מטוסי הקורנס במלחמת ההתשה

תרגום מאנגלית:אייל ריינפלד
עריכה:אבינעם מיסניקוב

כניסת מטוס הפאנטום F-4 לזירת המזרח התיכון נתפסה על ידי המעצמות משני צידי המלחמה הקרה כנשק שיכול לשנות את המאזן האסטרטגי באזור. המאמצים הישראליים להשיג את ה F-4 התחילו כבר ב 1965 אבל הושבו ריקם על ידי ממשל קנדי שאישר במקום את מכירת ה A-4H סקייהוק לישראל. כדי למלא את תפקיד הפאנטום, חיל האוויר הישראלי התפשר על מטוס המיראז’ 5, יורשו של המיראז’ 3. ביוני 1967, הפעיל חיל האוויר הישראלי את מבצע “מוקד” שבו השמיד את חילות האוויר של מצרים סוריה וירדן בעודם על הקרקע, ובכך השלים את ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים.כתוצאה ישירה של מבצע זה, הקפיא ראש ממשלת צרפת שארל דגול את מסירת 50 מטוסי המיראז’ 5 מתוצרת מפעלי “דאסו” שיוצרו עבור ישראל.

צבאות מצרים, סוריה וירדן מיהרו להתאושש מתבוסתם במלחמת ששת הימים, ותקריות אש פרצו לכל אורך קווי הפסקת האש על בסיס יומי. המגבלה להציב חיילים לאורך כל הגבולות, הובילו את חיל האוויר הישראלי להשתמש במטוסיו כארטילריה מוטסת. השחיקה היומיומית במטוסים הצרפתיים של חיל האוויר, והכמות הגדולה של מטוסי מיג חדשים ברשות חילות האוויר של מצרים וסוריה הובילו את ראש ממשלת ישראל לוי אשכול לבקש מנשיא ארה”ב לינדון ג’ונסון מטוסי F-4.

באותה תקופה לחמו כוחות ארה”ב במלחמת ויאטנם, והנשיא האמריקאי הסכים למכירה של מטוסי הפאנטום לישראל. ב-28 בדצמבר 1968 אישרה ארה”ב מכירה של 44 פאנטומים מטיפוס F-4E נושאי תותחים, ו- 6 מטוסי RF-4E נושאי אמצעי צילום לסיור, תחת שם הקוד Peace Echo I. במרץ 1969, שישה טייסי שחק וארבעה נווטי ווטור נשלחו להתאמן עם ותיקי מלחמת ויאטנם של טייסת 4452 TFTS בבסיס חיל האוויר האמריקאי ג’ורג’ בקליפורניה. שישה חודשים מאוחר יותר, חזרה הקבוצה ארצה להקים את טייסת ה”אחת” שמוקמה בבסיס חיל האוויר חצור.

ארבעת מטוסי הפאנטום הראשונים מדגם F-4E,שזכו לכינוי העברי “קורנס” בעלי מספרי חא”א 68-0396/7/8/9 נחתו בבסיס חצור ב 5 בספטמבר 1969 בטיסה ישירה ממפעל מקדונל דגלאס שבעיר סיינט לואיס. סמלי חיל האוויר האמריקאי ומספריו רוססו במהרה, וצוירו סמלי של חיל האוויר הישראלי. הסמל שנבחר לטייסת האחת היה המנורה. פאנטום 80396 זוהה כמספר 01, 80397 זוהה כ 04, 80398 זוהה כ 08, ו 80399 זוהה כמספר 10.

קרוב לאחר הגעתם הוצמדו מטוסי הקורנס למטוסי השחק, וטסו עימם בקרבות אויר מדומים כדי שכל מטוס ינצל את מעלותיו של המטוס השני בקרב אוויר כנגד מטוס המיג 21 נושא המכ”מ, וכנגד מטוסי המיג 17 בעלי יכולת התמרון הגבוהה שלא נשאו מכ”מ. לשחק הייתה יכולת תמרון גבוהה במהירויות גבוהות עקב המערכות ההידראוליות שלו, בהשוואה למערכות של מטוס המיג 21. לקורנס הייתה יכולת גילוי מכ”מ בטווח 50 מייל, ויכולת תאוצה גבוהה בגבהים נמוכים, שאפשרה לו טווח גילוי גדול של מטוסי קרב של האויב ללא צורך בסיוע והכוונה של מכ”מ קרקעי. הטקטיקה שפותחה על ידי חיל האוויר הישראלי, הייתה למשוך את מטוסי המיג 21 בגובה בינוני לקרב מול המיראז’ ולתפוס אותם מאחור על ידי טיפוס מהיר של הקורנס.

בבוקר של ה 11 בנובמבר 1969, צוות טייסת האחת,יורם אגמון ומנחם עיני בקורנס מספר 10 טסו כמובילים לצוות טייסת הפטישים אהוד חנקין ואייל אחיקר בקורנס מספר 08 בטיסה בגובה נמוך בסיור קרבי דרומית לג’בל עתקה בסיני. על מנת לפתות את מטוסי המיג 21 המצריים, זוג של מטוסי עייט A-4H נשלחו בגובה בינוני למשימת הפצצה דרומית לעיר סואץ, במבנה עם זוג מטוסי שחק שלטייסת הקרב הראשונה בסכמת צביעה של צבע מטאלי חשוף.

