פורסם במקור בכתב העת “מערכות”, 483, אפריל 2019, ע”מ 48-53. באדיבות המחבר.
אחד מיתרונותיו הגדולים של הכוח האווירי היא הגמישות המובנית בו. מעבר לכך שניתן להניעו במהירות ממקום למקום תוך עקיפת מכשולים טופוגרפיים שונים, ניתן להתאימו למתארי לחימה שונים ומשתנים. במלחמת העולם השנייה הדגים חיל האוויר המלכותי הבריטי גמישות זו בהתמודדותו עם שורת משברים שפרצו במזרח התיכון באביב-קיץ 1941. ארץ ישראל המנדטורית שימשה בתקופה זו בסיס עיקרי לפעילות האווירית הבריטית בזירה. מאמר זה בוחן את המבצעים ודפוסי הפעולה של החיל האוויר המלכותי במהלך המערכות בעיראק ובלבנט במטרה להדגים כיצד פיקוד אווירי יצירתי ונועז היה גורם מרכזי בהצלחות הצבאיות של הבריטים בזירה זו. כמו כן יבחנו כאן הגורמים ארוכי הטווח וקצרי הטווח לביצועים הטובים של הכוח האווירי הבריטי שפעל מא”י.
תורת הלחימה האווירית הבריטית
אחד מהוגי הלוחמה האווירית החשובים שפעלו בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה יו טרנצ’רד הבריטי. טרנצ’רד היה בראש ובראשונה איש המעשה. הוא היה מפקדו הראשון של חיל האוויר המלכותי, אשר הפך לזרוע עצמאית באפריל 1918. לאחר הפסקה של מספר חודשים הוא התמנה שוב לפיקוד על חיל האוויר ב-1919 ונותר בתפקיד זה עד 1930. בתקופה זו הוא פיתח את תפיסתו הייחודית בנוגע ללוחמה האווירית – תפיסה שהיתה שונה מגישתם הדוגמטית של שני הנביאים הגדולים האחרים: ג’וליו דואה ווויליאם מיטשל. בשעה ששני אלה שמו במרכז את ההפצצה האסטרטגי ואת עליונות חיל האוויר על שאר הזרועות, טרנצ’רד הציג גישה פרגמטית יותר. הוא אמנם קידם והדגיש את רעיון ההפצצה האסטרטגית, אולם הטיף במקביל לשיתוף פעולה עם הצבא והצי ולסיוע להם.[1] טרנצ’רד גם חיפש דרכים יצירתיות לשימוש בכוח האווירי והדבר הוביל בתחילת שנות ה-20 ליצירת תפיסת הAir Control-. במסגרת זו קיבל חיל האוויר את האחריות הביטחונית על המושבות החדשות על מנת
מקורות:
[1] Van Creveld, Martin, The Age of Airpower, New York, 2011, pp.53-54.
לחסוך כוחות צבא ושיטור. מטוסים הפכו לכלי העיקרי במשימות בטחון שוטף ושיטור באזורים נרחבים במזה”ת. השיטה הופעלה גם בא”י, וכאן היא נכשלה. [1]
גמישות המחשבה שהנחיל טרנצ’רד לחיל האוויר ניכרה גם לאחר פרישתו. למרות ההכנות ללוחמה אווירית אסטרטגית התקפית והגנתית, חיל האוויר טיפח יכולות נוספות. אחת מהן היתה שיפור הסיוע הטקטי לצבא. להק 22 שהוקם ב-1926 היה אחראי על ארגונן, ציודן והכשרתן של טייסות שזו היתה התמחותן. ב-1940 הלהק אף הפך לפיקוד עצמאי בחיל האוויר. שת”פ עם הצבא קיבל אמנם עדיפות נמוכה יחסית, אבל היכולות הטקטיות נשמרו ופותחו בין המלחמות, בין השאר הודות לשימוש השוטף בהן במבצעי Air Control במושבות. כתוצאה מכך, עם פרוץ מלה”ע השנייה חיל האוויר המלכותי החזיק במגוון רחב של כשירויות ותורות לחימה שנועדו לתת מענה לתרחישי לחימה שונים.
