מטוסי הסקייהוק, בהיותם מטוסי תקיפה, צוידו גם בזוג תותחים למטרות צליפה. בתחילה היו אלה תותחי 20 מ”מ דגם Mk.12 תוצרת חברת “קולט” מופעלים פניאומטית שירו בקצב אש של 1,000 פגזים לדקה, ובהמשך תותחי 30 מ”מ דגם 553 תוצרת חברת “דפה” מופעלים חשמלית שירו בקצב אש של 1,300 פגזים בדקה.
לחיל האויר הגיעו מטוסי עיט חדשם מדגם H שהיו מצויידים בתותחי ה-20 מ”מ ובהמשך הגיעו מטוסי עיט מדגם E מעודפי הצי האמריקאי וגם בהם היו מותקנים תותחי ה-20 מ”מ ואלו היו מותקנים גם במטוסי העיט הדו מושביים לאימון .
עקב אמינותם הנמוכה של תותחי ה-20 מ”מ הוחלט להחליפם בתותחי ה “דפה” שהוכיחו את עצמם רבות במטוסי הווטור, השחק הנשר והכפיר, ובכל מטוס עיט שנכנס לביקורת בדרג ד’ בוצעה ההחלפה שהיתה ידועה לצוותי הקרקע כ “שינוי 30 מ”מ”.
מטוסי העיט דגם N החדשים שהחלו להגיע לפני מלחמת יום הכיפורים, כבר היו מצוידים בתותחי ה-30 מ”מ. המטוסים הדו מושביים נשארו עם התותחים המקוריים.
רצינו לתאר בפניכם כיצד הרגיש טייס עיט בזמן ירי בתותחים. פנינו למספר טייסי עיט לשעבר בחיל האויר ולהלן זכרונותיהם:
מספר רס”ן (דימ’ ) צביקה רוזנברג:
כטייס מילואים בחיל האויר הצטרפתי למערך העיט בחיל האוויר בשנת 1975, אחרי 10 שנים בטייסת 105 סמבד/סער. שרתתי בתחילה בטייסת 140 עם עיט E, ובטייסת 116 עם עיט דגם N חדש מהניילונים…. טסתי 10 שנים במערך העיט כולל מלחמת שלום הגליל הראשונה [1982].
השימוש בתע”ל [תצוגה עילית – HUD ] היה בשבילי חידוש מעניין מקצועית, אחרי כוונת הסמב”ד / סער. הפגיעות היו הרבה יותר מדויקות במטרה. בטיסת אימונים היינו משליכים קודם פצצות, או רקטות ויעפי צליפה היו בסוף… בטיסות מבצעיות שחרור חימוש וצליפה בהתאם לצורך. העיט מצויד ב – 2 תותחים 30 מ”מ אימתניים. קצב אש מהיר של התותחים ורעש של רטט מהיר מחריש אוזניים לצופה מהצד. הטייס מצויד בקסדה שמרסנת את הרעש והרתע של התותחים, אך עדיין מרגיש את פעילות התותח, ועליו להתרכז בשמירת נתוני התע”ל (תצוגה עילית) על המטרה כדי להביא תוצאה טובה. באימונים משתדלים ללחוץ צרור קצר ורואים תוצאה מיידית. במבצעים אורך הצרור בהתאם לצרכים ולאפשרויות בשטח.
מהירות הטיסה בצליפה גבוהה 450 – 550 קשר , זוית התקיפה שטוחה ועל הטייס להתמקד באזור התקיפה. ההדק נמצא על הסטיק מקופל, ובהכנות לצליפה יש להרימו ולהביא למצב של לחיצה כאשר אותה יד ממשיכה להטיס את המטוס.
צליפה במטוס עיט עבור הטייס מהווה אתגר רציני וכשפוגעים במטרה יש תחושה חזקה מאד של שביעות רצון וסיפוק. “מוסיקת” הרקע של התותחים מוסיפה את שלה לביצוע מושלם של המשימה.
במלחמת לבנון הראשונה, נשלחנו רביעייה לתקוף שיירת טנקים סוריים על ציר ג’זין דרומה. הגענו למטרה, ונכנסנו לתקיפה במרווחים כדי לא לסכן את חברינו.
יעף צליפה ושחרור פצצות מחייב ריכוז מכסימלי בהכנת הכוונת ובהכוונת הזווית המתאימה להפצצה, ולהביא את הכוונת לפגיעה במטרה. לפתוח באש תותחים במקום הנכון, לשחרר פצצות ולצאת מהיעף בגובה הנכון. כמובן שלא יורים את כל הפגזים כדי שתישאר כמות אם נצטרך בהמשך.
