כה לצי יש רק טייסת מבצעית אחת. לבסוף, ל”אינטרודר” יכולות תקיפה גרעינית ולכן הספקתו לישראל תעורר מהומה אצל הערבים ותחיש את מרוץ החימוש במזרח הקרוב.
הנשיא קיבל את עמדת שריו והטיל על שר ההגנה לסגור את העניין עם אבא אבן; הוא הדגיש שהספקת המטוסים לישראל מותנית בהסכמת ממשלת ישראל למכירת המטוסים לירדן ובהרגעת ידידיה בקונגרס. ראוי לציין כי המאמצים הישראליים בקונגרס תפסו תאוצה נוספת, במקביל לביקור אבן. בשבוע השני של בפרואר 1966 חתמו שבעים ושלושה חברי קונגרס על מכתב לראסק בו הם מוחים על חוסר האיזון של המימשל במכירות נשק לירדן ולישראל.

את עסקת מטוסי “סקייהוק” סגר מקנמרה עם אבן ב-12 בפברואר 1966 בפגישה שנמשכה 30 דקות. הוא הודיע כי ארה”ב מוכנה למכור לישראל 24 מטוסים מסוג A-4E (ולתת אופציה לרכישת 24 נוספים) במחיר 26 מיליון דולרים ולהעניק אשראי נוח לצורך רכישת המטוסים. הספקת 24 המטוסים הראשונים תתבצע במהלך 1968.
במקביל, נדרשה הסכמתו לתנאים הבאים:
– ישראל תמשיך לרכוש את מרבית מטוסיה באירופה ובחמש השנים הבאות לא תבקש מטוסי קרב נוספים.
– ישראל תחזור ותתחייב לא להיות היצרן הראשון של נשק גרעיני במזרח הקרוב ותסכים לבקורות תקופתיות בכור בדימונה ובנוסף, ישראל תתחייב שלא לחמש את המטוסים שתרכוש בארה”ב בנשק גרעיני.
– ישראל תשמור על סודיות מוחלטת של העסקה עד אשר ארה”ב תחליט לפרסמה.
– ישראל תעשה את כל שנדרש על מנת שידידיה בקונגרס לא יכשילו את הספקת המטוסים לירדן.
אבן הסכים מיד למרבית הדרישות אך אמר כי הוא חייב להתייעץ עם ראש הממשלה בנוגע לדרישה לפיקוח על דימונה. בסופו של דבר נמצא פתרון דיפלומטי לבעיית הפיקוח על דימונה. מעניין להזכיר כי לקראת סוף הפגישה אבן חזר וביקש שהמטוסים שיסופקו לישראל יהיו מסוג “אינטרודר”, ואל”מ רם רון, הנספח הצבאי בוושינגטון, נימק ואמר אמר שה”סקייהוק” הוא מטוס לא מתוחכם, שבשנות ה-70 יהיה כבר מיושן. האמריקאים השיבו שויצמן ביקש את ה”סקייהוק” דווקא בגלל חוסר תחכומו וכי קבלת אישור לרכישת מטוס זו הייתה המטרה העיקרית של ביקור ויצמן.
האמריקאים היתממו, כמובן, שכן הבקשה ל”סקייהוק” הייתה חלק מרשימת קניות שכללה גם מטוסי “אינטרודר” והסיבה שויצמן ביקש “סקייהוקים” היתה מחירם הנמוך, שאיפשר לח”א לרכוש כמות גדולה. במילים אחרות, הם הוציאו את דברי ויצמן מהקשרם כהצדקה לסרוב לספק “אינטרודר”.
במקביל למו”מ עם הישראלים נמשכו מגעי הממשל עם המלך חוסיין, כשהמלך דוחק באמריקאים להודיע לו את עמדתם עד אמצע מארס 1966, מועד ההתכנסות המתוכנן של ועידת ראשי מדינות ערב. לאחר סגירת ההסכם עם אבן, שהבטיח שהעסקה הירדנית לא תטורפד בקונגרס, הוחש קצב הדיונים עם הירדנים וביום 29 במארס 1966, נחתם מזכר ההבנות בענין הספקת 36 מטוסי “סטארפייטר” משופצים לירדן. המטוסים יהיו מסוג F-104A/B ותמורתם תשולם במזומן.12 הראשונים יסופקו ב-1967 והספקת הנותרים תהיה מותנית בקליטתם הנאותה של הראשונים.

לאחר פגישת מקנמרה עם אבן הוחל במשא ומתן על החוזה לרכש ה”סקייהוקים” – תחילה נידונו ההיבטים המדיניים ואחר כך הפרטים המקצועיים-אויריים. המשא ומתן המדיני נמשך כחודש שלם, עד ה-17 במארס 1966.
