מאמר זה מהווה סיכום של מחקר בהתהוות, הכולל עדיין חורים רבים. אם למישהו מהקוראים יש מידע מבוסס נוסף על גיחה זו או אחרת, אודה לו אם ייצור איתי קשר באמצעות האתר.
רקע
“מבעד לשכבת האובך צץ מצפון למטוס שלנו האי קפריסין. היום אי זה אינו מעניין אותנו. חיפה, ‘תחנת הדלק’ הגדולה של הבריטים לים התיכון ולמזרח, היא מטרתנו.” כך פתח כתב צבאי גרמני את כתבתו על גיחת צילום והערכת נזקים של הלופטוואפה – חיל-האויר הגרמני -לחיפה ב-20 ליולי 1941. לא היתה זו הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה שמטוסי מדינות הציר טסו בשמי ארץ ישראל המנדטורית.
במהלך מלחמת העולם השניה שימשה ארץ ישראל את הבריטים כבסיס חשוב לפעילותם במזרח הים-התיכון. מצרים אמנם היתה הבסיס העיקרי בזירה זו, כמו גם המעבר העיקרי למושבות הבריטיות במזרח הרחוק, אבל לאחר נפילת צרפת בקיץ 1940 קיבלה ארץ ישראל משנה חשיבות בגלל קרבתה לסוריה ולבנון, אשר עתה היו בשליטת צרפת של וישי. במקביל התקרבה הלחימה לארץ ישראל גם מכיוון אחר. כניסתה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה ב-10 ביוני 1940 פתחה את המאבק בין בריטניה ואיטליה על השליטה בים התיכון. השליטה ב”ים שלנו” (Mare Nostrum), כפי שכינו האיטלקים את הים-התיכון, היתה חיונית עבורם לא רק כדי להגן על המגף האיטלקי, אלא גם כדי להבטיח את הקשר עם המושבות האיטלקיות בצפון אפריקה ובקרן אפריקה.
המאבק בין האיטלקים והבריטים במזרח הים-התיכון
לצורך השגת שליטה בים התיכון החלו האיטלקים בשלב ראשון לתקוף את מקורות הדלק של הצי הבריטי בזירה זו. חיפה עלתה מיד כמטרה חשובה בגלל יכולתם של בתי הזיקוק שלה להפיק כמיליון טונות דלק בשנה מן הנפט שזרם אליה דרך צינור הנפט העיראקי. הבסיס האיטלקי הקרוב ביותר לארץ ישראל היה האי רודוס ובתחילת יולי 1940 הוצבה בו כנף הפצצה 41 (41° Gruppo) עם מפציצים בינוניים מסוג סבויה-מרקטי SM 79. את רוב הגיחות לארץ ישראל ביצעו מטוסי טייסת 205 של הכנף. לאיטלקים היה מעט ניסיון בהפצצה אסטרטגית, שנצבר בעיקר בהפצצת ריכוזי אוכלוסיה בחבש ובמלחמת האזרחים בספרד. הם התבססו על הפצצה מגובה בינוני תוך טיסה אופקית – שיטה שהקשתה על פגיעה מדויקת במטרות מוגדרות. מטען הפצצות של המטוסים האיטלקיים היה מוגבל והם בדרך כלל נשאו מטען מעורב של פצצות קלות במשקל של 50 ו-100 ק”ג. פצצות אלו יכלו לגרום נזק מוגבל בלבד למבנים.
ב-15 ביולי תקפו מטוסי כנף 41 לראשונה את חיפה. שני מבנים בני 5 מטוסים כ”א הפציצו את העיר קצת אחרי השעה 9:00 בבוקר. המטוסים הצליחו לפגוע במדויק במתקן זיקוק ואחסנה של חברת “של”, גרמו נזק לציוד והציתו מספר דליקות. עובד ערבי נהרג ועוד שלושה נפצעו. בבוקר ה-24 ביולי שבו האיטלקים להפצצה נוספת וגרמו הפעם לאבדות כבדות בנפש. כ-10 מטוסים שטסו בשני מבנים ניסו לפגוע שוב במתקני הנפט. חלק גדול מהפצצות נפלו לים, אבל חלקן פגעו בהדר הכרמל ובמתקני חברת “של” וגרמו לדליקה גדולה. ארבעים וששה אנשים נהרגו ו-88 נפצעו.
