מוקיר ומעריך – אהרון יואלי – מחלוצי דור הראשונים של התעופה במדינת ישראל וחיל האוויר הישראלי

יחידה הדרכה, בית ספר צבאי להשלמות קצונה – הסיטואציה המורכבת שוב חזרה על עצמה. שעת ערב מאוחרת , שישה אנשים במשרד שלי , מסתכלים ומקשיבים לצוערת שעומדת מולנו ומסבירה כמה קשה ולמה קשה לה. כמה היא רוצה להיות קצינה וכבר זולגות לה הדמעות.

הסגל מסתכל עליה ומסתכל עלי.הצוערת מסיימת , אני מודה לה ומבקש ממנה לצאת ולהמתין בחדר קטן בהמשך המסדרון – המתנה שברור לי כמה היא קשה.
במשרד שלי – משרד מפקד היחידה, האורות דולקים עד מאוחר ימים רבים – עכשיו הדעות סוערות וחלוקות. חלק מהסגל חושב שצריך לתת לה הזדמנות לנסות עוד פרק זמן, וחלק טוען שזה רק יפגע בה אם תופסק השתתפותה בקורס בשלב מאוחר – קרוב כל כך לנקודת הגמר. בחוץ קר , המדבר מזכיר לנו כמה הטבע חזק מאיתנו ואיפה אנחנו נמצאים, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות והרוח שורקת בחלון.

אני מסתכל על מפת המזרח התיכון שתלויה אצלי במשרד, מפת תבליט ממוסגרת בגודל של מטר וחצי אורך על מטר וחצי גובה– מפה שכל אחד שרואה אותה מייד מלטף ומרגיש אותה , את הבדלי הגובה בין ירושלים לים המלח ובין הים התיכון לחרמון. המפה מלווה אותי בשנים האחרונות, היא בת חמישים , משנות השישים של המאה הקודמת.

אבי – אהרון יואלי ז”ל, אהב מאד מפות ואסף אותן ברחבי העולם לאט לאט. המפה הזו היתה תלויה אצלו במשרד ועברה אלי לאחר שנפטר .

כילד, נתן לי פעם מצפן קטן והסביר לי שחשוב לזכור תמיד איפה הצפון , כי כשאתה יודע איפה הצפון אתה יודע היכן אתה נמצא. אם גם תדע לאן אתה רוצה להגיע, תצליח להגיע. כשאתה יודע את הדברים האלה, כל החלטה שתקבל תהיה קלה יותר וברורה יותר. בהסתכלות כבוגר לאחר שנים רבות, אני מוקיר ומעריך את החינוך , הערכים האהבה הביטחון והסבלנות שקיבלתי בבית הורי המהווים עוגן להתפתחותי ולהתמודדות עם הקשיים לאורך החיים.

אבי – אהרון יואלי ז”ל נולד ב31/8/1929 בחיפה, בן לזלמן יואלי – עיתונאי במקצועו ודור שישי של הרבי מלובביץ. הוא גדל בפתח תקווה, ולמד בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה ובביה”ס הטכני ע”ש מקס פיין בתל אביב.

אהרון יואלי התגייס לגדוד השלישי של הפלמ”ח ולחם בו את מלחמת העצמאות כמפקד כיתה. השתתף בקרבות הכיבוש והשחרור של שילת, של צפת, של נבי יושע, של רמלה, של לוד ושל הנגב. בתום השירות בפלמ”ח השתתף בייסוד קיבוץ ארז. בסיור משותף בצפת ובנבי יושע שמעתי ממנו את הסיפור על הקרבות בהם נפגעו רבים מחבריו בקרבות על הקמת המדינה.

ביולי 1948 התנדב לקורס הטיס השלישי של חיל האוויר הישראלי, אותו סיים בשנת 1951. הוא היה מראשוני הטייסים שעברו מאוחר יותר הכשרה ואימון בהטסת מטוסי סילון. במהלך ההמתנה לקורס שימש כמטילן בגף 35 ובלת”א (אל”מ (דימ.) אדם צבעוני, אומר כי בעת שהמתינו לפתיחת קורס הטיס, הם הטילו פצצות על עזה ממטוסי תובלה).