ארגון חיל האוויר המלכותי במזרח התיכון ב-1941
חיל האוויר המלכותי אורגן מחוץ לבריטניה בפיקודים אזוריים שאחד מהם היה פיקוד המזרח התיכון. ב-1939 חלש הפיקוד תחת פיקודו של מרשל האוויר סר וויליאם מיטשל על שטח עצום בגודלו של כארבעה וחצי מיליון מיילים מרובעים. מרחב הפעילות של הפיקוד השתרע ממלטה אל עיראק, מאיראן לסודאן ומקרן-אפריקה עד גבול לוב-מצרים.[2] הפיקוד חולק לחמשה תת-פיקודים מרחביים: מצרים, עדן, הים-התיכון, עיראק ופיקוד א”י ועבר הירדן, שבראשו עמד קומודור-אוויר (תא”ל) ג’ון ד’אלביאק.
פיקוד מרחבי זה, שמפקדתו שכנה ברמלה ומאוחר יותר בירושלים, מילא תפקיד מפתח במשבר של 1941. היו בו מחלקות מבצעי אוויר, רפואה, חינוך, בינוי ודת. לרשות הפיקוד עמדו בזמנים שונים יחידות טיסה וסיוע שונות. מבנה הפיקוד של חיל האוויר הבריטי מחוץ לאנגליה העניק לפיקוד המקומי מידה רבה של שליטה מבצעית על הטייסות והיחידות האחרות שעמדו לרשותו. הפיקוד אחראי על האימונים והמנהלה של היחידות, וכן על הפעלתן המבצעית –בשגרה ובמלחמה. לפיקוד המקומי היו מנגנוני קישור ותיאום הדוקים, אם כי לא תמיד יעילים, עם הצבא והצי במרחב הפעילות שלו. מעבר לכך, מפקד הפיקוד עמד בקשר ישיר עם מקביליו בזרועות האחרות.
מקורות:
[1] ירמיאש, רבקה, כנפי האימפריה: חיל האויר המלכותי הבריטי בארץ ישראל ובעבר הירדן, 1919-1939, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור מן האונ’ העברית, ירושלים, 2008; Omissi, David E., Air Power and Colonial Control. The Royal Air Force 1919-1939, Manchester, 1990, pp.43-46.
[2] Richards, Denis, The Royal Air Force 1939-1945, vol.I, London, 1953, p.242.
בתקופת המלחמה התרחב הפיקוד במזרח התיכון באופן משמעותי. אם בתחילת המלחמה עמדו לרשות מיטשל 20 טייסות בכל המרחב העצום שתחת אחריותו (מתוכן טייסת שת”פ יחידה בא”י ועבר הירדן), הרי שבנובמבר 1942 היו לו 78 טייסות – 35 מהן בצפון אפריקה. אחת הדרכים שנקט הפיקוד מתחילת המלחמה כדי למלא את משימותיו במרחב הגדול עם כמות נתונה של טייסות היתה העברתן התכופה ממקום למקום. שיטה זו היתה קריטית בהתמודדות עם המשברים שפרצו במזרח התיכון באביב 1941.
המשבר בעיראק
באפריל 1941 התרחשו בעיראק אירועים שהשפיעו עמוקות על המצב במזה”ת בכלל ובא”י בפרט. עיראק קיבלה עצמאות מבריטניה ב-1932, אבל העצמאות הותנתה בהסכם שאפשר לבריטניה לקיים נוכחות צבאית בשני שדות תעופה במדינה: שעיבה במזרח וחבנייה במערב. כמו כן, לבריטים הותר להעביר כוחות צבא באופן חופשי בשטחה של עיראק. עיראקים רבים לא הסתפקו בעצמאות והמשיכו לראות בנוכחות הצבאית הבריטית פגיעה מהותית בריבונותם. חוסר יציבות פוליטית גרמה בתחילת אפריל 1941 להפיכה צבאית שהביאה לשלטון את ראש הממשלה לשעבר רשיד עאלי אל כילאני הלאומני, אשר שאף להיפטר מהנוכחות הבריטית בארצו. המופתי הירושלמי, אשר שהה בבגדד, התייצב לצד הממשלה החדשה וניצל את השפעתו הציבורית כדי לחזק את עמדתה האנטי-בריטית. אל כילאני ואנשיו קיימו מגעים עם איטליה וגרמניה, וכאשר התברר ב-17 בחודש כי הבריטים מנחיתים בבצרה כוחות תגבורת מהודו הוא ביקש באופן פורמלי סיוע צבאי גרמני במקרה של עימות עם בריטניה.
