עריכה: אבינעם מיסניקוב
לאחר אישור הצנזורה
תקופת מערך המסוקים בחיל מתחלקת לשניים. בתקופה הראשונה היה המערך המצומצם שהכיל מסוקי הילר, אלואט 2 וסיקורסקי S-55 שעסק בפינוי בהיטס של נפגעי תאונות ובמשימות אחרות בעיקר בשעות היום. בסוף התקופה הצטרפו שישה מסוקי סיקורסקי S-58B מהדגם האזרחי הלא הם 11,12,13,15,16,18
בראשית התקופה השניה בה נערך מערך המסוקים להרחבת פעילות הסיוע בהיטס לצה”ל והתמחות מורחבת בפעילות בלילה, ובשנת 1962 , סוכמה עם פרנץ יוזף שטראוס שר ההגנה הגרמני עיסקה לפיה באישור אמריקני יועברו 24 מסוקי סיקורסקי H-34G-III מדגם המארינס לישראל בחשאי. אלה הועמסו על אניות ודרך נמל רוטרדם בו הועברו לאניות ישראליות, הגיעו לחיפה, נפרקו והורכבו בבי”ס הטכני של ח”א בחיפה לקראת הטסתם לתל נוף והצבתם בטייסת החרב המתהפכת. המבצע נקרא “רז”. שלושת המסוקים הראשונים הגיעו בלילו של יום 24 בדצמבר 1962.
באותה תקופה היה הכרח מיידי לתגבר את מערך הטייסים והטכנאים. הם הגיעו משני מקורות. ראשית ממערך הקרב, משם נלקחו טייסי מוסטנג מטייסות כגון טייסת 116, לדוגמא חיים נווה שהיה המפקד השני של טייסת החרב המתהפכת וגם אלדד פז, כמו כן הוסבו טייסי קרב שקורקעו עקב סיבות שונות כגון אברהם פרי, טייס מיסטר מטייסת 101 שעבר נטישה בגובה נמוך ונפגע בגבו, וכן הלאה. המקור השני היה טייסים ברמה טובה מהטייסת הקלה, ותיקים ובעלי ניסיון, ברובם סרנים, כגון נחמיה דגן. בסה”כ היו כעשרים כאלה.
חמישה מהם נשלחו לקורס טיס במסוקים בביה”ס של צבא ארה”ב בבסיס פורט ראקר שבמדינת אלבמה (ביניהם דן פסח, עמיחי שדה ומיכאל כהן), רובם נשלחו לצרפת וגרמניה להכשרה דומה ומספר טייסים הוכשרו בטייסת החרב המתהפכת.
בתחילה אויש גם נווט, רפי סברון, שעסק בהעמקת התמחות הטייסת בניווט, תכנונים מבצעיים והדרכת טייסים בניווט. עם עזיבתו לתפקידי מטה הוצב מנחם שגיא במקומו.
במקביל, הוקם בית הספר לטייסי מסוקים במסגרת בית הספר לטיסה בתל נוף, תחת פיקוד אל”מ יעקב אגסי. ביה”ס הוקם ב-10 במרץ 1965 וכלל את מפקד הטייסת הראשון סא”ל אמיתי חסון ומדריך אחד- סרן גדעון שילה. עבור הטייסת נרכשו מעודפי הצבא הצרפתי קרוב לעשרה מסוקי בל 47G-3 , אולם עד שהגיעו ועד שהושמשו לטיסה , טסנו בשני הקורסים הראשונים רק על הסיקורסקי H-34, הבל 47 הגיע לקראת סיום קורס ההסבה השני. שמואל גרין (גרינברג) ומיכה גיא (גינזבורג) מקורס 48 היו החניכים הראשונים שהתחילו הסבה על הבל 47, אולי שכחתי שלישי.
עד הגעתם וכניסתם למערך ההדרכה, אויישו שני הקורסים הראשונים בשלושה בוגרי מגמת קרב בביה”ס לטיסה בכל קורס . הם טסו על מסוקי טייסת 124 בהשכמות. קורסי טיס 46 ו-47 הוציאו מספר בוגרים גבוה שח”א לא היה מסוגל להכשיר כמותית בקא”מ (קורס אימון מתקדם) בטייסת 114, בעיקר מכיוון שבאותה עת הגיעו ארצה מטוסי אורגן נוספים וטייסים הועברו מטייסת 114 לטייסת 107 שהוקמה ברמת דוד.