המאמץ האיטלקי נגד חיפה נמשך ב-6 באוגוסט. עשרה ממטוסי כנף 41 הצליחו הפעם לפגוע בשעות אחה”צ המוקדמות בשלושה מיכלי אחסון גדולים בשטח בתי הזיקוק. כתוצאה מכך נשרפו כ-600 טונות של נפט גולמי. תשעה עשר בני אדם נפצעו בהפצצה זו. הפצצות יולי הדאיגו מאוד את הבריטים, אשר חששו מפגיעה חמורה יותר במתקני הדלק ובעקבות זאת משיתוק חלקי של הצי שלהם במזרח הים-התיכון. כתוצאה מכך, הוחל בחיזוק מערך ההגנה האווירית של חיפה. בין השאר, הוצבו בה סוללות נ”מ נוספות על הסוללות האוסטרליות שכבר היו בה. האיום לא התממש והאיטלקים לא המשיכו בהפצצות – אשר גם כך גרמו נזק מוגבל. יתר על כן, בסוף אוגוסט היה צורך לצמצם את זיקוק הדלק בחיפה, אבל לא בגלל ההפצצות, אלא בגלל שמתקני אחסון הדלק התמלאו עד אפס מקום.
במסגרת ההתקפות על מטרות דלק התקיפו האיטלקים גם את נמל טריפולי. ב-18 באוקטובר הם אף התקיפו עם 4 מטוסי SM 82 מסוף נפט בבחריין. היתה זו כנראה גיחת ההפצצה הארוכה ביותר של מדינות הציר במלחמת העולם השניה והיא ארכה 15 וחצי שעות. המטוסים יצאו לגיחה ארוכה זו מרודוס, חלפו בשמי דרום לבנון ודמשק, ולאחר ההפצצה נחתו בבסיס איטלקי באריתריאה.
ההתקפות האיטלקיות בקיץ-סתיו 1940 היו חלשות ומפוזרות והשפעתן על כושר הלחימה של הבריטים היתה אפסית. חיל-האויר האיטלקי לא יכל להפעיל כוח חזק בזירה זו בגלל שמשאביו המועטים יחסית היו פזורים באותה תקופה על פני שטח גדול – כולל מספר יחידות שנשלחו לבלגיה ליטול חלק בקרב על בריטניה.
ב-13 בספטמבר קיבלה המערכה בזירת הים-התיכון מימד חדש כאשר האיטלקים פלשו בכוחות עדיפים מלוב למצרים. פלישה זו נועדה להיערך במקביל למבצע “ארי הים” – הפלישה הגרמנית לבריטניה – אך משדחה היטלר את הפלישה, החליט מוסוליני לבצע באופן עצמאי את הפלישה שלו. במסגרת ההכנות והסיוע האווירי לפלישה ערך חיל-האויר האיטלקי שורה של התקפות על מטרות עומק במצרים ובארץ ישראל. בשעה 16:12 של ה-9 בספטמבר הפציצו מטוסי כנף 41 לראשונה את תל אביב. לא ברור מה היתה מטרתם של האיטלקים, והאם כוונתם היתה לפגוע במתקנים מסוימים, או פשוט לבצע התקפת טרור חסרת אבחנה. מספר המטוסים התוקפים לא נקבע בבירור, אבל בהתקפה השתתפו כנראה חמשה מטוסים, אשר הגיעו מכיוון הים, חדרו לפנים הארץ מצפון לתל-אביב, ואז ביצעו יעף הפצצה ממזרח למערב. בסה”כ נספרו 56 פגיעות של פצצות – חלקן במשקל 100 ק”ג וחלקן פצצות תבערה קלות. רוב הפצצות נפלו באזור הרחובות טרומפלדור ובוגרשוב ושתי פצצות פגעו בכפר הערבי סומייל. הדעות חלוקות לגבי המספר המדויק של קורבנות ההתקפה החמורה ביותר שנערכה אי-פעם על העיר. מקורות התקופה מציינים כי נהרגו 137 בני אדם, 83 נפצעו (ההיסטוריה רשמית של מגן דוד אדום מציינת 117 הרוגים ו-239 פצועים) ונגרם נזק כבד לרכוש. המטוסים התוקפים השליכו במהלך ההפצצה כרוזים בערבית, אשר הציגו את האיטלקים כמשחררי הערבים. אחד המטוסים התורכים נאלץ לנחות בדרך חזרה בתורכיה הניטרלית, כנראה בגלל תקלה טכנית. ששת אנשי צוותו נעצרו.
ההפצצה גרמה הלם קשה ביישוב העברי, והיא זכתה לדיווח נרחב ביותר בכלי התקשורת המקומיים. התקשורת האיטלקית דיווחה רק כי מטוסים איטלקיים התקיפו את נמל יפו, המהווה עורק אספקה חשוב עבור הכוחות הבריטיים במזה”ת. ההערכה הרווחת בישוב ואצל האנגלים היתה שהאיטלקים פגעו במכוון בריכוז אוכלוסין מרכזי.