האמריקאים רצו שנוסח ההסכם ידגיש את החד-פעמיות של מכירת המטוסים, שהמכירה אינה תקדים ושארה”ב לא תתבקש להיות ספק ראשי לח”א. מהפרוטוקלים האמריקאים עולה כי בנוסף לכך הם חזרו על דרישת הסודיות ורצו התחייבות בנושא הגרעיני. לבסוף, הם רצו שישראל לא תפעל נגד אישור עסקות המטוסים עם ירדן, בדומה לדרישה בהסכם ה”פטונים” (היה נסיון אמריקאי לכלול בסעיף זה גם הסכמה בשתיקה למכירת מטוסים ללבנון אך בשל התנגדות ישראל הם ויתרו). ישראל ניסתה להגדיל את רכש ה”סקייהוקים” ב-24 נוספים, ל-42, אך הנסיון לא צלח, כשם שלא צלח הניסיון האמריקאי להשיג התחייבויות חדשות בענין הגרעין (עם זאת, אשכול אישר ביקור, מדי פעם, של פקחים אמריקאיים בכור בדימונה). מעניינת התייחסות משה ביתן, מנהל מחלקת ארה”ב במשרד החוץ למשא ומתן: “המסמך ¸הצעת ההסכם שונה בתוכן ובאוירה מדברי מקנמרה לאבן … לדעתי המסמך נוצר בידי אנשי הקו הקשה במשרד החוץ האמריקאי? שקיבלו החלטת הנשיא כמהלומה ומנסים כעת To make the deal unpaltable to us”.
המשא ומתן המקצועי-אוירי נערך באמצע אפריל 1966 עם הגעת האלוף הוד, מפקד ח”א החדש, לוושינגטון. התוצאות היו מאכזבות למדי: האמריקאים הודיעו למשלחת הישראלית כי המודל שיסופק לישראל אמנם יהיה A-4H , הנגזר ממודל F שהיה באותה עת בייצור, אך הוא לא יכלול את סוגי החימוש החימוש והמערכות הבאות, שהיו תיקניים ב”סקייהוק”: פצצות מצרר נגד שריון מסוג “רוקאיי II”, פצצות אויר- קרקע מסוג “בולפאפ” B, “טילי “סיידוינדר B” ופצצות נפאל”ם. וכן, ממודל H יוסרו מערכות התרעה מפני קרינת מכ”מ, מחשב ההפצצה (במקומו תסופק כוונת “פיקס”) והמערכת המאפשרת שיגור טילי אויר-קרקע “שרייק”. עם זאת, הושארו במטוס מכ”מ הניווט והמכ”מ לטיסה נמוכה בתנאי אל-ראות, שתי מערכות שלא היו למטוסים צרפתיים.
הסרת מחשב ההפצצה ומכשיר ההתרעה פגעה בתפקוד ה”סקייהוקים” במלחמת ההתשה, שפרצה זמן קצר אחרי הגעתם. כך גם הסרוב לספק טילי “שרייק” ופצצות מצרר, שהתגלו בוייטנאם כיעילים מאד נגד סוללות הגנ”א. לעומת זאת, העדר טילי “סיידוינדר” לא היווה בעיה, שכן ה”סקייהוק” לא היה אמור לנהל קרבות אויר עם ה”מיגים”.
ישראל המשיכה להפציר באמריקאים לספק להם את הפריטים המסורבים, עד הרגע האחרון. בפגישה עם יועץ הנשיא וולט רוסטוב, ב-3 במאי 1966, טען השגריר הרמן כי ה”סקייהוק” היה העדיפות השלישית של חה”א והסרוב לספק סוגי חימוש ומערכות למטוס מקטין מאד את תרומתו. הרמן התלונן על גישתם הקשוחה של האמריקאים וביקש שיתירו לישראל, לפחות, לייצר סוגי חימוש שהם מסרבים למוכרם לח”א. גם בקשה זו לא נענתה.
אגב, על מורכבות היחסים בין ארה”ב לבין ישראל ויהדות ארה”ב ניתן ללמוד מפרוטוקול הפגישה של הרמן עם רוסטוב. לאחר שהרמן שטח את בקשות ישראל לחימוש ומערכות ל”סקייהוק”, לסיוע כלכלי ונושאים נוספים שאל אותו רוסטוב: “מדוע כל כך קשה לישראל לסייע לנו בענין וייטנאם” ? הרמן ענה שמפ”ם, השותפה הקואליציונית של מפא”י, מונעת מאשכול להביע תמיכה בארה”ב בהקשר הוייטנאמי וגם שאסור לישראל להרגיז את בריה”מ.
הרצון לגייס את תמיכת ישראל ובכך להרגיע את הביקורת על המלחמה בוייטנאם מצד דוברים יהודים, עלה תכופות בשיחות בין הממשל לנציגי ישראל. כך, למשל, בפגישות אשכול עם ג’ונסון ביוני 1964 אמר הנשיא: “בעת הצורך ארה”ב תסייע לישראל כפי שהיא מסייעת לדרום וייטנאם” (רמז דק).
הגבלת מספר ה”סקייהוקים” ועיקורם ממערכות חשובות הם פן אחד של היחס הנוקשה לבקשות ישראל. הפן השני, הנוח יותר, התבטא בעובדה כי ההסכם כלל סעיף שבו ארה”ב מתחייבת להשלים את מספר המטוסים ל-48, אם ח”א יאבד מטוסים בגלל תאונות אימונים או בעת העברתם לישראל (שים לב כי לא מדובר בפיצוי בגין אובדן בפעילות מבצעית).
כמו כן, האמריקאים הסכימו להכניס מספר שינויים במודל H על פי דרישת ישראל: לסייע בהחלפת תותחי 20 מ”מ המקוריים, בתותחים 30 מ”מ התקניים של ח”א (החלפת התותחים חייבה לבצע שינויים רציניים במבנה המטוס והתאפשרה רק ב-1970).ולהתקין מצנח עצירה, בנוסף לוו העצירה המקורי. בנוסף היה צורך להחליף את מערכות הקשר והחמצן האמריקאיות במערכות הדומות לאלה שהותקנו במטוסים הצרפתיים שבשרות ח”א. כמו כן הוסכם לכלול בעסקה שני מארזי תדלוק אווירי לנשיאה מתחת לגחון.