יואלי זכה להוקרה והערכה כאשר הפיל 2 מטוסי ומפייר מצריים במטאור מס זנב 36 לאחר שהוזנק מכוננות בבסיס חצור אליו פרסה הטייסת שלו. ההפלה הסילונית הראשונה במזרח-התיכון התרחשה ב-1 בספטמבר 1955. אהרון יואלי צבר עד יום זה כ 1700 שעות טיסה, מהן כ- 400 ש”ט על מטוסי המטאור.
באותו בוקר התקבלה התרעה מיחידת הבקרה המרכזית ברמלה, על חדירת ארבעה מטוסי ומפייר מצריים בגובה נמוך, מצפון לרצועת עזה. בשעה 6:52 – 8 דקות לפני סיום משמרת הכוננות, הוזנקו לעברם סרן אהרון יואלי וסרן יואש (“צ’אטו”) צידון, המידע שניתן לטייסים כלל כיוון משוער בלבד של מטוסי הוומפייר. הם פנו לחוף, ומשם שברו דרומה תוך טיפוס ל-5,000 רגל “נכנסנו לשורה עורפית כשמספר שניים מאחורי”, סיפר יואלי, “התקרבתי למטוס הימני מאחור, ופתחתי באש מטווח של כ-400 מטר מארבעה תותחי ה- 20 מילימטר”. כוונת המטוס היתה במצב לילה ולכן הצרור לא פגע. יואלי תיקן והמטוס המצרי התלקח, הסתחרר ונפל ליד כרמיה. לאחר ששבר כמה פעמים ימינה ושמאלה לכיוון מזרח, מצא את עצמו צ’אטו בזווית של 90 מעלות ממטוס הוומפייר השני. בעוד הוא מחפה, נכנס יואלי מאחורי הוומפייר ופתח באש ממצב נוח, דרומית-מערבית ליד-מרדכי. הצרור פגע מאחורי תא הטייס, והמטוס התפוצץ באוויר.

היו אלה שני מטוסי האויב הראשונים שהופלו בוודאות מאז מלחמת העצמאות, ויואלי, כמי שהוביל את הפעולה בהצלחה, לא יצא בידיים ריקות: על הביצוע היעיל ועל הזריזות המופתית שהפגין זכה בצל”ש הרמטכ”ל, שהומר לימים לעיטור העוז.

במהלך מבצע קדש בשנת 1956, ליווה את מבנה ההצנחה למתלה (29/10/1956 , מטוס מס 06 , המראה מפריסה בעקרון) , במהלך המבצע ביום ב31/10/1956 במטוס 31 אהרון יואלי ביצע צליפה על מחנה מערבית לאל עריש ומטוסו נפגע ממספר פגזי נ”מ. פגז אחד נעצר באחד המחוונים ורסיסים חדרו לידו. הוא חזר לנחיתת ריסוק בתל נוף לאחר שמנוע שמאל כבה וכן הנחיתה הימני לא יצא. הוא פונה לבית חולים קפלן, נותח ונתפר , וכעבור כמה שעות ברח מבית החולים חזרה לטייסת בסיועו של דר פ’ ירדן.

יואלי שימש כמפקד הסילון הראשונה מטאור מאוגוסט 56 ועד ינואר 58, ואז החליפו רס”ן אלי אייל ז”ל,כשנתמנה למפקד טייסת הקרב הראשונה, תפקיד שמילא בין מאי 58 לאוגוסט 60 אז החליף אותו ג’ו אלון ז”ל . בין השנים 1960–1962 שירת במפקדת חיל האוויר, במחלקת המבצעים, כראש ענף אוויר 3, ובין השנים 1962-1964, פיקד על בית הספר לטיסה של חיל האוויר בתל נוף. בשנים 1964-1967 שירת כנספח לענייני אוויר-ים בוושינגטון ארצות הברית והיה שותף לקבלת ההחלטות לגבי רכישת מטוסי העייט. בין השנים 1967–1968 פיקד על פו”מ זרוע האוויר בבית הספר לפיקוד ומטה של צה”ל. בתפקידו האחרון עד שיחרורו ב-1970, שירת כראש מחלקת ההדרכה של חיל האוויר.