זוג מטוסי השחק הובל על ידי יאיר סלע בשחק 59 ומנחם שרון בשחק 82. כאשר הבחינו במבנה ההפצצה מתקרב לעיר סואץ, הזניקו המצרים שני מטוסי יירוט מסוג מיג 21. טייסי השחק שברו מבנה מזוג הסקייהוקים ומיד הפילו שניים מהמיגים, כאשר סלע הפיל את ההפלה השביעית של מיראז’ 59. אגמון וחנקין לא קיבלו הוראה מהבקר להצטרף למטוסי השחק בקרב נגד ארבעת מטוסי המיג, כך שאגמון נטל יוזמה והצטרף לקרב.

“טסנו בגובה נמוך בשטח מצרי דרומית לג’בל עתקה. שמענו שמטוסי השחק הוכוונו אל המיגים, אך הבקר לא הורה לנו להצטרף. החלטתי ליטול את היוזמה והתקדמתי לכיוון העיר סואץ בתצורת גילוי מכ”מ. לפתע הבחנתי בהבזק שחזר ממיכל דלק נתיק שסימן לי היכן מתרחש הקרב. חנקין לשמאלי ושום דבר במכ”מ. האינטואיציה שלי אמרה לי לשבור ימינה, ושיש זוג מטוסי מיג שמתכוננים לירות בנו. הופעתי מאחורי המיג הראשון ולחצתי על ההדק… שום דבר לא קרה. לחצתי שוב ושוב לא קרה כלום. זזתי הצידה כדי לאפשר לחנקין לירות במיג וראיתי את טיל ה AIM-9B sidewinder משוגר ממטוסו ממרחק 1500 מטרים ופוגע בכנף הימנית של המיג-21, שולח אותו בסחרור אל הקרקע למטה.

שברנו כדי להתרחק מהמיג שהופל, וצללנו לכיוון המיג 21 השני. נכנסתי לקרב אוויר הדוק בטווח קצר בתמרון גבוה עם הטייס המצרי. המיג הרים את האף ואני נשארתי מאחוריו כאשר כל הזמן אנו מבצעים תנועות מספריים . מצב הדלק שלי ירד למצב בינגו כך שניתקתי מגע, וכך גם המיג. טיסתי במהירות 800 קשר ותפסתי שזו הפעם הראשונה בה טסתי במהירות גבוהה כל כך עם נתיק גחון עדיין מחובר. חזרתי למבנה עם חנקין וכאשר הבטתי בזנב שלו ראיתי שהוא מטיס את קורנס 08 שהיה הראשון שבו חיברו את הדק התותח של הג’ויסטיק לשיגור טילים (במקום לחבר אותם להדק שחרור הפצצות). עד שהצטרפתי למבנה עם חנקין הייתי בטוח שאני זה שמטיס את קורנס 08 ורק אז הבנתי למה לא הצלחתי לשגר את הטילים. באופן זה הפסדתי את ההזדמנות להפיל הפלה ראשונה עם הקורנס ולא חזרתי על ההפלה הראשונה שהשגתי עם השחק שלוש עשרה שנה קודם לכן”.

שלושה ימים מאוחר יותר, ב 14 בנובמבר 1969, נחתה רביעיית הפאנטומים הראשונה נחתה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד, ביתה של טייסת הפטישים. מלחמת ההתשה נמשכה עד קיץ 1970 וההתערבות הסובייטית התרחבה והגיעה לשלב בו טייסים סובייטים הטיסו משימות יירוט מול חיל האוויר הישראלי בגרסאות MIG-21MF של ה Fishbed. ב 25 ביולי 1970, מטוס עייט A-4H של חיל האוויר נפגע מטיל אטול שנורה ממטוס מיג 21 MF שהוטס על ידי טייס סובייטי. ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר החליטה שעל מנת למנוע התערבות סובייטית נוספת הרוסים חייבים להפסיד באוויר.

תצוגת התכלית תוכננה ל 30 ביולי 1970 בשמי סיני באזור שכונה “טקסס”. ארבעה מטוסי שחק של טייסת העטלף הובלו על ידי אשר שניר, ושני קורנסים מטייסת הפטישים שהוטסו על ידי אביהו בן-נון ושאול לוי בקורנס 05 ואביאם סלע וראובן רשף בקורנס 83, תקפו ארבעה זוגות של מטוסי מיג 21 MF שהוטסו על ידי טייסים סובייטים בסמלי חיל האוויר המצרי. תוך דקות חמישה ממטוסי המיג הופלו. תבוסת הטייסים הסובייטים הביא להתערבות ארה”ב שנגמרה בהסכם הפסקת אש בין מצרים לישראל שהחל ב 7 באוגוסט 1970 וסיים למעשה את מלחמת ההתשה. ב 12 החודשים של פעילות הפאנטומים, בין ה 5 בספטמבר 1969 וה 7 באוגוסט 1970, צוותי הטייסות האחת והפטישים הפילו 7 מטוסים בקרבות אויר אויר. 3 מטוסי MIG-21PF/PFM מצריים, מטוס IL-28 מצרי אחד, ושני מטוסי MIG-21MF שהוטסו על ידי טייסים סובייטיים בסימלי חיל האוויר המצרי.