הופיע במקור בעלון “השבוע בבית” של קיבוץ נגבה.
באדיבות המחבר.עריכה: אבינעם מיסניקוב
לאחרונה ציינו תאריך חשוב בזיכרון השואה והוא 83 שנים ל”ליל הבדולח”. לאחר קום המדינה היו ניצולי שואה, אנשי תקומה, אשר מתוך הריסות חייהם, השתתפו בבניית מדינת ישראל, צה”ל וחיל האוויר.
ברצוני לספר את סיפורו של טייס ניצול שואה אשר סיפורו קשור לאזורינו.
בתאריך כ”ב בשבט התש”ך (21 בפברואר 1960), הטיס סג”מ צבי אומשוויף את מטוס הסופר מיסטר מספר 32 של טייסת 105, במסגרת צילומי סרט “הגובה 40 אלף רגל”, שהפיק חיל האויר בשיתוף עם שירות הסרטים הישראלי, תיאר את חיי היום יום בטייסת 105, וזכה בפרס כנף הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי הראשון לסרטי תעופה, אוירונאוטיקה וכיבוש החלל, שנערך בדובל שבצרפת ב- 14 בספטמבר 1963.
מטוסו פגע בלהקת זריזים. החלה אש במנוע, וכתוצאה מכך אבדה השליטה במטוס ואומשוויף נטש באזור חצור, והמטוס המשיך לטוס ונפל באזור מטע האגסים של קיבוץ נגבה. סביר להניח שלפני כן הוא חלף בשמי שטחי קיבוץ משואות יצחק, או בסמוך לו.מטע האגסים היה ממוקם מצפון למפעל “צ.ל.פ”. של היום, ולגדר הצפונית של הקיבוץ.
גיורא אבן (אפשטיין) לימים “אלוף ההפלות” בחיל האויר, אשר עבד באותה תקופה כרועה צאן, הגיע ראשון למקום. הוא מספר בספרו האוטוביוגרפי “אלוף השמים” (הוצ’ “קוראים”, 2017) :
| “…במקרה אחר, לאחר שכבר השתחררתי מהצבא, טייס של סופר מיסטר שהיה לקראת נחיתה בחצור, נטש לאחר שציפורים נכנסו למנוע. המטוס המשיך קדימה, ללא מנוע, עד שנחת בשלמותו בתוך מטע האגסים של הקיבוץ. למרבה המזל זה קרה כמה דקות לאחר שהעובדים במטע, ואבי ביניהם, עזבו לארוחת צהרים”. |
לאחר זמן הגיע לאזור הנפילה מסוק של חיל האוויר כדי לבדוק את מצבו של המטוס, ולאחר 20 דקות הגיע מסוק S-58 ובו הטייס אורי ירום ז”ל, חילץ את אומשוויף והנחית אותו חזרה לטייסת שבחצור.
גם בקיבוץ נגבה איש לא נפגע ברוך השם.
כמה מילים על המטוס
ה- “סופר מיסטר” (וכמו שכונה בחיל האויר “סמב”ד) היה מטוס קרב מתוצרת צרפת. שימש את חיל האוויר כשנכנס לשירות לאחר מלחמת סיני (תשי”ז-1956) בהצלחה ניכרת. השתתף בקרבות אוויר ותקיפות מטרות קרקע גם במלחמת ששת הימים ובתקריות שבין המלחמות. יותר מאוחר שודרג לדגם ה”סער” שהופעל במשימות תקיפה במלחמת יום הכיפורים.
להלן ציוני דרך בחייו של ניצול השואה רב סרן צבי אומשוויף ז”ל, אשר לימים היה טייס קרב של חיל האוויר:
בתקופת השואה
נולד בלבוב שבפולין בשנת תרצ”ז (1937). בראשיתה של השואה. המשפחה התגוררה בגטו של העיר. בשנת תש”ג(1943) הועברה למחנה הריכוז אושוויץ. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. ב-תש”ה(1945)עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב”צעדת המוות”. אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, והוא הועבר ע”י ידידת אמו ד”ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד שנת תש”ז (1947)יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
בשנת תש”ז (1947) אותר על-ידי דודו דולק עמישב, ועלה לארץ ישראל דרך צרפת. כעבור מספר שנים בודדות צבי אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה.
צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן, וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. כן שיחק בנבחרת ישראל בכדור-עף.
כטייס קרב
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין. בתשי”ח (1958) הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב בתש”ך (1960). בבית הספר לטיסה טס על מטוסי סטירמן והרווארד, את ההסבה לסילון עשה בטייסת 117 על מטאור, ואת הקא”מ על אורגן בטייסת 113.
את רוב שירותו הצבאי עשה בטיסה על מטוסי הסופר-מיסטר בטייסת 105. גם את רוב שנותיו כאיש מילואים עשה בטייסת זו. השתתף בלחימה במלחמת ששת הימים בה הפיל מטוס תובלה מצרי מדגם איליושין 14,כמו כן במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור. בשנים תשל”ד (1974) ועד תשמ”ה (1985)שירת במילואים כמדריך בבית הספר לטיסה בבסיס חיל האוויר חצרים.
לאחר שחרורו
בשנת תשכ”ד (1964) הצטרף לחברת “ארקיע”. בתשכ”ז (1967) התקבל לחברת “אל-על” כקצין ראשון, ובהמשך כקברניט במטוסי בואינג 707, 747, 767 ו-757. פרש לגמלאות בשנת תשס”ג(2002).
עסק בספורט, ריצה ובעיקר במשחקי טניס ושמע הרצאות. הלך לעולמו בתאריך כ”א באב תשס”ה (2005), לאחר שחלה במחלה הקשה, והוא בן 67 בלבד. זכה ברוך השם להקים משפחה.
“תהא נשמתו צרורה בצרור החיים”, אמן.
ברצוני להודות:
אבינעם מיסניקוב עורך אתר “מרקיע שחקים”.
כמו כן,
לגיורא אבן, יוסי צביאלי, אמציה שניידר,
מאשקה ליטבק ונדב סיון.
מקורות:
אתר מורשת “מתקומה לשחקים” השייך לעמותת חיל האוויר.
האתר “מרקיע שחקים”
הספר לקסיקון לבטחון ישראל, מאת: איתן הבר וזאב שיף.
מידע מהאינטרנט.