מכה כבדה נוספת ניחתה ב-21 בספטמבר כאשר מפציצי הסבויה-מרקטי הטילו בשעות אחר הצהרים פצצות על אזורי מגורים ותעשיה בחיפה. הפצצות הרגו 40 אנשים ופצעו 68. רוב הנפגעים נגרמו מפגיעה בבית קפה ליד מסגד איסתקלאל שבמזרח העיר. תותחני נ”מ שירו לעבר המטוסים טענו לפגיעה בשניים מהם. ביום שלמחרת פרסמו מספר עיתונים ידיעה, לפיה לפחות מטוס איטלקי אחד נאלץ לנחות נחיתת אונס בתורכיה בדרכו חזרה מההפצצה וכי ששת אנשי צוותו נעצרו. כמו כן נמסר כי שלושה מטוסים אחרים התרסקו בים מדרום לאנטליה ורק אחד מאנשי צוותם נמשה מהים על ידי התורכים.
למרות תכיפות ההפצצות ביולי-ספטמבר 1940, לאיטלקים לא היו המשאבים לבצע מאמץ הפצצה מתמשך נגד ארץ ישראל. בזאת הסתיימה למעשה פעילותם ההתקפית בזירה זו.
התמודדות עם האיום מצד כוחות וישי
איום אחר שעמד באופק – ושקיבל משנה תוקף לאחר פרוץ מרד ראשיד עלי בעיראק ב-18 באפריל 1941 – היתה אפשרות של פלישת כוחות הציר לארץ ישראל מסוריה ומלבנון. איום זה הפך לממשי במאי 1941 לאחר שהצרפתים חתמו עם הגרמנים על “פרוטוקולי פאריס”, אשר התירו לגרמנים הכנסת כוחות צבאיים לסוריה. במסגרת זו הותר למטוסים גרמניים ואיטלקיים לתדלק בשדות תעופה בסוריה במהלך טיסות סיוע למרד העיראקי. בתגובה התקיפו הבריטים עוד ב-15 במאי מספר בסיסים בלבנון ובסוריה במטרה להשמיד מטוסים גרמניים על הקרקע. מטוסים גרמניים לא נמצאו, אבל הבריטים השמידו מספר מטוסים צרפתיים. הגרמנים התירו לצרפתים להעביר מטוסים צבאיים נוספים ללבנט מאלג’יר דרך יוון והללו ניצלו זאת כדי לתגבר את כוחם האווירי בלבנט. בין השאר, הועברה לסוריה במסגרת זו טייסת III/6 עם 25 מטוסי-קרב מודרניים מדגם D.520. בתחילת יוני מנו כוחות האויר הצרפתיים שתי טייסות קרב (43 מטוסים מדגמי D.520 ומוראן-סולניה 406), שתי טייסות הפצצה (18 מפציצים קלים מסוג גלן מרטין 167 ובלוך MB 200 העתיקים), 7 טייסות וגפי סיור ותצפית (45 מטוסי פוטז’ 63 ו-25 מטוסים דו-כנפיים) וטייסת מטוסי סיור ימיים ישנים מדגם לואר 130 של הצי.
כחלק מהיערכותם הצבאית של הבריטים לאיום מצפון ולאפשרות של הפצצות נוספות, הם חיזקו את כוחם האווירי בארץ ישראל. בתחילת יוני עמדו לרשות ה-RAF בארץ ישראל שתי טייסות האריקיין (מס’ 80 ו-208), טייסת טומאהוק (מס’ 3 האוסטרלית), שתי טייסות בלנהיים להפצצה (מס’ 84 ו-11) וטייסת בלנהיים קרב (מס’ 203). הצי הציב בבסיסים יבשתיים שתי טייסות קרב עם מטוסי פלמר (מס’ 803 ו-806) וטייסת טורפדו עם מטוסי סוורדפיש (מס’ 815). בסה”כ עמדו לרשות הבריטים כ-70 מטוסי קרב ומפציצים. מלבד זאת סללו הבריטים בארץ ישראל במהלך 1940-1941 מספר בסיסים חדשים והרחיבו שדות תעופה קיימים. על השדות שנבנו או הורחבו נמנו: בצת, סנט ג’ין, מחניים, רמת-דוד, לג’ון (מגידו), מוקיבלה, עין-שמר, כפר-סירקין, עקיר (תל-נוף), קסטינה (חצור), בית-דראס, פאלוג’ה, באר-שבע (שדה-תימן) ונוספים. בסלילת שדות התעופה ובפיתוחם עסקו בעיקר חברות קבלניות מקומיות דוגמת: “סולל-בונה”, “אלבינה-דוניה-קטינקא” ו”החריש”. את עבודות הבניה ניהלה המנהלת להקמת שדות תעופה בחיל-ההנדסה הבריטי, שמפקדתם ישבה בבסיס סטלה-מאריס בחיפה.