הירי בתותחים גרם לאוייב להוריד את הראש, שיתק את פעילותו לפחות עד היציאה מהיעף ,ולאפשר התחמקות לטיפוס מהיר לגובה. תוצאות התקיפה היו מצוינות על פי דווח של כוחותינו שהיה במרחק עם חוליית תצפית. כוחותינו, קרי מטוסינו, חזרו ונחתו בשלום.
סיפר סא”ל (מיל’) יצחק מוסטוב על גיחה מבצעית שלו במלחמת לבנון הראשונה:
…עד שר’ מתארגן ליעף ומכין מפסקים, אני שוב שם לב עד כמה אנחנו קרובים לסוריה ולדמשק… ההרגשה היא שעיר הבירה של האוייב ממש ליד הכנף, וזו תחושה בלתי נשכחת… אבל אין לי זמן להתפעל מהנוף – יש לנו עבודה להשלים… לכן אני מכין כוונת עבור ירי תותחים, וכשר’ נכנס לתקיפה, אני, אחרי שווידאתי שהוא “נקי” ושאין מי שרודף אחריו, נכנס בצלילה ליעף תקיפה האחרון… כאלף וחמש מאות רגל לפני גובה שחרור הפצצות המתוכנן אני לוחץ על הדק הירי של התותחים – יש לי פגזים לכ- 7 שניות ירי, בזמן הזה אני חייב לטוס ישר, תוך שמירת כיוונון על המטרה… זה מחייב הרבה סבלנות וכוח רצון, במיוחד כשיורים בך בחזרה ממש מול עיניך… למרות שהאינסטינקטים דוחקים למשוך סטיק אחורה ולצאת מהיעף, אני ממשיך לצלול ולירות, כל עד יש פגזים בתותחים…
ברגע שהתותחים הפסיקו להרעיד את המטוס אני מושך חזק למעלה ודרומה… מספיק לראות איך הפגזים שלי מכסים באבק פיצוציהם חלק מהתותחים של הסוללה ומתרכז בחלק האחרון של המשימה המבצעית – לחזור ארצה ולנחות בשלום בבסיס האם…
סיפר סא”ל (מיל’) ר’ :
תותח לעיט זה כמו ז@# לאפיפיור, nice to have – לא עושים בזה שימוש, אבל שיהיה.
שיטת התקיפה של שדות תעופה במלחמת ששת הימים, כשהמטוסים הצרפתיים למעט הווטור היו כולם מטוסי ירוט עם יכולת נשיאה של 2 פצצות בלבד התבססה על יעף אחד של הפצצה ואח”כ ביצוע מספר יעפי תותחים לצליפה על מטוסים גלויים(!).
דא עקא, הממזרים שינו את הכללים ואפילו לא הודיעו לנו על כך.
מחד הכניסו את המטוסים לדת”קים, ומאידך מילאו את השדות במערכות נ”מ הכוללות סוללות טק”א ועמדות תותחי נ”מ מכל הקליברים שהפכו את המבנים התוקפים למטרות קלות לפגיעה.
בח”א התחילו להפנים את חוסר היעילות של יעפי הצליפה בתקיפות השדות, ועברו לביצוע יעף הפצצה בודד של מספר מבנים מתואמים והסתלקות זריזה לגובה נמוך.
כשהגעתי לטייסת 116 בשנת 1972, עיקר האימונים התבססו על התרחיש הנ”ל.
טסנו על מטוסי E מעודפי הצי. התותחים שלהם היו תותחי הקולט 20 מ”מ המקוריים שהיו בבחינת חוויה חד פעמית, זאת אומרת אתה לוחץ על ההדק , יוצא צרור חד פעמי של 2-3 פגזים ובזאת נגמר הסיפור, בעצם כמעט נגמר, מכיוון שמנגנון הדריכה של התותח היה פניאומטי, ולכן סגירת מתג התותחים גרמה להזזת הסדן ולנפילת כדור.
לא כ”כ נורא כשאתה חוזר לנושאת מטוסים, קצת יותר בעייתי כשאתה חוזר לתל נוף ממערב (ועדים לכך תושבי בת ים באותם שנים).
אבל עיקר השימוש בתותחים היה לצרכי אימונים או בעיקר, להגדלת הביטחון העצמי של הטייס כנשק להגנה עצמית.