למרות מצבה הקשה של בריטניה בזירת הים התיכון, הורה ראש הממשלה צ’רצ’יל ב-4 באפריל למפקד העליון במזרח התיכון גנרל וייוול, להתכונן להתערבות אפשרית בעיראק. היה זה בניגוד לדעתו של וייוול, אשר חשב כי לאור התגברות האיום הגרמני בבלקן ובצפון אפריקה יש להתמקד במציאת פתרון דיפלומטי למשבר ואולי להפגין כוח באמצעות חיל האוויר בלבד.[1] לכל הנוגעים בדבר היה ברור כי עיראק ובריטניה נמצאות על מסלול התנגשות והמודיעין הבריטי הזהיר מפני התערבות גרמנית במקרה כזה. [2]
במקביל הלך והחריף המשבר הצבאי שפרץ בצפון אפריקה בעקבות הגעתו בפברואר של חיל משלוח גרמני. פלישת הגרמנים ליוון ב-6 באפריל, התמוטטותה המהירה וכיבוש כרתים במאי הגבילו אף יותר את חופש הפעולה של הבריטים במזרח התיכון בתקופה קריטית זו.
מקורות:
[1] Lyman, Robert, Iraq 1941. The Battles for Basra, Habbaniya, Falluja and Baghdad, Oxford, 2005, pp.12-15.
[2] Hinsley, F.H., British Intelligence in the Second World War. Its Influence on Strategy and Operations, vol.1, London, 1981, pp.410-411.
בסוף אפריל הסלים המשבר בעיראק. העיראקים סגרו את צינור הנפט מוסול-חיפה, הטילו מצור על השגרירות הבריטית בבגדד והציבו כוחות צבא חזקים על הרמה השולטת על בסיס חבניה הגדול שממערב לבגדד. המשבר אירע בתחום האחריות של פיקוד האוויר בעיראק, אולם בגלל מיקומו הגאוגרפי המרכזי, אחריות הולכת וגדלה הוטלה על פיקוד האוויר בא”י ועבר הירדן, אשר ארגן תגבורות אוויר בא”י. בסיס עקיר החדש (שעל תשתיותיו הוקם בסיס תל נוף) מהווה דוגמה טובה לכך. פליטים חסרי מטוסים של טייסת 11 החלו להגיע אליו מיוון ב-24 באפריל. הטייסת החלה לקושש מטוסי בלנהיים חדשים בניסיון לבנות מחדש את מצבת כוחה. ב-27 באפריל הצטרפה אליה טייסת 84 עם מספר מפציצי בלנהיים. בסוף אפריל הגיעה ללוד טייסת שלישית – 203 שהוזכרה קודם – והחלה להצטייד במטוסים.[1] בשלב זה החליט הפיקוד לרכז את כל מפציצי הבלנהיים שבארץ בעקיר במסגרת “כוח S” כדי שיוכלו לפעול ביעילות נגד כוחות עוינים בעיראק או בסוריה. הפיקוד הבריטי התקשה להשלים את מצבתן של שלוש טייסות ההפצצה במטוסים חדשים. לרשות מפקד עקיר, אשר הופקד על ארגון “כוח “S , עמדו בתחילת מאי רק 6 מפציצי בלנהיים שנאספו משברי הטייסות שהגיעו באותו זמן.[2] בעיה נוספת היתה רמת השמישות הנמוכה של המטוסים, שרובם היו ישנים ושחוקים מרוב פעילות בתנאי שטח קשים.[3] רמת השמישות הנמוכה היתה אחת הסיבות לכך שכאשר החלו המבצעים בעיראק רק טייסת 84 נטלה בהם חלק. שאר הטייסות הצטרפו אליה בהדרגה ברגע שצברו מספיק מטוסים.