במקביל לתגבור הכוחות, הכינו הבריטים תוכנית מבצעית לכיבוש לבנון וסוריה. ב-8 ביוני פתחו הכוחות הבריטיים במבצע “אקספורטר” ופלשו ללבנון ולסוריה. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום חלפו מטוסים צרפתיים בודדים בגובה נמוך מעל חיפה, נצרת, יפו וירושלים והטילו כרוזים שהכחישו את הידיעות כאילו הצרפתים התירו לגרמנים להפעיל מטוסים מבסיסים בסוריה ובלבנון. המערכה נסתיימה בכיבושן של לבנון וסוריה ב-14 ביולי ובחתימה על הסכם שביתת נשק עם כוחות וישי בלבנט. במהלך הקרבות התחוללה באויר לחימה אינטנסיבית בין חילות האויר של שני הצדדים. במהלך שבועות הלחימה קיבלו הצרפתים תגבורות של מטוסים נוספים מצרפת ומצפון אפריקה, אולם לא עלה בידיהם להטות את הכף, למרות שגם הבריטים ספגו אבדות ולמרות שהכוחות היו שקולים יחסית. בסופו של דבר איבדו הצרפתים כ-179 מטוסים מכל הסיבות – חלקם הגדול על הקרקע, והבריטים כ-41 מטוסים. במהלך שבועות הלחימה הופלו בצפון הארץ מספר מטוסים צרפתיים על-ידי מטוסי קרב וסוללות נ”מ בריטיות, שאוישו בחלקן בלוחמים ארצישראליים. אין כמעט דיווחים על פעילות התקפית של הצרפתים נגד בסיסי הפולשים הבריטים בארץ ישראל בתקופה זו, אם כי ניתן למצוא מקורות המייחסים להם חלק מהתקפות האיטלקים והגרמנים שנערכו באותה תקופה. מטוסים צרפתיים בודדים כנראה תקפו מספר מטרות באזור עכו וחיפה בליל ה-25 ביוני. אחד המטוסים פגע עם פצצות תבערה מגובה נמוך באסם. הנזק הכולל היה קטן ורק אדם אחד נפצע.
בשעות הערב המאוחרות של ה-3 ביולי 1941 התקיפו לפחות שני מטוסי מרטין 167 של טייסת ההפצצה I/39 את חיפה. ההתקפה גרמה נזק קל למספר בתים וחנויות ורק אדם אחד נפצע קל. אחד המטוסים נפגע מאש נ”מ, עלה באש ונפל למימי המפרץ. מקלען אחורי בשם אנרי מלר הספיק לצנוח מהמטוס הבוער ונתפס בקרבת קרית-מוצקין ע”י סמל הנוטרים ויינברג. גופות הטייס ואיש צוות נוסף נסחפו לחוף שלושה ימים לאחר מכן ונקברו בחיפה בטקס צבאי מלא. מטוס צרפתי נוסף טס בקרבת חיפה מספר שעות לאחר נפילת המטוס, אבל לא התקיף אותה.
הגרמנים מצטרפים
בתחילת קיץ 1941, בעקבות כיבוש יוון וכרתים הגיע חיל-האויר הגרמני לזירת מזרח הים-התיכון. הגרמנים שלחו במקביל כוחות לצפון אפריקה תחת פיקודו של גנרל רומל כדי לתגבר את המאמץ האיטלקי לכיוון מצרים. מבצעי הלופטוואפה במזרח הים-התיכון נוהלו ע”י גיס האויר ה-X תחת פיקודו של גנרל הנס גייזלר, שמפקדתו ישבה בבסיס אתונה-קיפיסיה. במסגרת הסיוע למערכה האיטלקית-גרמנית במזרח התיכון, יחידות הגיס ביצעו מבצעי הפצצה וסיור בשמי ארץ ישראל ומצרים. בניגוד לאיטלקים, הגרמנים כיוונו את המאמץ שלהם נגד מטרות אסטרטגיות ובראש ובראשונה נגד בסיסי הצי והאספקה הבריטיים באלכסנדריה ובחיפה. בחיפה ריכזו הגרמנים את המאמץ בבתי הזיקוק. כוח ההפצצה האסטרטגי של הגרמנים במזרח הים-התיכון נשען על מטוסי היונקרס 88 של כנף אימון מבצעי 1 (LG1), אשר פעלו מבסיסים ביוון ובלוב. בזמן ההתקפות על ארץ ישראל נמצאה רוב הכנף בבסיס אלוסיס שליד אתונה. הגיחות מבסיס זה לארץ ישראל היו ארוכות (הטווח הוא כ-1,165 ק”מ) וארכו בסביבות שמונה שעות. בניגוד לאיטלקים, הגרמנים השתמשו בטכניקות של הפצצת צלילה עם פצצות במשקל רבע טון, אשר הבטיחו הפצצה מדויקת ואפקטיבית למדי בשעות היום. במהלך המערכה על כרתים הפגינו מפציצי הצלילה הגרמניים את יכולתם בגורמם אבדות כבדות לצי הבריטי. כמעט כל ההתקפות הגרמניות על מטרות יבשתיות במזרח הים-התיכון נעשו בלילה כדי לשפר את סיכויי ההישרדות של התוקפים. הבעיה היתה שהפצצת צלילה בלילה היתה קשה לביצוע בגלל ראות לקויה וסכנת ורטיגו בזמן ביצוע התמרון החריף הכרוך בהפצצת צלילה. כמו כן, הפצצת הלילה לא אפשרה פעולה במבנים מסודרים. הגרמנים בשיטת “זרם המפציצים”, לפיה המטוסים טסו עצמאית או במבנים קטנים ורופפים למטרה במסגרת הזמן שנקבעה. שיטה זו גרמה לכך שהצד הסופג תאר את הפצצות הלילה כ”הפצצות ממושכות”. כנף הפצצה גרמנית נוספת שפעלה בזירה היתה KG26, אשר פעלה בתקופה זו מבסיסים בכרתים. כנף זה הפעילה מפציצים בינוניים מדגם He 111, אשר הפציצו אופקית.