הייתי בין שלושת הטייסים שעברו את הקורס הראשון שהתחיל באפריל ונמשך עד יולי 1965. לאחר מסדר כנפיים במרץ 1965 פוזרנו בהפתעה מוחלטת לטייסות- שבעה עשר טייסים לטייסת 114, ארבעה לטייסת 103 להסבה לתובלה, ושלושתנו, שאול שפי, שאול נצר ואני, לביה”ס למסוקים (שבהמשך הפך לטייסת 123 ולימים טייסת ציפורי המדבר).
הקריטריונים למיון הבוגרים למסוקים כללו יכולת טיסה טובה, שהרי הטסת מסוק מבצעית הינה מטלה קשה, יש צורך בקואורדינציה וכן יכולת אישיותית מפותחת להתמודדות מול אלופי צה”ל ללא קשר לח”א וללא קיום מערך מטה שמסוגל להתמודד עם מורכבות השאלות שמתעוררות בעת תחילת פעילות משולבת כזו עם כוחות השדה. בנוסף על תפקיד הטייסת להסבת טייסים למסוקים, היא מילאה בחירום תפקיד של טייסת סיור וקישור בשדה הקרב, לטובת השתתפות בלחימה עם חיילות השדה. בתקופות בהן לא טסו החניכים, עסק סגל הטייסת בתגבור טייסים שהועברו אליה מטייסת 124, ותרגלו את משימותיהם החדשות בתרגילים משולבים עם כוחות חיילות השדה. במלחמת ששת הימים צורפו מסוקים אלה למפקדות האוגדות והופעלו על ידן.
הכשרתנו בקורסים הראשונים נבנתה כך: כשבועיים לימודי קרקע מבוקר עד ערב שכללו היכרות עם המסוק ואופן הפעלתו, ועקרונות טיסת כנף סובבת- אווירודינאמיקה. אח”כ טסנו כ-20 טיסות עם מדריך, ובהמשך בכל יום טיסה עם מדריך ולאחריה סולו.
בהמשך הקורס הוכשרנו לתרגילי טיסה מורכבים יותר, שכללו פעולה משטחים מוגבלים ובהרים, ניווטים ביום ובלילות ירח, טיסות מכשירים, הרמת ונשיאת מטענים במתלה המטען, הרמת ניצולים במנוף וכן טיסות מבנה. דגש הושם על יכולת ביצוע כל הנושאים (למעט מוגבלים והרים בלילה). במקביל נכנסנו למערך הדרכה אינטנסיבי שכלל הכרת כוחות השדה ושיתוף הפעולה עימם, עם דגש על יחידות מיוחדות וסיירות, כגון סיירת חטיבה 35, סיירת מטכ”ל ושייטת 13.
בסיום ארבעת חודשי הכשרה אלה ולאחר מבחני הסמכה בידי פיקוד טייסת 124, עברנו לטייסת זו והתחלנו לטוס שם כטייסי משנה מבצעיים לכל דבר. כל טייס קיבל תפקיד בפעילות הקרקעית, אני עסקתי בהדרכה כקצין מעקב, אחרים טיפלו בגינה ובמראה הטייסת וכו’. אחרי פגרת סוף התקופה נפתח קורס חדש וכן הלאה.
בטיסת 124 פעל מערך הדרכה וקידום טייסים כמקובל בחיל- עבור חדשים כמונו ההדרכה ארכה ארבע תקופות, כשאחרי כל תקופה הועלתה הסמכת הטייס וכישוריו המבצעיים (טייס ראשון מקומי, קברניט יום, קברניט זוטר, קברניט מבצעי). וכך, אחרי שמונה חודשים ביצענו משימות בשטח המדינה ובאור יום, ואחרי עוד שמונה חודשים ביצענו מבחני דרג ב’ חיליים וטייסתיים ופעלנו כקברניטים מבצעיים לכל משימה, כולל עמידה בכוננות חיילית לכל משימה. במהלך פעילות קברניט מבצעי חדש נמשכה הכשרתו, ובתוך שנה ולאחר מבחנים חייליים הוסמך כמוביל שלישיה דרג ג’. אני קיבלתי את ההסמכה הזו בשנת 1968. במבצעים מעבר לגבול במלחמת ההתשה, פעלנו בעיקר בחזית ירדן, בהם צוותתי כמוביל מבנה.