בחבנייה באה חולשת הכוחות הבריטיים במרחב לידי ביטוי מלא. הכוח הצבאי הבריטי העיקרי שעמד מול הצבא העיראקי מנה כמאה מטוסי אימון של בית הספר לטיסה מס’ 4 שפעל בבסיס. הכוח הקרקעי הורכב בעיקר מכ-1,200 שומרים מקומיים. בשעה שהפיקוד הבריטי עדיין שקל את צעדיו, נטל מפקד הבסיס את היוזמה האסטרטגית. חרף נחיתותם הבולטת של הבריטים ולמרות שהשיח המדיני טרם מוצה, החליט תא”ל הארי ג’ורג’ סמארט להנחית מכה אווירית מקדימה. כאן הדגים סמארט לראשונה במהלך המשבר יצירתיות ויוזמה בהפעלת הכוח האווירי. צ’רצ’יל נתן את אישורו במילים “אם אתה חייב להכות, תכה חזק. תשתמש בכל הכוח שברשותך”. הצוותים הטכניים הכינו כ-60 מטוסים לפעולה, כולל התקנת חימוש מאולתר על חלק גדול מהם. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 במאי המריאו מטוסים אלה ותקפו את הכוחות העיראקיים שעל הרמה באש מקלעים ופצצות קלות. בהמשך היום הצטרפו לתקיפות מפציצי וולינגטון בודדים מבסיס שעיבה. העיראקים הופתעו וספגו אבדות קשות כתוצאה מן
מקורות:
[1] Jackson, The British Empire, p.150; UKNA AIR 27/1198/29, Operations Record Book: No.203 Squadron, 1-2/5/1941.
[2] AIR 23/1261, Operations Record Book: HQ P.&T.J., 1-5/5/1941; AIR 24/1263, HQ RAF P.&T.J.: Operation Instruction No. 1, 1/5/1941.
[3] UKNA, AIR 27/157/17, Operations Record Book: No. 11 Squadron, 24-25/5/1941
ההתקפות שחזרו ונשנו לאורך כל היום, אולם 22 מטוסים הופלו. מספר מפציצי וולינגטון ומטוסי קרב ישנים הגיעו משעיבה וממצרים כתגבורת והבריטים המשיכו לתקוף בימים הבאים. ב-6 במאי נסוגו הכוחות העיראקיים מחבנייה כשהמטוסים הבריטיים מזנבים בהם. במהלך הקרב וביומיים שלאחר סיומו תקפו מטוסים בריטיים מחבנייה ומשעיבה מספר פעמים את בסיסי חיל האוויר העיראקי באזור בגדד ושיתקו אותם כמעט לחלוטין. כתוצאה מכך חיל האוויר עיראקי נעלם כמעט כליל מן השמים ולא נטל חלק משמעותי בלחימה. [1]
כפי שהתברר בדיעבד, המערכה האווירית יוצאת הדופן בחבנייה הכריעה במידה רבה את המערכה, אולם היצירתיות בהפעלת הכוח האווירי לא נעצרה כאן. עם פרוץ המשבר התארגנו בא”י כוחות קרקע לצורך כיבוש עיראק. הבריטים סבלו ממחסור חמור ביחידות ולכן היה ברור כי הצלחת התמרון הקרקעי תלויה בסיוע האווירי. האסון ביוון התברר במקרה זה כיתרון. כתוצאה מפינוי חיל המשלוח הבריטי מיוון הגיעו כאמור לא”י מספר טייסות קרב והפצצה שנמלטו מהבלקנים והצטרפו לטייסת היחידה שהיתה בארץ. טייסת ההפצצה 203 היוותה דוגמה מצוינת להתארגנות היעילה של הבריטים בתקופה זו. במסגרת ציודה מחדש היא קיבלה מטוסי בלנהיים משני סוגים: גרסת המפציץ הרגילה וגרסת קרב מיוחדת. ב-1941 הבלנהיים נחשב למיושן במקצת, אולם כעת התברר כי שתי הגרסאות שלו מתאימות להפליא למערכות צדדיות נגד יריבים חלשים יחסית. יתר על כן, שילוב הכשרויות של הטייסת היווה יתרון במצב בו היה על הבריטים למצות ככל האפשר את משאביהם המצומצמים. במהלך ההתקדמות הבריטית אל חבנייה ובגדד לאורך ציר הנפט מוסול-חיפה סיפקה הטייסת סיוע קרוב יעיל לכוחות המתקדמים.[2]
היצירתיות והגמישות של הפיקוד הבריטי באה לידי ביטוי גם בהפעלת מטוסי תובלה להטסת כוחות תגבורת ממצרים, להטסת חי”ר למנחתים קדמיים ואף להנחתת כוחות קטנים בשטח כדי להשתלט על יעדים מסוימים. מטוסי התובלה היו כולם מדגמי ולנסיה ובומביי שנועדו במקור לתובלה והפצצה. כפילות תפקידים זו אמנם היתה נפוצה בשנות ה-30 ולא נחשבה מוצלחת במיוחד. יחד עם זאת, במקרה זה נעשה במטוסים אנכרוניסטים אלה שימוש יעיל למדי. כתוצאה מן ההפעלה היעילה והנחושה של כוחות הקרקע והאוויר עלה בידי הבריטים לכבוש את בגדד ב-29 במאי ולחסל את שלטון אל כילאני.