בתפקידים השונים שמילאתי לאורך השנים נדרשתי לקבל החלטות רבות. חלקן נגעו בהיבטים מקצועיים ולרוב היו קלות יותר להחלטה , חלקן הגדול נגע באנשים. אלו החלטות שהיו קשות יותר . הקפדתי כל השנים להקשיב לאנשים וליישם את מה שקיבלתי מהוריי – הסתכלות על האדם הדובר ולהקשיב לו ולנסות להבין מה הביא אותו למקום בו אנחנו נמצאים. מעניין שפעמים רבות לקראת קבלת ההחלטה אני מוצא את עצמי חושב כמה החלטות אבי ז”ל קיבל לאורך תפקידו בצבא – כלוחם באוויר, בקרבות האוויר, בהפלת מטוסי האוייב או כשנפגע מפגזים במטוסו ודימם או כמפקד טייסת קרב או כמפקד בית הספר לטיסה.

גם בצד האישי – המשפחתי היה שותף, דאג תמיד, אהב וצחק. כמה אהבה ידע לתת לאמא שלי , לנו הילדים, וגם בשכיבה על השטיח בגובה העיניים עם כדורים או משחק עם הנכדים.

חזרה לשנת 2008 – וועדת ההערכה, הסגל נשאר חלוק בדעותיו. כל הטיעונים הושמעו, ואני קיבלתי החלטה. עם כל הצער אני לא חושב שהצוערת תצליח להתמודד עם אתגרי הקצונה . הקשיים מורכבים ואם הם בצד האישיותי אז הם חזקים , מקצועיות אפשר להשלים בהמשך.

אני מסביר את החלטתי בקצרה לסגל בית הספר וקורא לצוערת להעביר לה את החלטתי. אני מקפיד להסביר כי יש לה יכולות רבות, ושאני משוכנע שהיא תצליח מאד בתחומים אחרים . הדמעות שלה שוב זולגות, הסגל יוצא ללוות ולהיות איתה עד לרגע בו תעלה על האוטובוס ותיסע הביתה. פרק הסתיים – ללא הצלחה, לכולנו יש כאלה.

אחד המפקדים חוזר לחדרי , מבקש להביע את דעתו , להסביר ולהתעמת שוב עם דעתי . אני מעריך אנשים כאלה, גם אם זה קשה ומאתגר יותר. הבעת דעה שונה לא טריוויאלית ולא כולם אוהבים אנשים כאלה. אני משוכנע שאבי ז”ל תמיד אמר את דעתו.

לאורך השירות הצבאי שלי – בכל התפקידים ובכל המשימות, חשבתי על אבי ושירותו המהווה דוגמא למסירות מוחלטת ולאמונה בחשיבות השרות וההגנה על מדינת ישראל. המסלול מלוחם בפלמ”ח החל מגיל 17 ובקרבות הקמת המדינה במודיעין , מצודת כח או צפת, היציאה לקורס טייס, השרות כטייס קרב לוחם בגיחות בעומק שטח האוייב, במלחמות ובמבצעים , בזמן ההזנקה מכוננות ועד להפלת המטוסים המצריים והצער על מות הטייסים ( “למה לא נטשו ?” שאל כל השנים ).

לאורך כל השנים תמך במעשים ובדיבורים בילדים, עזר והיה נוכח .קשה לדמיין איך התקשורת השתנתה בשלושים השנים האחרונות והעולם נעשה קטן. באותם הימים, גם אם היה רחוק מהבית, הקפיד ליצור קשר ולשאול מה נשמע , לדאוג כשמישהו לא הרגיש טוב. הוא היה כנה ופתוח , ידע לשתף את מיכל בלבטים ובנקודת הסתכלותו על החיים ועל חשיבות המשפחה .

החיים לא היו קלים, אבל אני משוכנע שאם הוא היה מסתכל עלינו היום – על סבתא מירה, על הילדים, על בני/ בנות הזוג ובטח על הנכדים והנינים, סבא אהרוניק היה מתמלא גאווה ושמחה.

אוהב מעריך וזוכר כל הזמן