פתיחת מבצע “אקספורטר” היתה כנראה אחד הגורמים שהמריצו את הגרמנים לפתוח בהתקפות על חיפה ולהגביר את פעילותם במזרח הים-התיכון. בליל 9 ביוני 1941 תקפו הגרמנים לראשונה את חיפה והחלו בגל הפצצות שנמשך כחודש. בין הצוותים התוקפים נמצא גם צוותו של מפקד הטייסת הרביעית של LG1, סרן יואכים הלביג. היתה זו גיחתו המבצעית ה-150 של הלביג, אשר הפך בהמשך לאחד מטייסי ההפצצה הנודעים ביותר של הלופטוואפה ולמפקד זרוע המפציצים שלו. ההפצצה לא היתה מדויקת ונגרם נזק קל בלבד.
מרדכי נמצאבי, ששימש “יועץ הסוכנות היהודית לענייני הג”א”, הפיץ ב-11 ביוני 1941 דו”ח לסיכום אירועי הפצצת חיפה בליל 9 ביוני ובו כתב:
“ההתקפה היתה הממושכת ביותר. היא נמשכה 12:50 בלילה עד שעה 5 בבוקר בערך. אות האזעקה ניתן כ-3-4 דקות לפני שהתחילו לפעול התותחים. כמעט מיד לאחר זה הוטלו פצצות. המטוסים הגיעו גלים גלים, חמשה מטוסים בכל גל, בהפסקות של 12-15 דקות. מעריכים שלפחות 50 אווירונים השתתפו בהתקפה… מהעדויות שבידי, מפי אנשי הצבא שהתנסו כבר בהתקפות אויר, היו המטוסים המתקיפים גרמניים מטיפוס מטוסי צלילה. אין בידי עדות בדבר כוון הופעת המטוסים והיעלמותם…”
עדות שמיעה מעניינת להתרחשויות הביאה הנערה חנה סנש, תלמידת בית הספר החקלאי בנהלל בתקופה זו,המבטאת את מצוקת הישוב ביומנה (14 ביוני 1941):
“יון נפלה. האי כרתים נפל. המלחמה כעת במצרים ובסוריה. לסוריה נכנס לפני שלושה ימים הצבא הבריטי וכך נתקרבה החזית לשכנותנו. שני לילות הפציצו את חיפה ואנו ירדנו מהחדרים והקשבנו לקול פצצות ותותחים. היום הגיעה ידיעה שבליל אמש הפציצו את תל-אביב. יש פצועים, הרוגים. העיר ללא כל הגנה, הפקר. כאילו עכשיו מתחילה אצלנו המלחמה… “
כפי שנזכר ביומנה של חנה סנש, במסגרת גל ההפצצות המחודש הפציצו הגרמנים את תל-אביב ב-12 ביוני 1941. באותו לילה שלחה LG1 מטוסים גם לחיפה, אבל הללו גרמו נזק מועט, הרגו אדם אחד ופצעו אחר. בתל-אביב הסיפור היה שונה. לא ברור מה היתה נקודת המכוון של הגרמנים, אשר החלו את ההתקפה בסביבות חצות. הפצצות התפזרו על פני שטח אזרחי נרחב ורובן לא גרמו נזק קשה, אולם לפחות פצצה אחת פגעה פגיעה ישירה ב”בית האינוולידים” שברחוב מרמורק. שנים עשר מהחוסים הקשישים נהרגו במיטותיהם ועוד 15 נפצעו.