מקורות:
[1] Lyman, Iraq 1941, pp.37-52.
[2] UK National Archives (UKNA), AIR 27/1198/29, Operations Record Book: No.203 Squadron, May 1941.
התערבות גרמנית
בעקבות בקשת העזרה של אל כילאני ניסו הגרמנים להעביר לעיראקים סיוע בדמות חיל משלוח אווירי שכלל טייסת מפציצים וטייסת מטוסי קרב כבדים. תחילה נחתם הסכם שיתוף פעולה בין גרמניה וצרפת של וישי, אשר אפשר את מעבר המטוסים בשטחים שבשליטת וישי בלבנט. המטוסים הגרמניים החלו להגיע מעט לפני מחצית מאי כשהם עוצרים לתדלוק ומנוחה בשדות תעופה בסוריה.[1] ברגע שהגיעו ידיעות על הגעת המטוסים הגרמניים נשלחו מטוסי בלנהיים שפרשו מעקיר למנחת H4 הקדמי לטיסות סיור מעל השדות החשודים. חרף הסיכון המדיני – בתקופה זו התנהל עדיין שיח מדיני עם הצרפתים, מפציצי בלנהיים נשלחו מא”י עם ליווי מטוסי קרב לתקוף את הבסיסים בהם נתגלו מטוסים גרמניים. בתקיפות נפגעו מספר מטוסים גרמניים וצרפתיים. תקיפות אלו הגבירו את קשיי חיל המשלוח הגרמני, אשר סבל מלכתחילה ממחסור במטוסים מקשיי אספקה חמורים. לאחר שהמטוסים הגיעו ליעדם בקרבת מוסול עלה בידי הגרמנים לבצע מספר גיחות פטרול, הפצצה ואמנעה, אולם השפעתן הכוללת היתה זעומה. אחד עשר מטוסי קרב דו-כנפיים ששלחו האיטלקים עשו אף פחות. לאחר שסבלו משחיקה קשה ולאחר שבגדד נפלה לידי הבריטים פינו הגרמנים והאיטלקים בתחילת יוני את המטוסים המעטים ששרדו ליוון.[2] לאחר שהתגלה כי רוב אספקת דלק המטוסים בסוריה מגיעה מטריפולי, הפציצו הבריטים ב-4 ביוני את בתי הזיקוק ומתקני אחסון הנפט שבעיר. הפצצה זו לא פגעה בפעילות הלופטוואפה, שכבר פינה את סוריה, אבל היא פגעה באספקת הדלק של חיל האוויר של וישי. לכך היתה השפעה על מהלך המשבר הבא.
