פרטי המטוס:
דגם: H.P.R.7 דארט הראלד סדרה 209
יצרן: הנדלי פייג’, בריטניה
מספר יצרן: 197
טיסה ראשונה: אוגוסט 1968.
תיאור האירוע:
לקראת נחיתה בשדה התעופה ראש פינה, התברר לקברניט המטוס שכן הנסע הקדמי לא יורד.
את שאירע סיפר הקברניט ישראל (טיבי) בן שחר ז”ל בראיון לרפאל בשן מהעיתון מעריב,שהתפרסם ב- 24 ביולי 1970:
“המראתי לטיסה שגרתית לראש פינה. יצאתי בשעה שש ודקה. במטוס היו 38 נוסעים ושלושה אנשי צוות. אחרי 25 דקות בקירוב התכוננתי להוריד את הגלגלים לקראת נחיתה, ואז נוכחתי שגלגל החרטום אינו יורד. חגתי מעל לשדה ועשיתי כמה ניסיונות להוריד את הגלגל בתהליכי החירום המקובלים, זה לא הלך. תפסתי מיד כי התקלה היא מסובכת יותר, והחלטתי לחזור לבסיס האם בת”א. התקשרתי באלחוט לחברה, וביקשתי שיזעיקו מיד את הטייס הראשי ואת הטכנאים המטפלים במטוס כדי לערוך איתם התייעצות נוספת.
הודעתי על כך לנוסעים באמצעות הדיילת בטרם ידעתי בדיוק מהי מהות התקלה. נאמר להם שבשל תקלה טכנית חוזרים לתל אביב. בינתיים הצלחתי להתקשר עם מטוס אחר שהיה בסביבה. ביקשתיו לדווח לי על מצב המטוס מבחוץ. הוא אישר את הנחתי כי שני הגלגלים הראשיים נמצאים בחוץ והגלגל הקדמי נמצא בפנים. במקביל בדקו הטייס הראשי הוגו אגמון והטכנאים את כל השרטוטים הטכניים של המטוס, ונתנו הנחיות נוספות לתיקון המצב. לאחר שמיצינו את כל האפשרויות, נוכחנו לדעת כי אין מנוס מלבצע נחיתת חירום עם גלגל קדמי מקופל, מה שקרוי “נחיתת גחון”. הטייס הראשי נתן הוראה להתכונן לנחיתת חירום בשדה התעופה לוד.
בהבדל ממצבי חירום כגון אש, התפוצצות, דברים המחייבים פעולה מידית, אירעה הפעם תקלה שאת הסימפטומים שלה אבחנו, עובדה שלא חייבה את הצוות למתח מיוחד. היה לנו מלאי מספיק של דלק, אדרבה, רציתי לשרוף מה שיותר דלק באויר כדי להקטין את סיכוי השריפה בשעת הנחיתה, וכל זאת מבלי לעייף את הנוסעים יתר על המידה באויר. בנקודה זו, מצאתי לנכון להודיע לנוסעים מה אירע. יצאתי מתא הטייס כשחיוך רחב על פני.
הדבר לא עלה לי בשום מאמץ, כי אני עצמי לא הייתי מתוח. הסברתי לנוסעים כי הגלגל הקדמי אינו יוצא, ואנו הולכים לבצע נחיתה החורגת קצת מנחיתה שגרתית. הוספתי, כפי שהאמנתי בעצמי, כי אין כל סיכון בדבר. ביקשתי רק את שיתוף הפעולה שלהם, שכך יהיו רגועים ויקלו עלי. אותם נוסעים שישבו בחלק הקדמי של המטוס התבקשו לתפוס את המקומות האחוריים, וזאת עפ”י הנחיות הטייס הראשי מר אגמון, על מנת להזיז את מרכז הכובד של המטוס אחורה, ולהוריד למקסימום את הלחץ מחרטומו של האוירון בשעת הנגיעה בקרקע.
בעזרת הדיילת עירית שושני כהן, אשר הוכיחה קור רוח למופת וגם תושייה, למרות שאינה דיילת ותיקה וטרם התנסתה במצבי חירום מעין אלה, הנוסעים נקשרו וכמה מבניהם שנראו כבעלי כושר גופני מתאים, הועמדו בפתחי החירום. אני חזרתי לתא הטייס. מגדל הפיקוח בלוד, שהוזעק מבעוד מועד ע”י מחלקת המבצעים של החברה, הודיע כי שדה התעופה מוכן לקלוט את המטוס, כלומר הכל מוכן: מכבי אש, אמבולנסים, תגבור בצידי המסלול.
לפני שהתחלתי לבצע את הנחיתה, תרגלתי עם הקצין הראשון מאיר רוף פעמים שלוש את פרטי התהליכים של ביצוע הנחיתה, והתחלתי לנחות. ירדנו לנחיתה במסלול הקצר של שדה התעופה לוד שהספיק בהחלט לצורך זה. לא רציתי לנחות על המסלול הראשי כדי שלא לחסום את הדרך לטיסות בינלאומיות. עם הנגיעה במסלול חיכיתי עד שאעבור את הרחבה שעליה חנו כמה מטוסים, כדי שאם תהיה סטייה מצידי, שלא אעלה עליהם. אחר כך סגרנו את המנועים ואת מערכת החשמל, ואת כל שאר המערכות שהיו מיותרות להשלמת הנחיתה, כדי להקטין למינימום את סכנת השריפה.
לאט לאט התחלתי לשחרר את מטה ההיגוי, הורדתי את אף המטוס כדי להרגיש את המצב כאשר אגע עם החרטום במסלול כל עוד יש לי שליטה במטוס. ברגע שהרגשתי כי דלתות הגלגל הקדמי שהיו פתוחות במקצת נוגעות במסלול, ידעתי כי המרחק בין מצב זה לבין תנוחה מלאה-קטן. אז משכתי את מטה ההיגוי לגמרי לאחור, על מנת להקטין עד למינימום את המהירות והלחץ על החרטום, וכדי לגרום מינימום של נזק למטוס. ע”י זה הגעתי למצב שלהגה הגובה לא היתה עוד שליטה על שמירת החרטום, והפח של הדלתות החל להישחק במסלול.
המטוס עצמו התנהג להפליא, שמר על כיוון מבלי שהצטרכתי להפעיל את המעצורים וע”י זה לגרום לנזק רב יותר לאוירון. המגע בין הפח למסלול לא יצר רעש גדול, כך שאני יכול להניח כי אלמלא הייתי מזהיר את הנוסעים, אף לא היו מבדילים בין נחיתת הגחון שלנו לבין נחיתה רגילה.,
כתבה שניה הופיעה בעיתון “דבר” ב-24.7.70 (מקור: “עיתונות יהודית היסטורית”, באדיבות יעלי רוף)
שם הקצין הראשון הוא מאיר רוּף, והוא אבא שלי….. אשמח אם תתקנו.