עלות רכישת 48 המטוסים הגיעה ל-70 מליון דולר, מהם 20 מיליון דולרים עבור חימוש וחלקי חילוף, והאמריקאים הסכימו לממן % 90 ממנה באשראי ל-10 שנים בריבית (מסובסדת) בשיעור % 3.5 לשנה. האמריקאים התחייבו לספק מטוס אחד בחודש מספטמבר 1967 עד אפריל 1968 ואח”כ 4 עד 6 מטוסים בכל חודש עד השלמת העסקה בדצמבר 1968. ההסכם הסופי, המפורט, להספקת מטוסי “סקייהוק” נחתם ב-2 ביוני 1966 והוא כלל התחייבות ישראלית לא לבקש מטוסים אמריקאים נוספים בחמש השנים הבאות.
משרד החוץ האמריקאי פרסם את דבר העסקה הירדנית ב-2 באפריל 1966 וביקש לעכב את פרסום העסקה עם ישראל. הסיבות שניתנו לעיכוב היו רבות: תחילה לא לפני ה-1 במאי, שכן זהו יום מועד לפורענות אנטי מערבית במצרים (על מנת לקדם את פני הבעיה, ב- 20 באפריל דיווח דיפלומט אמריקאי לעוזרו של נאצר על העסקה). אחר כך ביקשו שלא לפרסם לפני ה-? במאי, מועד התכנסות שרי החוץ הערביים. כשעברו מועדים אלה ביקשה ארה”ב דחיות נוספות: לא לפני ה-15 במאי שהוא, בעולם הערבי, יום השנה למלחמת 1948 ולא לפני ה-18 במאי, מועד ביקור קוסיגין בקהיר (האמריקאים ביקשו שהפרסום יהיה ב-20 במאי). בסופו של דבר, ב-?1 במאי הודיע אשכול בכנסת על העסקה, מבלי לפרט את הכמויות וסוגי המטוסים שנרכשו.
מהתיאורים דלעיל עולה כי רכישת מטוסי תקיפה בארה”ב היתה מסע ארוך ומייגע? האמריקאים סרבו לספק לח”א מטוסים כבדים ומתקדמים והסירו מה”סקייהוק” שסופק, בסופו של מאבק, מערכות חשובות. גם כמות המטוסים שארה”ב נאותה לספק לא ענתה על צרכי ח”א. כשאבא אבן קיבל, בפברואר 1966, את האישור המיוחל לרכישת מטוסי “סקייהוק”, היה זה במידה רבה בגלל הבנת הממשל כי ידידי ישראל לא יאפשרו להעביר בקונגרס את העסקה הירדנית ללא מתן פיצוי הולם לישראל? זה היה השיקול שהכריע את הכף לטובת הספקת מטוסי “סקייהוק”. מסמכי הממשל מצביעים כי, בנסיבות שנוצרו, לשדולה היהודית היה כוח שכנוע רב יותר מאשר לקסם של ויצמן ול”קונטרות” שלו.
להלן הביטויים הבולטים להצמדה שעשה הממשל האמריקאי בין ישראל לבין ירדן וגם לאופי הים תיכוני של המו”מ עם שתי המדינות:
סדרי עדיפויות: ישראל וירדן ביקשו לרכוש בארה”ב מטוסים וטנקים וסדר הטיפול בבקשות הרכש על ידי האמריקאים היה דומה: “פטונים” תחילה. ההסכמות על הספקת הטנקים נחתמו ב-1965 ואילו ההסכמות על הספקת מטוסי “סקייהוק” לישראל ו”סטארפייטר” לירדן נחתמו כשנה מאוחר יותר. האמריקאים קיוו שהירדנים יסתפקו בסופו של דבר בטנקים ויוותרו על המטוסים ואז גם לא יהיה צורך לספק מטוסים לישראל.
מקור המטוסים: בשני המקרים העדיפה ארה”ב שהרכש יתבצע באירופה וניסתה לסייע לשני חילות האויר לרכוש מטוסים אירופאיים. המקרה הירדני היה פשוט יותר שכן לצרפת ובריטניה היו מטוסי יירוט שענו לצרכי ירדן אף כי הם היו יקרים יותר מהמטוסים האמריקאים. עם זאת, ארה”ב סרבה, משיקולים שונים, לסבסד את הפער בעלויות ולכן נאלצה לספק לירדן את מטוסיה היא. במקרה הישראלי לא היו בנמצא באירופה מטוסי תקיפה שענו על צרכי ח”א ולכן בלית ברירה הסכימה ארה”ב לספק מטוסים גם לישראל.
מספר המטוסים: המלך חוסיין ביקש 60 מטוסים ובסופו של דבר אושרו לו רק 36. האמריקאים הסכימו לספק לו בהקדם 12 מטוסים והתנו את הספקת ה-24 הנותרים בקליטה מוצלחת של התריסר הראשון (ובסתר ליבם הם גם קיוו שלא יהיו לירדן האמצעים לרכוש את הנותרים). ישראל ביקשה 45 מטוסי תקיפה כבדים ו-165 מטוסי תקיפה בינוניים וקיבלה רק 48 מטוסי תקיפה בינוניים.