הכנות למלחמה בסוריה
הגעת המטוסים הגרמניים הגבירה את המתיחות בין הבריטים וכוחות וישי בסוריה. הבריטים חששו כי חיל המשלוח האווירי הוא תחילתה של מעורבות גרמנית נרחבת שעשויה לאיים על מעמדם במזרח התיכון והם החליטו לנטרל את האיום ע”י כיבוש סוריה.[3] לאור המחויבויות המבצעיות הרבות בזירה נאלצו הבריטים גם הפעם לאלתר כוחות מכל הבא ליד עבור התמרון הקרקעי שאמור היה להתנהל בשלושה צירי התקדמות. למפקד העליון וייוול היו ספקות כבדים בנוגע להצלחתו של מבצע צבאי רחב היקף בסוריה עם כוחות קרקע המעטים כל כך. הוא הוטרד בעיקר מן הצורך לנהל את המבצע בסוריה במקביל למבצע “גרזן קרב” – מתקפה גדולה שתכננו הבריטים בצפון אפריקה באמצע יוני במטרה לחלץ את עיר הנמל טוברוק מהמצור שהטילו עליה כוחות הציר. במברקים שנשלחו אל וועדת ראשי המטות
מקורות:
[1] Gundelach, Karl, Die deutsche Luftwaffe im Mittelmeer, 1940-1945, vol.1., Frankfurt/M, 1981, pp.238-240.
[2] גד פאוקר,” מחווה הירואית בשמי חבניה – הלופטוואפה והמרד בעיראק, מאי 1941″, מערכות, מס’ 113, 1988, ע”מ 45-52.
[3] UKNA, AIR 24/1263, HQ RAF P.&T.J.: Operation Instruction No. 6 of 1941, 16/5/1941, p.1.
ואל צ’רצ’יל בתחילת יוני ציין וייוול כי סיכויי ההצלחה הם “הימור” ו”בעייתיים”. צ’רצ’יל הודאג מהפסימיות של הגנרל ודרש ממפקד חיל האוויר המלכותי להקצות לו את כל המשאבים האוויריים האפשריים.[1]
במסגרת תוכנית הפלישה שקיבלה את השם “מבצע אקספורטר” הוגדרו לחיל האוויר חמש משימות:
סיוע אווירי קרוב וחיפוי לכוחות הקרקע.
חיפוי על שייטת הסיירות ה-15, שאמורה היתה להעניק סיוע ימי לציר ההתקדמות המערבי לאורך חופי לבנון וסוריה.
תקיפת מטרות אסטרטגיות, כגון נמלים, אוניות ומתקני נפט.
תקיפת שדות תעופה במטרה לנטרל את הכוח האווירי הצרפתי.
הגנה על שמי א”י במהלך המבצע.[2]
לצרפתים היה בסוריה כוח אווירי חזק ומודרני יחסית, כך שהיה ברור כי המבצע לא יהיה קל. הבריטים נאלצו שוב ללהטט עם הטייסות המעטות שעמדו לרשותם במזרח התיכון ולקראת “אקספורטר” עלה בידיהם להציב בא”י כוח שמנה כחמש וחצי טייסות – רובן בתקן חסר. [3] הכוחות באוויר היו שקולים יחסית מספרית (כ-70 מטוסים בכל צד) ואיכותית-טכנית. היתרון העיקרי של הבריטים נבע מאיכות הפיקוד ומן המיומנות הארגונית והטקטית שלהם. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בפיקוד הריכוזי של פיקוד האוויר בא”י ועבר הירדן, אשר ניהל את המערכה מחדר המבצעים שלו בירושלים.
מעבר לכך, מאז תחילת 1941 עסק הפיקוד במרץ בהרחבת תשתיות התעופה הצבאית בא”י. שדות תעופה קיימים הורחבו ושדות חדשים הוקמו. חלק מן השדות החדשים היו שדות לוויין ומנחתים קדמיים, אשר נבנו בהתאם לתפיסת הפעלת הכוח האווירי בבריטניה. על פי תפיסה זו פוזרו המטוסים בתקופות לחימה על מספר שדות כדי להגביר את שרידותם וכדי לאפשר להם למלא משימות שונות. כמו כן, במסגרת מבצעים טקטיים שאפו הבריטים להפעיל מטוסים משדות קדמיים הסמוכים ככל האפשר למרחבי הלחימה. שדה רמת דוד מהווה דוגמה טובה למערכת זו. בנייתו כשדה משנה של בסיס חיפה החלה בתחילת 1941 וסבלה מעיכובים שונים, אבל הוא נחנך ב-16 ביוני 1941 בעיצומה של המערכה בסוריה ע”י גף של טייסת 80, אשר פרש אליו מחיפה. מטוסי הקרב של הטייסת השתמשו בשדה כדי לקצר את זמן הטיסה לחזית רמת הגולן.[4]
אחד הביטויים הטקטיים והארגוניים של שדות המשנה והמנחתים הקדמיים היה אם כן פיצולן התכוף של הטייסות למספר שדות בהתאם לצורך המבצעי. ארגון הטייסת בשלושה גפים של 3-5 מטוסים בכל אחד
מקורות:
[1] UKNA, AIR 8/550, Prime Minister’s personal minute, 5/6/1941.