יום לאחר הפצצת תל-אביב וחיפה הותקפה דביזית הסיירות ה-15 של הצי הבריטי מול חופי ארץ ישראל. השייטת היתה בדרכה מאלכסנדריה צפונה כאשר גילו אותה מטוסי סיור של LG1. תשעה מטוסים של II/LG1 תקפו בשעות אחר הצהרים את השייטת שמנתה 2 סיירות קלות ו-6 משחתות. השייטת קיבלה חיפוי של שמונה מטוסי קרב מדגם טומאהוק של טייסת 3 האוסטרלית מבסיס לוד. לרוע מזלם של הגרמנים החיפוי הגיע למקום בדיוק כשהם עמדו לצלול על מטרותיהם. כתוצאה מכך הגרמנים לא הצליחו לפגוע באוניות ואף איבדו שני מטוסים. בלילה שלחו הגרמנים 6 מפציצי הינקל 111 של II/KG26 להפציץ את חיפה. שניים מהמטוסים חזרו לבסיסם עקב תקלות. ארבעת המטוסים הנותרים המשיכו אבל כנראה לא מצאו את המטרה.
ב-15 ביוני המשיכו מטוסי היונקרס הגרמניים לחפש את הצי הבריטי. אחד ממטוסים אלה הופל לים ע”י קצין-הטיס רואלד דהל (שהפך אחרי המלחמה לסופר נודע) מטייסת 80.
הגרמנים הפציצו את חיפה פעמים נוספות בחודש יולי: בליל ה-6-7 בחודש ובליל ה-19-20 בו. בשתי ההפצצות התקיפו מטוסי היונקרס של LG1 את מתקני הזיקוק בצלילה. כתב צבאי גרמני שהצטרף לגיחה הראשונה כתב בהתלהבות כי “בתי הזיקוק של חיפה בוערים!”, אבל הנזק שנגרם בשתי ההפצצות לא היה כה חמור ומספר הנפגעים קטן. בהפצצה השניה נפגעו מספר מיכלי אחסון ומתקנים אחרים.
במהלך תקופה זו של פעילות מוגברת ביצעו הגרמנים גם מספר גיחות צילום בשמי א”י. היתה כנראה לפחות גיחה אחת שקדמה להתקפות וששימשה להכנתן. ניתן להבין כי היו לפחות שתי גיחות להערכת נזקים שיצאו מיד לאחר ההפצצות. למרבה הצער במקורות אין שום מידע מפורט על גיחות אלו, אשר גרמו לאזעקות. גיחה מתועדת היטב יצאה מיד לאחר ההפצצה השניה (יש תיאור מפורט שלה במאמר נפרד באתר “מרחב אווירי”). מטוס היונקרס 88 הצליח לבצע את משימתו למרות שמטוס האריקיין של טייסת 80 ניסה ליירטו.
פעילות דועכת ומבצעים מיוחדים
בחודשים הבאים שמי ארץ ישראל רגעו בעקבות כיבוש סוריה ולבנון והפנית המאמץ האווירי הגרמני-איטלקי לצפון אפריקה, למלטה ובראש ובראשונה למערכה נגד ברה”מ.
באוקטובר ובדצמבר 1941 נערכו שתי גיחות צילום גרמניות בשמי א”י. שתי הגיחות עברו מעל חלקים גדולים של הארץ, אם כי נראה שגיחת דצמבר התרכזה ביעדים שלאורך רצועת החוף מעזה ועד חיפה. בין היעדים שצולמו היו עכו, יריחו, סרפנד (תשלובת המחנות), דיר אל בלאח, בית חנון, עזה ונתניה.
גיחת צילום גרמנית נוספת שנערכה ב-7 לפברואר 1942 הניבה, בין השאר, תצלומים של מתקנים צבאיים וכלכליים שונים באזור ת”א. נראה שהמפענחים הגרמנים התעניינו בעיקר בתחנת הכוח רידינג.