איכות המטוסים: הירדנים ביקשו מטוסי ירוט חדישים מסוג F-104G, אך ארה”ב סירבה להם והם נאלצו להסתפק במטוסים משופצים ממודל A/B. ישראל ביקשה מטוסי “אינטרודר”, מודרניים וכבדים, אחרי שהובהר שאין סיכוי לקבל “פאנטומים”, אך גם בקשה זו סורבה. בסופו של דבר אושר לישראל לרכוש מטוסי “סקייהוק”, מיושנים ובינוניים, וגם הם סופקו ללא מספר מערכות מתקדמות וללא חימוש מתקדם.
ניתן לשער כי האמריקאים הבינו שבנסיבות שנוצרו הם לא יוכלו להימנע מהספקת המטוסים לירדן ולישראל אך הם גם הבינו, כפי שאכן קרה, ששתי המדינות לא תוכלנה לגרום “פיצוץ” בגלל פיחות איכות המטוסים. ירדן ביקשה מטוסים על-קוליים, כתוצאה מלחץ מצרי, והמודל של ה”סטארפייטר” שנמכר לה היה על-קולי, אף כי מיושן. סביר להניח שישראל הבינה שלא תוכל לעורר מהומה בקונגרס על כי הוסרו מה-A-4H מחשב ההפצצה המסוגל, בין השאר, לשגר מטען גרעיני ומערכת ההתרעה מפני מכ”מ, שהיתה מערכת חדישה למדי במטוסי הצי. לשדולה היהודית היה קל לארגן תמיכה ציבורית בהספקת מטוסים לישראל לשם איזון ההצטיידות הערבית במטוסים מתקדמים, אך קשה היה להסביר, בזירה הפוליטית, את הקריטיות של מערכת חימוש זו או אחרת. ראה, כדוגמא, את האופן שבו הוצאו דברי ויצמן מהקשרם כנימוק לסרוב לספק מטוסי “אינטרודר”.
“הצמדת איכויות” דומה ארעה בדיונים שהתקיימו בשנים 1964 ו-1965 לגבי הספקת טנקי “פטון” לירדן וישראל. האמריקאים העדיפו שירדן תרכוש טנקים בריטיים מסוג “צנטוריון” ומשהתברר שהם יאלצו לספק לה “פטונים” הם סרבו לספק את המודלים המשודרגים. האמריקאים גם העדיפו שאת ה”פטונים” לישראל תספק גרמניה ולמרות שהשתכנעו שצה”ל זקוק לטנקים מודרניים הם לא היו מוכנים לספק את המודל המתקדם M-60 ואפילו לא את ה-M-48A3 (אלא העדיפו לספק ערכות שדרוג).
מימון הרכש: בשני המקרים נכנסו שיקולים כספיים להחלטות הממשל האמריקאי שנגעו לרכש. ישראל וירדן נהנו מסיוע כלכלי משמעותי מארה”ב והממשל הבין כי הוא עלול לשאת, בסופו של דבר, בעלות של מרוץ חימוש יקר וזאת היתה סיבה נוספת לסרב לחלק ניכר מהבקשות.
פיצוי בגין פיצוי: ביטוי נוסף ל”הצמדה” התרחש אחרי פעולת התגמול בסמוע, ב-13 בנובמבר 1966, שזעזעה את המשטר הירדני.
הסברי ישראל שהפעולה שכוונה נגד מחבלים פלשתינאים הסתבכה בגלל התערבות הלגיון הירדני לא הועילו. ארה”ב האשימה את ישראל בהפעלת כוח רב מדי והזדרזה לפצות את ירדן בסיוע כספי, שנועד להעלות את המשכורות בלגיון, ובהספקת אמל”ח מודרני לחטיבות הירדניות, בין השאר גם תותחי נ”מ, חלקו באמצעות רכבת אווירית. בנוסף, הוקדמה ההספקה של פריטים עליהם כבר הוסכם. כך, למשל, ארה”ב הסכימה להשאיל מיד 6 מטוסי “סטארפייטר”, ולהחיש את קצב הספקתם, כך שיגיעו עוד לפני שתושלם הכשרת הצוותים הירדנים. מדובר במטוסים של חא”א שהושאלו לירדן עם צוותיהם ונועדו לאימונים ולהכשרה של הירדנים ושנאסר עליהם להתקרב לגבול עם ישראל. התגובה הישראלית היתה, כצפוי, בקשת פיצוי בגין הפיצוי שניתן לירדן בעקבות הפעולה בסמוע. ישראל ביקשה להחיש את קצב הספקת מטוסי “סקייהוק” (במקום משלוח 4 מטוסים, שתוכנן לדצמבר 1967ביקשה ישראל שישלחו אליה 8 מטוסים). הבקשה לא נענתה, כשם שלא נענתה הבקשה לרכוש נגמ”שים מסוג 113-M (“זלדות”), שבאה בעקבות ההחלטה האמריקאית לספק נגמ”שים לצבא ירדן.