[2] Ibid, HQ RAF ME to Air Ministry, 5/6/1941.
[3] UKNA, AIR 24/1266, Report on RAF Operations in Syria between 8th June & 11th July 1941, p.8.
[4] UKNA, AIR 27/669/19, Operations Record Book: No.80 Squadron, 16/6/1941.
אפשר פיצולים כאלה והעניק סמכות רבה למפקדי הגפים. פיצולי טייסות אפשרו מיצוי יעיל יותר של כוח אווירי נתון לצורך ביצוע מגוון משימות במרחב מבצעי גדול. טייסת קרב פיזרה לעיתים לשלושה שדות גף להגנת שטח, גף לחיפוי ימי וגף לסיוע טקטי.
מבצע “אקספורטר”
בשבועות שלפני המבצע ביצעו הבריטים כמעט מדי יום גיחות צילום מעל סוריה. כמעט כל מטוסי הצילום היו מטוסי בלנהיים או האריקיין ששימשו בד”כ לצילום טקטי. הפעלת מטוסי צילום טקטיים באופן מאולתר במשימות צילום אסטרטגיות אפשרה לבריטים לאסוף לפני המבצע מודיעין מקיף על כוחו ופריסתו של היריב הניצב מולם.
מבצע “אקספורטר” נפתח בשחר ה-8 ביוני עם תקיפת שדות תעופה צרפתיים. גל תקיפה זה סימן את תחילתו של מאמץ בריטי לזכות בעליונות אווירית ע”י השמדת מטוסים על הקרקע ופגיעה בתשתית השדות שלהם. תקיפות אלו לא מילאו את ייעודן בעיקר בגלל פיזור המטוסים הצרפתיים. בסופו של דבר הגורמים העיקריים לתבוסת חיל האוויר הצרפתי היו אובדן מטוסים בקרבות אוויר וקשיי אספקה הולכים וגוברים. פעלתנותם של הצרפתים באוויר באה לידי בשעות אחר הצהריים של היום הראשון בהפלת שלושה מטוסי קרב ימיים מדגם פָאלְמֶר של הצי שפעלו משדה לוד וחיפו על אוניות הצי מול חופי לבנון.[1] כתוצאה מכך קורקעו שלושת מטוסי הפאלמר שנותרו ומשימת החיפוי על הצי הוטלה על מטוסי קרב של חיל האוויר. מטלה בלתי-צפויה זו צמצמה באופן מהותי את כמות גיחות הסיוע הקרוב שהפיקוד הבריטי יכול היה להקצות לכוחות הקרקע. לדבר היו השלכות שליליות על התפתחות המערכה הקרקעית בשבועיים הראשונים.[2] דרישות מבצע “גרזן קרב” שהחל ב-15 ביוני הגבילו בשלב זה את היכולת לתגבר את הכוח האווירי בא”י, אולם המבצע הופסק לאחר יומיים וכתוצאה מכך החלו להגיע בהדרגה תגבורות אוויריות ממצרים. תגבורות אלו סייעו למהפך בלחימה.
בשלב זה של המערכה פוצלו רוב טייסות הקרב הבריטיות וגפים שלהן פעלו משדות שונים. בולטת במיוחד מבחינה זו טייסת 3 האוסטרלית, אשר סיימה ביום תחילת המערכה את הסבתה למטוס הקרב האמריקאי המודרני טומאהוק. בגלל איכות מטוסיה הוטלו על הטייסת בעיקר משימות התקפיות, כולל תקיפת שדות תעופה וליווי מפציצים. יחד עם זאת, לאור המחסור במטוסי קרב נאלצה גם היא להקצות חלק מגיחותיה למשימות הגנתיות, כולל הגנה על הצי. במהלכן עלה בידי טייסיה להפיל מספר מפציצים
מקורות:
[1] UKNA AIR 23/792, RAF Middle East Weekly Intelligence Summery No.51, 3-10/6/1941; Sutherland, John & Canwell, Diana, Vichy Air Force at War, Barnsley, 2011, pp.52-53.
