תודתנו למכון האחים פישר למחקר אסטרטגי, תעופה וחלל על אישורם לפרסם את המאמר ב”מרקיע שחקים”
מבצעי “בוקסר” ו-“רביב”
התקיפות של חיל האויר החלו במבצעי “בוקסר” ביום 20 ביולי 69. בהמשך תקף חיל האויר מטרות מצריות במפרץ סואץ במסגרת מבצעי “רביב” החל מיום 9 בספטמבר 69. הותקפו מטרות צבאיות, שכללו בעיקר ארטילריה, חניוני טנקים ורכב, מוצבים, סוללות טילי נ”מ ותותחי נ”מ. היו תקיפות שנמשכו שעות ארוכות ובוצעו בהן מאות גיחות תקיפה. וככל שהתארכה המלחמה, כך רבו מספרי גיחות התקיפה. כל מערך התקיפה של ח”א השתתף בתקיפות אלו- כולל מטוסי הסקייהוק ומטוסי המערך הצרפתי שהיו עדין בשירות ח”א. וכאשר הגיעו מטוסי הפנטום, הם לקחו חלק בתקיפות כמה שבועות לאחר קליטתם בחיל.
ההסלמה
המלחמה הסטטית בתעלה התמשכה, וח”א תקף מידי יום ואף הגביר את תקיפותיו כנגד הארטילריה המצרית ונגד מוצבים וטנקים, סוללות נ”מ, וגם מטרות כלכליות כגון מכוני טיהור, תעלת המים המתוקים, צירי תנועה, גשרים וכבישים ועוד. התקיפות מהאויר נגד הצבא המצרי נמשכו לאורך כל שעות היום והלילה, ולמרות התוצאות הטובות נמשכה ההסלמה, והמצרים המשיכו בהמטרת אש ארטילריה וטנקים לעבר כוחותינו, ויחידות קומנדו מצריות ביצעו מידי פעם פשיטות להצבת מארבים ממזרח לתעלה.
הפאנטום בחיל האויר
מטוסי הסקייהוק נרכשו בארה”ב זמן רב לפני מלחמת ששת הימים, וראשוני המטוסים (שכונו “עיט”) הגיעו בשנת 1968. מיד עם הגעתם, נקלטו והיוו נדבך חשוב במערך התקיפה של ח”א בתעלה ובחזית המזרחית. אולם מטוסי המיראז’ 5 שנרכשו בצרפת לא נמסרו לישראל בגלל האמברגו שהטיל נשיא צרפת דה גול ערב מלחמת ששת הימים, ומדינת ישראל נצבה מול מצב חמור, לאחר שבריה”מ סיפקה ציוד צבאי רב , כולל מטוסים, לצבאות מצרים ולסוריה, שחילות האויר שלהן חזרו תוך מספר חודשים לסד”כ שהיה ברשותם לפני מלחמת ששת הימים.
עקב כך, פנתה ממשלת ישראל לשלטונות ארה”ב בבקשה לרכש מטוסים מתקדמים. לאחר מאמצים מדיניים, נחתם חוזה לרכישת מטוסי פאנטום, וראשוני המטוסים הגיעו לארץ בספטמבר 69, בעיצומה של מלחמת ההתשה. מטוס הפאנטום היווה מרכיב של מכפלת כוח בח”א . המטוס נטל את עיקר הפעילות בהפצצות עומק, ויחד עם מטוסי השחק שהיה בשירות ח”א השיג תוצאות ללא תקדים בירוט ובהפלת מטוסי אוייב בקרבות אויר. היה זה המטוס שהצעיד את ח”א צעד גדול קדימה והיווה את עמוד השדרה של העוצמה האוירית.
תקיפות העומק והשפעתן
תקיפות העומק במצרים שבוצעו במהלך מלחמת ההתשה במסגרת מבצעי “פריחה”, גרמו לזעזוע חמור בשלטונות מצרים. אי אפשר היה עוד להסתיר מעיני העם את מוראות המלחמה שהגיעו עד לביתו של האזרח המצרי. הצבא המצרי נפגע קשה בתקיפות אלו. הושמדו סוללות טילים, מחנות ובסיסי הדרכה, מפעלי תחזוקה צבאיים, מחסני ציוד לחימה ומפקדות, וכל זאת מבלי שח”א המצרי יצליח למנוע או לשבש אף לא תקיפה אחת. בניסיונות ירוט של ח”א המצרי הופלו מטוסי מיג ללא אבידות לחיל האויר. המהומה שהתחוללה בקהיר מתקיפות אלו היתה רבה. ח”א ביצע גם מבצעי “הד” שיצרו בומים על קוליים שגרמו לפיצוץ חלונות וזגוגיות.
אולם תקיפות העומק לא הביאו להפסקת הלחימה כפי שציפתה ישראל. לעומת זאת, בגלל אוזלת ידם של המצרים למניעת התקיפות, הם דרשו וקיבלו הגנה ומעורבות מעמיקה יותר של הרוסים במלחמה.
המעורבות הסובייטית
בעקבות תקיפות העומק, טס נשיא מצרים נאצר, לביקור חפוז במוסקבה, שבו דרש זירוז אספקה של ציוד לחימה, כולל הגנה אקטיבית על הבירה המצרית, כדי לבלום את חיל האויר הישראלי. הוא אף איים שיתפטר אם לא ימצא פתרון לתקיפות הישראליות. שלטונות בריה”מ החליטו ליטול את היוזמה להגנה על הבירה המצרית, והעבירו במהירות יחידות להגנה אוירית שכללו חטיבות של סוללות טילי נ”מ מתקדמים וגם טייסות ירוט. הם גם סייעו בפועל ע”י מהנדסים וטכנאים, לבנייה של מחפורות מבוצרות והצבת טילי נ”מ בהן. בהמשך, התערבו הרוסים באופן פעיל בהגנה על שמי מצרים, ולאחר שהקימו את סוללות הטילים, ביצעו מארבי טילים, אשר פגעו במטוסי חיל האויר.