מועדי הספקה: ארבעת ה”סקייהוקים” הראשונים הגיעו לישראל בדצמבר 1967 והחמיצו את מלחמת ששת הימים. ששת ה”סטארפייטרים” הראשונים הגיעו לירדן באפריל 1967 אך למזלם גם הם החמיצו את המלחמה. בעצת המומחים האמריקאיים שעסקו בהכשרת חיל האוויר הירדני המטוסים הוטסו לתורכיה יומיים לפני פרוץ המלחמה וניצלו.
לסיום, בראשית 1966 הסתיימו שני מהלכים חשובים במודרניזציה של כוח התקיפה הבינוני: עסקת ה”סקייהוקים” ועיסקת “מיראז’-5”, אך עדיין לא נראה באופק מענה לצורך במטוס תקיפה כבד מודרני. ישראל התחייבה בפני ארה”ב כי במשך 5 שנים לא תבקש מטוסים נוספים ולכן המשיך חה”א לשקול רכש מטוסים צרפתיים. המטוס שנשקל היה ה- F1, של חברת “דאסו”,תוך שח”א בודק את האפשרות להתקין בו מנוע אמריקאי, J-79 של חברת “ג’נרל אלקטריק”, המנוע המתקדם שהותקן ב- F-104 וב”פאנטום”. באפריל 1967 ביקר סגן שר הביטחון, ד”ר צבי דינשטיין, בארה”ב וביקש לרכוש את המנועים. האמריקאים היו מוכנים למכור מנועים אבל רק בכמות מוגבלת – לפי מספר המטוסים המיושנים שיצאו מסד”כ ח”א. במילים אחרות, הם היו מוכנים לסייע לשיפור הסד”כ האוירי אך לא להגדיל את כמותו. 60 מעניין לקרוא את תגובתו הנזעמת של משה קשתי, מנכ”ל משרד הביטחון (דאז), שטען כי אי אפשר להסכים להגבלת מספר המנועים, ושכנראה לא הפנים, באותה עת, את המשמעות המדינית של מעבר לרכש אמריקאי. האמברגו שהטילה צרפת, ביוני 1967, הוריד את הרעיון מסדר היום, אך הוא יושם לגבי מטוס אחר, שכונה “סער”, סמב”ד שמנועו הצרפתי הוחלף במנוע החזק והאמין של ה”סקייהוק” (השתלת המנוע האמריקאי נעשתה בשנים 1968 ו-1969 ו-26 מטוסים הוסבו עד שנת 1973). לפני הגעת המטוסים נאלצה ישראל לעבור תחנה נוספת בדרך היסורים ל”סקייהוק” – הצורך לבטל את השעיית הספקת הנשק למזרח הקרוב וצפון אפריקה שעליה החליט הממשל עם פרוץ מלחמת ששת הימים.

להשעייה היו השלכות קשות מאוד על ישראל משום, שמצד אחד, הסד”כ האוירי נשחק בעקבות הפעלתו האינטנסיבית במלחמה ונפסקה הספקת המטוסים הצרפתיים הדרושים לחידושו ולהגדלתו? גנרל דה גול הטיל אמברגו על הספקת מטוסים לישראל ומנע הספקת 50 מטוסי “מיראז’-5” ומצד שני, בריה”מ חידשה ושידרגה במהירות את חילות האויר הערביים ואת צבאות היבשה שלהם. ההצטיידות מחדש המהירה של צבא מצרים איפשרה להם לחדש את האש בתעלה כבר בחודש יולי 1967.
בספטמבר 1967 יצא ויצמן, אז כבר ראש אג”מ, לארה”ב על מנת להסיר את רוע גזירת ההשעייה. אחרי הנצחון המזהיר ויצמן שוב לא היה יכול לתאר את צה”ל כ”שמשון דער נעבעכדיקער”? הנימוק שבעזרתו ניסה ויצמן לשכנע את האמריקאים היה כי המטוסים דרושים לחיזוק ההרתעה הישראלית. הוא אמר לאנשי הפנטאגון “ניצחנו במלחמה זו ¸ששת הימים? בנשק צרפתי, אנו רוצים למנוע את המלחמה הבאה בנשק אמריקאי”. ויצמן טען שככל שההרתעה תהיה אמינה יותר כך יש סיכוי שתמנענה מלחמות במזרח התיכון והרתעה אמינה מחייבת את חיזוק ח”א, בגלל הזרמת נשק רב לערבים מצד בריה”מ.
מלבד הנימוקים המשכנעים של ויצמן השפיעה על המימשל האמריקאי התנהגות בריה”מ שחימשה במהירות את צבאות מצרים, סוריה ועירק. מלכתחילה נועדה ההשעייה לאותת לסובייטים על הרצון האמריקאי לפעול בעצה אחת איתם על מנת להאט את מרוץ החימוש במזרח התיכון אך הסובייטים המשיכו בשלהם. משכך לא ראה הממשל טעם בהשעייה.
ויצמן לא סיפר בזיכרונותיו כי שליחותו נועדה לא רק לביטול ה”סספנשון” אלא גם להעלות בקשות חדשות למטוסים, בשל צרכים שהתעוררו בעקבות המלחמה (למעשה, “שמואל ב’ “)? המידע על הבקשות מופיע במקורות האמריקאיים.