[2] UKNA, AIR 24/1266, Report on RAF Operations in Syria between 8th June & 11th July 1941, p.50.
גרמניים שניסו לתקוף את אוניות הצי הבריטי מצפון-מערב לחיפה. הטייסת פעלה בתחילת המערכה מבסיס לוד, אולם לאחר כשבועיים היא החלה לפרוס גפים לשדות מוקיבלה (ג’נין) וראש פינה. פרישות אלו אפשרו למטוסיה לפעול עמוק יותר בשטח סוריה, או לשהות זמן רב יותר מעל המרחב הטקטי. לאחר כיבוש דמשק ב-21 ביוני החלו הבריטים להשתמש בשדה התעופה שלה ומטוסי הטומאהוק החלו לעשות בו חניות ביניים לתדלוק וחימוש במהלך מבצעי ליווי או פטרול במזרח סוריה. הרחבת גזרת הפעילות של הטייסת אפשרה לספק סיוע אווירי קרוב יעיל לכוחות הבריטיים שניסו לכבוש את העיר תדמור ושספגו מספר התקפות אוויר צרפתיות קשות.[1]
במהלך “מבצע אקספורטר” נערכו שלוש הפצצות גרמניות גדולות ושש הפצצות בודדים צרפתיות על א”י. חיפה היתה המטרה לרוב ההפצצות בגלל מתקניה האסטרטגיים. כמו כן נערכו מספר גיחות צילום גרמניות. ההפצצות נערכו בלילה ובהיעדר מטוסי קרב ליליים ניתן היה להפעיל נגד התוקפים רק אש נ”מ, שהפילה כנראה חמשה מהם. טיסות הצילום נערכו ביום, אבל לחץ המבצעים על מערך הקרב הבריטי גרם לכך שלרוב לא הוזנקו לעברן מטוסי קרב. גם כאשר הוזנקו מטוסי קרב, היירוט בהנחיית חדר הבקרה בבסיס חיפה, אשר הסתמך על נתוני המכ”ם שהוצב בסטלה מאריס, לא עלה יפה.
בתחילת השבוע השני של יולי היה ברור כי הצרפתים קרובים לתבוסה. נתיבי התקשורת שלהם עם צרפת וצפון אפריקה נותקו והם לא הצליחו לקבל אספקה. תגבורות מטוסים הצליחו להגיע, אבל ללא דלק, תחמושת וחלקי חילוף לא היתה בכך תועלת רבה. המערכה הסתיימה באופן סמלי ב-14 ביולי עם חתימת הסכם כניעת הצרפתים בביירות.
סיכום
בניגוד למיתוסים שנקשרו בשמו, ניתוח מפוכח של מבצעי חיל האוויר המלכותי במלה”ע השניה מגלה שהוא לא זכה להצלחות מרובות. לאחר הניצחון הגדול בקרב על בריטניה רוב המערכות האוויריות הגדולות של בריטניה נכשלו. מתקפת המפציצים האסטרטגית על גרמניה הצליחה להגשים את יעדיה רק החל מקיץ 1944 לאחר שהלופטוואפה הוכרע. אופנסיבת מטוסי הקרב מבריטניה ב-1941 היתה כישלון חרוץ. הכוח האווירי הבריטי במזרח הרחוק נמחץ והושמד כליל ע”י היפנים תוך חודשיים. גם לאחר שיקומו תרומתו למלחמה ביפנים היתה שולית. היו גם כישלונות מקומיים וקטנים יותר. על רקע חוסר ההצלחות בולטת הפעלתו היעילה של הכוח האווירי הבריטי במהלך המשבר במזרח התיכון .
מקורות:
[1] National Archives of Australia (NAA), A9186/8, Operations Record Book: No.3 Squadron RAAF, June-July 1941.