בקיץ 1942 דחק הקורפוס האפריקאי של רומל את הבריטים לעומק מצרים וכתוצאה מכך פינו הבריטים חלק גדול מיחידות הצי שלהם מנמל אלכסנדריה לנמל חיפה. כתוצאה מכך הפכה חיפה לבסיס העיקרי של הצי הבריטי במזרח הים-התיכון. בשלב זה הותש כוחו של הלופוואפה בזירת הים-התיכון ולא עלה בידו לסייע אסטרטגית להתקדמות הגרמנית. יחד עם זאת, במהלך אוגוסט 1942 ערכו הגרמנים שורת גיחות צילום מעל חיפה במסגרת הסיוע למבצע מיוחד של הצי האיטלקי נגד אוניות בריטיות בנמל. שייטת 10 הקלה – יחידת המבצעים המיוחדים של הצי האיטלקי – תכננה להחדיר לנמל צוללנים שיצמידו מטעני נפץ לאוניות. הצוללת “שירה” היתה אמורה להביא את הכוח לקרבת הנמל (במבצע זה לא נעשה שימוש בטורפדו המאוישים מסוג “חזיר ים” ש”שירה” נשאה בד”כ). במסגרת ההכנות למבצע טסו ב-7 וב-9 באוגוסט מטוסי צילום גרמניים מעל נמל חיפה. המטוסים היו מטוסי צילום מגביהי טוס מסוג Ju 86P שהופעלו ע”י טייסת הסיור לטווח ארוך 2(F)/123 מבסיס קסטלי בכרתים. בידי היחידה היו רק שלושה מטוסים מדגם נדיר זה והשימוש בהם בגיחות אלו מצביע על כך שהגרמנים העריכו כי ההגנה האווירית הבריטית במזרח הים-התיכון התחזקה לאין שעור.
תוצאות פענוח התצלומים שודרו אל הצוללת, אשר אמורה היתה לשלח את הצוללנים בליל ה-13 באוגוסט. היות והקשר עם הצוללת ניתק, שלחו האיטלקים בבוקר ה-15 לחודש מטוס תצפית לאזור חיפה, אבל המטוס חזר ללא תוצאות. כתוצאה מכך ביקשו האיטלקים לקראת ערב מגיס האויר ה-X לבצע גיחת צילום מעל חיפה כדי לראות אם הנמל הותקף. למחרת ניסה לפחות מטוס אחד לצלם את הנמל אך נתקל בהתנגדות בריטית ונאלץ לחזור לבסיסו ללא תוצאות. למחרת, מוקדם בבוקר, יצא מטוס נוסף מכרתים לכיוון חיפה. הפעם הצליח הצוות לצלם את חיפה מגובה 9,000 מטר. התצלומים הועברו לבסיס הצי האיטלקי ברודוס ושם נמצא כי הנמל לא הותקף. התברר כי הצוללת הוטבעה ע”י ספינת משמר בריטית כבר ב-10 באוגוסט.
זמן קצר לאחר מכן נתברר כי גם היונקרסים המיוחדים אינם חסיני עוד מפני יירוט. הבריטים הצליחו ליירט לראשונה מטוס כזה ב-24 באוגוסט, כאשר קצין-טיס ריינולדס הפיל Ju 86P מגובה 42,000 רגל צפונית לקהיר. ריינולדס הטיס אחד משלושה ספיטפיירים מדגם V שעברו שיפורים מסיביים במצרים במיוחד כדי להתאימם ליירוט היונקרסים מגביהי הטוס. סמוך לאחר מכן הפילו ספיטפיירים אלה שני יונקרסים נוספים. אבדות אלו, יחד עם השמישות הנמוכה של מטוסי הצילום המיוחדים, גרמו לצמצום מהותי בפעילות הסיור האסטרטגי של הגרמנים בחודשים הבאים.
הפצצות נוספות אמנם לא נערכו על ארץ ישראל עד סוף המלחמה, אבל גיחות הצילום נמשכו. חילות האויר של הציר הקדישו תשומת לב מיוחדת לארץ ישראל במהלך סתיו וחורף 1942. רוב הגיחות נערכו ע”י הלופטוואפה, אבל בספטמבר 1942 ניסו גם האיטלקים לבצע סיור לאורך חופי ארץ ישראל, לבנון וסוריה באמצעות מטוס ים מסוג קאנט 506 של טייסת 185. המטוס המריא מרודוס, אבל יורט ע”י מטוס בלנהיים בריטי מול חופי ארץ ישראל. בהמשך רדפו אחריו גם שני מטוסי מרילנד. המטוס האיטלקי נפגע קשות ונאלץ לצלוע חזרה לבסיסו מבלי שעלה בידי צוותו לבצע את המשימה.
גיחה גרמנית שנערכה באותו חודש הצליחה יותר והפיקה תצלומים של מתקנים שונים באזור מג’דל, בית חנון וצומת לוד. הגרמנים שבו וצילמו במהלך נובמבר ודצמבר. גיחת דצמבר התמקדה בצפון הארץ. בין השאר, צילמו הגרמנים את המושבה הטמפלרית לשעבר נויהרדהוף.
בעקבות התבוסה בצפון אפריקה, מטוסי הציר הלכו ונעלמו משמי ארץ ישראל המנדטורית. גיחת צילום גרמנית מתועדת אחרונה נערכה באפריל 1943 מעל שמי דרום הארץ והגדה המערבית. המפענחים הגרמנים התרכזו בעיקר במתקנים הצבאיים הבריטיים בבית דראס ובקסטינה שצולמו בגיחה זו.