ביום 7 בינואר 1968 הכין יועץ הנשיא, רוסטוב, נייר עמדה לנשיא, לקראת הביקור המתוכנן של אשכול, ובו הוא סיכם את המגעים עם ישראל בדבר הספקת מטוסי קרב מאז מלחמת ששת הימים. הנייר תאר את הפגישות עם ויצמן ב-11 וב-12 בספטמבר 1967, שבהן הוא הציג את השיקום המהיר של חילות האוויר הערביים באמצעות נשק רב שהגיע מבריה”מ ואת הלקחים שהערבים הפיקו ממלחמת ששת הימים (שיפור המיגון בשדות התעופה הקיימים, הגדלת מספר שדות התעופה ושיפורים בטקטיקות ובהכשרת טייסים). ויצמן טען כי העוצמה האוירית של ישראל תמלא תפקיד מכריע גם בעתיד ולכן חה”א זקוק למטוסים רב-משימתיים מתקדמים:
בגלל התעצמות הערבים, מצד אחד, והאובדן של 43 מטוסי קרב במלחמה, הצורך להחליף מטוסים שהתיישנו והאמברגו הצרפתי, מצד שני. לדבריו הסד”כ של חה”א חייב להגיע ל-250 מטוסי קרב כבר בסוף 1968, להמשיך לגדול, ולהגיע ל-350 מטוסים בתחילת 1970. לפיכך ויצמן ביקש שארה”ב תאשר מיד הספקת 50 מטוסי “פאנטום” ותגדיל את מספר ה”סקייהוקים” ב-27 נוספים, מעבר ל-48 המטוסים שרכישתם אושרה ב-1966 והספקתם עדיין לא החלה. הפעם ויצמן דילג על ה”אינטרודר” וכיוון ישירות להעדפה העליונה של חה”א, מאז ומתמיד, ל”פאנטום”.בנוסף לשתי הבקשות החדשות ביקש ויצמן להחיש את אספקת 48 “סקייהוקים” שאמורים היו להגיע לישראל בהדרגה עד סוף 1968.
הנייר של רוסטוב גם מצביע על ריבוי השיקולים שעמם התמודדו בכירי הממשל האמריקאי בארבעת החודשים שבין ביקור ויצמן בוושינגטון לבין ביקור אשכול בחוות הנשיא בראשית 1968. הביקור של אשכול, שבו נדונה הבקשה למטוסי “פאנטום”, יפורט בפרק הבא וכאן נסתפק בהצבעה על העובדה כי רק אחרי מלחמת ששת הימים החל הממשל לדון בבקשת ישראל לרכוש מטוסי “פאנטום”. הממשל דן בבקשה בהקשר רחב: הרצון להגיע להסדרים מדיניים בעקבות תוצאות מלחמת ששת הימים, הצורך לחמש מחדש את ירדן והמאבק הבין-גושי במזרח הרחוק והקרוב. גורמי המימשל השונים הבינו את המשמעויות של ציוד חה”א במטוסים המתקדמים ביותר בזירה, דבר שמצא ביטוי בהתלבטויות הרבות שליוו את קבלת ההחלטות. ב-24 באוקטובר 1967 ארה”ב הודיעה על הפסקת ההשעייה וחידוש הספקת נשק לישראל ולמדינות ערב ידידותיות (ירדן לבנון, ערב הסעודית, מרוקו, לוב ותוניס), החלטה שאיפשרה להתחיל את הספקת 48 מטוסי “סקייהוק” בסוף ?196 .
הבקשות למטוסים נוספים, שאותן העלה ויצמן, היו בסיס לדיונים בין ישראל לבין ארה”ב ולעבודות מטה במימשל האמריקאי עד פגישת ג’ונסון עם אשכול, ב-7 ו-8 בינואר 1968. בסיום הפגישות הודיע הנשיא שהוא מסכים לספק 30 עד 40 “סקייהוקים” נוספים במהלך 1969, וכי בשלב זה החליט שלא להחליט בענין הבקשה ל”פאנטומים”. ב-30 בינואר 1968 נחתם הסכם לרכישת 40 מטוסי “סקייהוק” נוספים (ישראל רכשה את כל הכמות שאושרה) תמורת 60 מיליון דולרים במזומן, הפעם ללא קבלת אשראי מסובסד. לוחות הזמנים של הספקת המטוסים נקבעו כך שכל 88 המטוסים יסופקו עד ינואר 1970, אף שהמשמעות של הפריסה החדשה היתה ש-16 מטוסים שנועדו להספקה ב1968 יסופקו ב-1969.
תחילת עידן ה”עיט”
רכישת מטוסי “סקייהוק” עבור חה”א היתה תחילת דרך גם ביחסים המוסדיים והאישיים, בין חילות האויר של ארה”ב (הצי וחא”א) וישראל. במארס 1967 יצאו לראשונה אנשי חה”א, בתחילה 32 טכנאים ואח”כ ארבעה טייסים, לקורסי הכשרה ל”סקייהוק” בבסיסי הצי. הכשרת טייסי חה”א סיפקה לאמריקאים אפשרות להכיר ממקור ראשון, את היכולות הגבוהות של טייסי הקרב הישראליים. עיקר ההכשרה התבצע אחרי מלחמת ששת הימים והסולו הראשון של ארבעת הטייסים הישראליים התבצע ב-5 ביולי 1967. קל לדמיין את יחס הכבוד שזכו לו בוגרי מלחמת ששת הימים כשחזרו לארה”ב להשלמת הכשרה. רס”ן (אז) יוסי שריג, מי שנועד לפקד על טייסת העמק החדשה תאר את הביצועים המעולים שהפגינו טייסי חה”א מול המדריכים האמריקאיים – בתרגולות, קרבות אויר, תקיפות ונחיתות; תאורים המצביעים על הפרק הראשון בהערכה הרבה, שהלכה והתפתחה, בארה”ב לטייסי חה”א.