כארבעה חודשים אחרי הגעתנו לטייסת 124 הוקמה טייסת 114.(לימים טייסת מובילי הלילה) אחד מבוגרינו היה בן ארבעת טייסיה הראשונים מפקד הטייסת חיים נווה, סמ”ט זאב מטס, קצין המבצעים נחמיה דגן וקצין ההדרכה דן פסח שנסעו למפעל סוד אויאסיון בצרפת להכשרה על המסוק.
את מלחמת ששת הימים עברתי כקברניט בעל ניסיון מבצעי בן כחצי שנה. טסנו בכל המלחמה במסוק קבוע אחד, ועם צוות קבוע. טייס המשנה שלי היה אמנון אורון והמכונאי המוטס עזרא אספיר.
לאחר מעבר ביס”ט לחצרים פעלה טייסת ביה”ס למסוקים כטייסת עצמאית בתל נוף. אני הייתי בה מפקד הקורס עם סמכויות מורחבות תחת שלושה מפקדים- חסון, פרי ושגב, מיולי 1968 עד מרץ/אפריל 1969, ואז ביצעתי הסבה לסופר פרלון בטייסת 114 ובמאי יצאנו למפעל סיקורסקי שבקונקטיקט לקליטת היסעור. הטייסת עברה לחצרים ב-12.8.69, והתמקמה באחד הדת”קים של טייסת 102. ראובן לוי, שסיים אז תקופת פיקוד על טייסת 123, ירד לחצרים לפקד על הטייסת.
בשנת 1971 לערך הועברה משימת הכשרת הטייסים לבית הספר לטיסה. מיכה עציון עבר מתפקיד סמ”ט טייסת 118 לביה”ס לטיסה והקים את טייסת מתקדם מסוקים. מפקד ביס”ט אז היה גיורא פורמן, ומפקד בסיס חצרים ישעיהו ברקת.
חניכים עד סוף שלב בסיסי קרב הועברו לפי קריטריון מיון לטייסת החדשה, ביצעו את ההסבה ועמדו כבוגרים ביחד בדרך כלל ללא השעיה וביחד עם חבריהם לקורס ממסלולי קרב ונווטים. הטיסות בוצעו על מסוקים בהקצאה על-פי תיאום מראש עם טייסת הבלים בפיקוד ראובן לוי.
באמצע תקופתו השנייה של מיכה עציון בפיקוד על הטייסת , בעת תרגול הקפה ללא סרוו בשטח אימונים בדרום, אבדה השליטה במסוקו, וזה התרסק מעט צפונית למושב גילת עם שלושה חניכים. אחד מהם נהרג, מיכה נפצע בצורה רצינית, אושפז לתקופה בת כחודשיים ואח”כ עבר תקופת הבראה נוספת. זו הייתה פציעתו השנייה בחיל, לאחר שבעת טיסה בבל 205 באיזור התעלה במלחמת ההתשה נפצע מאש נ”מ קל מצרי.
מפקדת הבסיס מינתה לו מחליף זמני, את מונטי שגיא שעלה לארץ תקופה קצרה לפני כן עם רקע של טייס מנוסה במשמר החופים האמריקאי. במקביל נתבקשתי ע”י מפקדת ח”א לעבור לחצרים, ואחרי שמונטי דאג להביא לסיום את הקורס השני- 66, לקחתי את הטייסת בה הוצב קורס 67 ובו חניכים שסיימו בסיסי פוגה, ואחרים שסיימו קורס טיס בפוגה ולהם הוענקו הכנפיים. ביצענו כ-90 גיחות בנות 45 דקות לחניך שדמו במתכונתן למסלול שביצעה הטייסת בתחילת דרכה על מסוק ה H-34 .
בוגרינו הוצבו לתקופה מלאה בקא”מ (קורס אימון מתקדם) שנערך בטייסת 123 וממנו הלכו לטייסות הבל 205 בדרך כלל, ואח”כ הועברו על פי צרכי החיל גם לטייסות הכבדות. טייסת 125 קיבלה טייסים משני מקורות. טייסים טובים צעירים מהטייסת הקלה עם ניסיון על מטוסי דרור, ופה ושם יוצאי טייסות כבדות שלא צלחו, או כדרג פיקוד אחרי תפקידים בכירים בטייסת כבדה.