הגיחה המתועדת האחרונה של מטוס גרמני מעל שמי ארץ ישראל היתה גם הגיחה יוצאת הדופן ביותר והסיפור שמאחוריה לא היה מבייש סרט ריגול מסוג ב’. במשך כל שנות המלחמה הגרמנים תמכו בתנועה הלאומית הערבית במטרה להסתייע באוכלוסיה המקומית בארצות ערב. בין השאר, נעשו ניסיונות להפעיל סוכנים בקרב ערביי ארץ ישראל למטרות שונות. בשעות המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1944 הצניח מטוס B-17 של הכנף למבצעים מיוחדים KG200 חמישה סוכנים גרמנים בבקעת הירדן בקרבת יריחו במסגרת מבצע “אטלס”. הגרמנים הכניסו לשימוש מבצעי מספר מטוסי B-17 שנלקחו שלל וחלקם נמסרו לטייסת 1 של KG200. טייסת זו עסקה במבצעים ארוכי טווח ובעיקר בהטסת סוכנים. שנים מהסוכנים שהוצנחו היו ערבים ושלושה גרמנים. בנוסף להם הצניח המטוס מספר ארגזי ציוד, כולל מספר חבילות רעל מסיס. בראש הקבוצה עמדו קצין המודיעין קורט וילנד (חבר קהילת הטמפלרים עד פרוץ המלחמה) וחסן סלאמה, ממנהיגי המרד הערבי, שחבר במהלך המלחמה למופתי הירושלמי חאג’ אמין אל חוסייני בשיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים. סלאמה והמופתי הגו תוכנית להרוג חלק מהאוכלוסיה היהודית בארץ ישראל ע”י הרעלת מקורות מים. מסיבה לא ברורה הגרמנים אישרו את הוצאת התוכנית לפועל בשלב מאוחר זה של המלחמה. מטרת צוות הסוכנים היתה להרעיל את מקורות המים של תל-אביב ולהמריד את ערביי ארץ ישראל. לרוע מזלם של הסוכנים, במהלך ההצנחה נשבה רוח חזקה, אשר פיזרה אותם ואת ארגזי הציוד על פני שטח נרחב. אחד הארגזים שהכיל כ-2,000 מטבעות זהב נמצא ע”י בדואים. חלקם הגיעו למחרת ליריחו וסיפרו על המציאה המוזרה. מידע על כך הגיע לבולשת הבריטית, אשר פתחה מיד בחקירה. תוך זמן קצר נתפסו שניים מהגרמנים – כולל וילנד – והערבי השני. כן נתפסו שקי הרעל, אולם סלאמה הצליח להימלט.
אפילוג
בשעה שרוב הגיחות שתוארו כאן נשכחו במהרה לאחר המלחמה, הפצצת תל-אביב ע”י האיטלקים נותרה צרובה היטב בזיכרון הקולקטיבי של העיר ושל היישוב היהודי. אין ספק כי מבחינת כמות הגיחות והשפעתן, א”י היתה זירה שולית לחלוטין בהשוואה למאמץ האווירי של מעצמות הציר נגד מלטה, למשל, או באיי הדודקנז במהלך 1943. יחד עם זאת, התקפות חיל-האויר החלש של האיטלקים על תל-אביב ב-1940 הותירו רושם בל יימחה על האוכלוסיה היהודית וייתכן שנתנו בכך ליישוב מוטיבציה נוספת לשאוף לפיתוח כוח מגן אווירי חזק עם קום המדינה.
מקורות
הארכיון הציוני,
ולריו בורגזה, שדי הים, מערכות, 1977.
Australian War Museum (AWM)
Bundesarchive-Militärarchiv, Fraiburg
UK Ntional Archives
US National Archives (NARA)
David Brown, The Royal Navy and the Mediterranean, Routledge, 2002.
Chris Dunning, Courage Alone. The Italian Air Force 1940-1943, Charlottesville, 1999.
Christian-Jacques Ehrengardt & Christopher Shores, L’aviation de Vichy au Combat, Vol.2 : La Campagne de Syrie, 8 Juin – 14 Juillet 1941, Paris, 1985.
McGregor Knox, Hitler’s Italian Allies. Royal Armed Forces, Fascist Regime and the war of 1940-1943, Cambridge, 2000.
David A. Korn, Assassination in Khartoum, Indiana University Press, 1993.
Peter Taghon, Die Geschichte des Lehrgeschwaders 1, Band 1, Zweibrücken, 2004.
David Wadman, Aufklärer. Luftwaffe Reconnaissance Aircrafts and Units, London, 2007