בתחילת הפרק תוארו ההמלצות החמות של ענף אויר 2 לרכישת מטוסי “סקייהוק” ולקראת סיומו תתואר ההתרשמות של מפקד טייסת ה”סקייהוקים” השניה, סא”ל אוהד שדמי, כפי שפורטה בדו”ח שהגיש ב-26 באוגוסט 1968 לראש מחלקת אויר. שדמי סקר את החודשים הראשונים לכניסת המטוס לשימוש מבצעי, את הפוטנציאל של טייסות ה”סקייהוק” ואת המהפכה העוברת על חה”א בגין המטוס החדש. הדוח הוא שיר הלל למטוס האמריקאי: “באופן כללי ניתן לומר שמטוס הסקייהוק הפתיע אותנו הפתעה גדולה ורבה שכולה לכיוון חיובי. המטוס הרבה יותר טוב מאשר קני המידה של ציפיותינו לקראתו… המטוס הינו מתקדם מהמוכר לנו ¸המטוסים הצרפתיים? החל בתכונות טיסתו, סידורי עזר לטייס וכלה באמינותם הטכנית של מערכותיו למיניהן.”
עיקר השבח הורעף על יכולות התקיפה: “קיוינו למטוס תקיפה קל לטווח בינוני, מעין שיפור לדור המטוסים החד מנועיים מיסטר-סמב”ד, קיבלנו מטוס בעל יכולת פיסית לטווחים מעל מה שהיה מקובל אצלנו כ”רחוק”, מטוס בעל מספרי טווח וכושר נשיאה טובים משל הווטור”.
ה”עיט” הביא לא רק טווח ארוך ויכולות נשיאה גבוהות אלא גם מערכת מכ”מ ומערכת ניווט שאיפשרו טיסה בגובה נמוך וניווט ותקיפה אל-ראות. ל”עיט” היה גם פוטנציאל חשוב הקשור לאפשרויות התדלוק האוירי והמראה ממסלול קצר בעזרת מאיצים רקטיים.
מדברי שדמי עולה כי ה”סקייהוק” היה עדיף על מטוסי התקיפה הצרפתים לטווח קצר ובינוני וגם על ה”ווטור”. למעשה, ה”סקייהוק”, החד-מושבי, הפך לזרוע הארוכה של חה”א, וטווחי פעולתו עמדו להתרחק עוד יותר, עם השלמת ההערכות לתדלוק אוירי.
שדמי הודאג מיכולתו המוגבלת של המטוס להגן על עצמו מפני מטוסי אויב בעת ביצוע תקיפות עומק – “מחוץ לכיסוי המכ”מ שלנו ומחוץ לתחום מטוסי חיפוי – זאת על אף שה”עיט” הוכיח את עצמו כבעל ביצועים גבוהים בקרבות אויר”. הוא קיווה שניתן יהיה להתקין במטוס מכשיר התרעה למניעת הפתעה מאחור, ולציידו בטילי “סיידוינדר” או להתאימו לנשיאת טילי אויר-אויר מסוג “שפריר” הישראלי ו”אטול”, הסובייטי (AA-1), הטיל שנלקח שלל במלחמת ששת הימים והוכנס לשרות חה”א. לעומת זאת, הוא הודאג פחות מהסרת מחשב ההפצצה מהמטוסים שסופקו לחה”א. יתכן משום שידע ששוקדים על פיתוח מקומי שיכונה בבוא העת “קריסטל”, או משום שסמך על המקלענות של טייסי חה”א שהביאה פגיעות טובות גם בעזרת כוונת פשוטה (“פיקס”).
מענין לשים לב כי שדמי לא התייחס לאיומי הגנ”א והוא לא הזכיר את הקושי של ה”סקייהוק” להתמודד עם תותחי נ”מ וסוללות טק”א, המוכוונים על ידי מכ”מ. שדמי וטייסי חה”א האחרים שעברו הכשרה בארה”ב הכירו בודאי את האמצעים התקניים במטוסי הצי שכבר הופעלו בהצלחה בוייטנאם: מכשירי ההתרעה מסוג APR-26 ,APR-25, חוסם המכ”מ מסוג ALQ-51A ומפזר המוץ ALE-18. עם זאת, שדמי הזכיר רק את מכשיר ההתרעה וגם זאת בהקשר להתרעה מפני התנפלות מיגים מאחור. ניתן לשער כי בנושא זה הדוח משקף את העובדה שבאותה עת ח”א לא נחשף עדיין לסכנת טילי קרקע-אויר: לא במלחמת ששת הימים, לא בפעילות נגד המחבלים וצבא ירדן ועדיין לא בפעילות מול מצרים.
בעת ההיא שדמי לא היה יכול עדיין להצביע על תכונות חשובות נוספות של ה”סקייהוק” שהתגלו במהלך התקיפות במצרים מאז אמצע 1969 – שרידות גבוהה מול אש נ”מ, תחזוקה קלה ורב גוניות של המשימות. תכונות אלה בלטו גם במזרח הרחוק, בעת תקיפות “רעם מתגלגל” בשנים 1964 עד 1968.