לקראת סיום קורס 68 עברתי כמתוכנן לקבוצת טייסים ומהנדסים שהקימה את מרכז ניסויי הטיסה של חיל האויר בתל נוף ובפלמחים, ושאול שפי החליפני במתקדם מסוקים.
בהמשך השנים הופעל מסלול הכשרה לפיו בתקופה אחת בוצע מסלול משולב ראשוני ובסיסי, ואחריה החניכים עברו למתקדם. הייתי מרוחק באותה עת מהעניין, לדעתי קובץ (3-4) מדריכים נדד עם החניכים מראשוני לבסיסי, ולבסוף למתקדם.
ביום נפילת היסעור בבקעת הירדן באמצע מאי 77 הייתי בארה”ב כטייס ניסוי ראשי של מרכז ניסויי הטיסה לבחינת מסוק הלהטוט. מפקד ח”א בני פלד החליט עקב התאונה בבקעה, על הקמת מגמת מסוקים בביס” ט שתפעל במתכונת מלאה כמו מגמת קרב. כפועל יוצא מהחלטתו יצא למרכז ניסויי הטיסה מברק להציבני עם חזרתי לצורך כך בביה”ס לטיסה.
הגעתי ומיד עברתי לביס”ט בחצרים. ליוסי חנקין זו הייתה תקופתו האחרונה כמפקד ביס”ט ואחריה פרש מהשירות, כמו כן עזב מפקד חצרים עמיחי שמואלי “שומי” והחליפו יעקב טרנר. לביס”ט הגיע ביולי 1977 אשר שניר, בעבר מדריכי במתקדם פוגה ושכני בשיכון בתל נוף.
אשר היה מנהל ענייני ושיתפנו פעולה. בניתי עוד קודם והכנסנו לפעולה מסלול הכשרה, ראשוני ובסיסי על סייפן, ומתקדם על בל 205. 150 שעות הכשרת חניך בטיסה בשתי תקופות אימון אלה בסייפן, צרכה כמות דלק כוללת השווה לשעת טיסה במטוס קורנס בגובה נמוך, ובכך הוזלה ההכשרה דרמטית. הסיפן הוא מסוק אמין יותר ובכך שיפר את בטיחות החניכים בסולו.
במקביל נפתחה מסגרת הכשרת נווטים למסוקים, בעיקר למסוק הלהטוט שנקלט באמצע 1978, וכן פעל מסלול הכשרת מדר”ט (מדריכי טיסה) תחת פיקוד טייסת מדר”ט ובייעוצי ותמיכתי המקצועית, כולל מתן שירותי טיסה. שתי מסגרות נוספות אלו פעלו ממבנה ביה”ס למסוקים ועל מסוקיו. לצורך כך נבנתה רחבת חניה והמראה והנגרים ליד שדה המטוסים הקלים. אלה כללו דרגי אחזקה א’ ו-ב’ לסייפן, ודרג א’ לבל באחריות טייסת תחזוקה. לעיתים ביצענו ביום פעילות עד 190 גיחות.
בשנת 1978 עזב אורי מנור ומוטי רגב החליפו כמפקד טייסת 123 באותו מועד לערך הוחלפו מסוקי הבל 205 בבל 212 אנפה, וטייסת מתקדם מסוקים עברה לטוס באנפות של טייסת 123. באותה תקופה ובסודיות רבה אושפז אשר שניא פעמיים עם מלנומה, ועבר תקופת משבר לא פשוטה אך הצליח להסתירה מהרוב. בקיץ 79 הגיע הרצל בודינגר להחליפו.
שירתתי בביס”ט בתפקיד מפקד המגמה הראשון 3 שנים. מאפריל 1980 רענן אלרן מילא את תפקידי בביס”ט עד הגעת אריק בן ארי.
ביולי 1980 נסעתי לנספחות וושינגטון, בהמשך דרכי כטייס מילואים שירתתי כמדריך טיסה הן בעת ביצוע מיוני חניכים בכל תקופה והן בטיסות הדרכה, בהן לקחתי חניך או שניים בעייתיים, למשל כאלה שמדריכיהם המליצו להדיחם, והדרכתי אותם עד שסיימו בהצלחה.