הדוח של שדמי מכיל למעלה מתשעה עמודים דחוסים המלמדים לא רק על המטוס החדש אלא גם על הראיה למרחוק של מחברו. שדמי חזה במפורט את המהפכה שתדרש בח”א, בכל התחומים, בעיקבות הגעת המטוסים האמריקאיים. בראש ובראשונה: “ח”א יצטרך להקדיש פחות זמן להכשרת טייסים להטסת הפלטפורמות (המראה-טיסה-נחיתה) שכן ה”סקייהוק” הינו מטוס פשוט וקל לנחיתה, קל משאר מטוסי החיל… אין בעיה לטייס להמריא ולנחות”. אבל יהיה צורך להשקיע רבות בהכשרת הטייסים למיצוי היכולות שמעניקות המערכות המתקדמות של המטוס: יכולות הניווט והפעולה בעומק שטחי האויב, טיסה בגובה נמוך, טיסה ותקיפה במצבי אל-ראות. בעיקר מדובר בשימוש נכון בטייס אוטומטי, מכ”מ, מחשב הניווט ומחשב שחרור הפצצות.
שדמי גם פרט את השינויים שידרשו בשיטות האימונים, עבודת צוותי הקרקע, שיפורים ושכלולים במערכות המטוס ועוד. הוא סיים את הדוח במילים: “זרוז והעמקת קליטת המטוס יקלו על חיל האויר בקליטת המטוס האמריקאי הבא שבהרבה מאד מובנים יהיה המשך טבעי של ה”סקייהוק” ולפיכך הוספת מאמץ בהווה תקל על העתיד”.
אף שבמועד כתיבת הדוח עדיין לא אושר רכש ה”פאנטומים” הרי שדמי השכיל לראות שהם ישנו את פני ח”א והוא ביקש להכשיר את הקרקע למהפכה.
לסיום פרק זה יצויין כי בשנת 1968 הפכו שתי טייסות “סקייהוק” למבצעיות (טייסת העמק וטייסת הנמר המעופף) ובראשית 1968 אישרה ארה”ב רכש 52 מטוסים נוספים (תחילה 40 ואחר כך עוד 12, ראה בפרק הבא) והוקמה טייסת שלישית (טייסת הדרקון המעופף).
סה”כ נרכשו באותה עת 90 מטוסים ממודל H ו-25 מטוסים דו-מושביים, TA-4H, ששימשו להדרכה ולפעילות מבצעית. מטוסים אלה מילאו תפקיד מרכזי במלחמת ההתשה, שכן עד סיומה, באוגוסט 1970 , מספר ה”פאנטומים” בסד”כ לא ענה על צרכי התקיפה.
בתקופה שלאחר סיום מלחמת ההתשה שוכללו בהדרגה היכולות של ה”סקייהוק” אחרי שהותקנו בו תותח 30 מ”מ, מערכת כח”ן (כינון חימוש ניווט) תוצרת ישראל (“קריסטל”) והאמריקאים נאותו לספק פצצות מצרר וחימוש אחר.
בתחילת 1973 רכש חיל האויר את המודל האחרון (תרתי משמע) של ה”סקייהוק” – מודל N, הנגזרת הישראלית של מודל M, שפותח עבור ה”מרינס”. בין H לבין N רכש ח”א מטוסים משומשים ממודל E וכמויות נוספות של מטוסים ממודלים E ו-F נרכשו אחרי מלחמת יום הכיפורים על מנת לכסות את האבידות. על פי נתונים לא רשמיים רכשה ישראל 313 מטוסים חד מושביים (ממודלים F ,N ,E ,H) ו-45 מטוסים דו-מושביים (ממודלים TH ו-TJ ), סה”כ 358 “סקייהוקים”.
תקצר היריעה לתאר את תרומתם החשובה של ה”סקייהוקים” למלחמות ישראל ונסתפק בציון העובדה כי המטוסים ששופרו במהלך השנים ממלאים תפקיד חשוב במערך ההדרכה של חה”א עד עצם היום הזה. על כך כתב צידון בזכרונותיו: “אילו הקדשתי את כל חיי כולם רק להכרעה על רכש הסקייהוק… דייני”.
אי אפשר לחתום את הפרק על ה”סקייהוקים” בלי להזכיר קרב יוצא דופן: במהלך גיחת תקיפה בסוריה, ב-12 במאי 1970, הפיל רס”ן עזרא דותן, מפקד טייסת “סקייהוק”, שני מטוסי “מיג-17”: האחד, בעזרת רקטות נגד טנקים והשני בעזרת תותחים.
דותן לא היה הראשון. קדם לו טייס הצי לייטננט קומנדר תאודור שוורץ, שהפיל “מיג-17”, בעזרת רקטות אויר-קרקע מסוג “זוני”, ב-23 באפריל 1967, מעל שדה התעופה קאף בצפון וייטנאם. להשוואת הפלת המיגים בשתי הזירות יש גם נופך פיקנטי: את המיג השני הפיל דותן בעזרת תותח 30 מ”מ התקני של חה”א שהותקן ב”סקייהוק”, במקום תותח 20 מ”מ מתוצרת “קולט”. גם שוורץ ניסה להפיל את בן הזוג של המיג הראשון בעזרת תותח, אך ה”קולט” שהיה מועד לתקלות, נתקע.