הערה מקדימה. החלק הראשון בסיפור שכולל את התקופה של מלחמת יום כיפור, מבוסס על מידע כללי שפורסם בציבור ולא על מידע אישי שלי. אני מניח שהוא די קרוב לאירועים במציאות, ובכל מקרה לא כל כך חשוב לסיפור העיקרי שארע בשנת 1976.
במהלך מלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973) ניסו המצרים לתקוף את בסיס חיל האויר ביר גפגפה. הפעולה בוצעה בלילה עם מסוקי מי- 8 שנשאו חיילי קומנדו. התקיפה נכשלה, חלק מהמסוקים הופל ואחרים נחתו בשטח רחוק מהבסיס.
אחד המסוקים נחת בצורה לא מוצלחת ושבר את כן הנסע הקדמי, ולכן היה מונח בזווית כשהאף מוטה מטה. הקברניט יצא לבדוק את מצב המסוק אבל בגלל החשיכה לא שם לב שהרוטור מוטה באותה זווית. התוצאה המצמררת – הרוטור פגע בו והרגו במקום. חיילי הקומנדו ברחו, וטייס המשנה נכנס להלם ונשאר יושב במקומו עד שהמסוק נתפס ע”י חיילי צה”ל.
במצב הזה הגיע צ’יטה (אליעזר כהן) והחליט להטיסו מהמקום בו נחת בשטח לביר גפגפה. אבל, עדין נותרה הבעיה של כן נסע קדמי שבור אז הפתרון של צי’טה היה פשוט (וגם נועז) – לנחות כשהאף מונח על צמיג גדול (כנראה של טרקטור) וכך היה.
בהמשך המסוק הוטס לתל נוף (ונחת גם שם על צמיג) אבל אח”כ מצאו כן נסע קדמי של מסוק אחר שנחת בסיני והשמישו את המסוק בתלנוף שגם הוטס מספר פעמים לצורך לימוד תכונותיו. לאחר מכן הוא אוחסן בדת”ק פתוח (בצורת ח) בבסיס ונשאר כך ללא שימוש.
כאן מתחיל החלק שלי בסיפור. בשנת 1976, עברתי קורס קצינים כללי (של הירוקים). בסיום הקורס עברו בוגרי הקורס שהיו אנשי חיל האויר לבס”א 18 בצריפין תוך המתנה לקורס החילי שעתיד להיפתח כעבור שלושה חודשים בבית הספר הטכני בחיפה.
בבס”א למדתי את העקרונות של נושא הלוגיסטיקה והאפסנאות אבל באמצע התקופה, שלפו אותי כמישהו שיש לו רקע במטוסים רוסיים (בהנחה שהידע שלי במיג 21 יהיה טוב גם למסוק של MIL?).
צרפו עוד שני חניכים מאותו קורס קצינים אבל בעלי רקע במסוקים (טכנאי חמ”מ וטכנאי ממ”ס – שניהם מכונאים מוטסים על מסוק אנפה) והעבירו אותנו לתל נוף.
הוטלה עלינו משימה מיוחדת – להשמיש את אותו מי- 8 שהביא צ’יטה, אבל מאז נח מוזנח משך 3 שנים בתל נוף. הרעיון היה למסור אותו לאגף מודיעין של צה”ל שבנה תוכנית להשתמש בו.
המסוק היה ללא הדלתות האחוריות (הם פורקו עוד במצרים כשהוכן למשימת תקיפה עם אנשי קומנדו) ולכן נשאר פתוח, וכל מי שרצה יכול היה להכנס ולעשות בו כרצונו. מצאנו אותו במצב איום, לכלוך ונזקים שנגרמו ע”י אנשי הבסיס – חלקים פורקו ונעלמו ואחרים נותצו – הרס לא קטן. המחסור העיקרי היה מכשירים בתא הטייס, אבל אז גילינו שהבעיה המרכזית הייתה “העלמותם” של מכשיר האופק המלאכותי (“בול”) ופנל בקרת המצפנים.
מסתבר שבמסוק מי- 8 הבול מקבל נתונים ממרכז ג’ירוסקופי שמבוקר ומופעל ע”י פנל בקרת מצפנים. כיוון שלא היו בול ולא פנל בקרת מצפנים חשבנו לאלתר ובמקום הבול החסר ניתן יהיה להתקין בול חרום “מערבי” שהוא עצמאי ולא זקוק לנתונים מהמרכז הג’ירוסקופי.
אבל לאכזבתנו גילינו שלבול המקורי תפקיד נוסף – הוא מספק נתוני מצב טיסה למערכת בקרת הטיסה וללא הבול המקורי מערכת בקרת הטיסה מושבתת והמסוק לא יכול לטוס – הוא מקורקע!
ראשית היכן משיגים בול של מי- 8 ?– הוא “נלקח” כמזכרת ע”י מישהו.
למזלנו מצאנו בול זהה אצל טכנאי ששרת באחת המעבדות ביא”א בתל נוף (מעבדות הדרג המשפץ בחייל). הוא “שאל” בול דומה ממסוק אחר (במהלך המלחמה כששרת בביר גפגפה). התקנו את הבול במסוק, אבל כעת הבעיה הייתה להפעיל את המרכז הג’ירוסקופי והבול, אבל ללא פנל בקרת המצפנים כלום לא פעל.
אחרי ארבעה שבועות, השלמנו את החסר (חלקם ע”י מכשירים ממטוסים אחרים בחיל האוויר) וביצענו הרצת מנועים. המערכת היחידה שעדיין לא פעלה היתה המערכת המצפנית והבול, וכמובן גם מערכת בקרת הטיסה. במצב הזה נתקענו – ללא מערכת מצפנית המסוק מקורקע וכל עבודתנו יורדת לטמיון.
בשלב הזה שני חברי מקורס הקצינים (אנשי המסוקים) עזבו וחזרו לבס”א 18, ואני נשארתי לבד לעוד שבועיים למשימה יחידה – לנסות להפעיל את מערכת הג’ירוסקופית והבול.
הבנתי שללא שרטוטים או חלקי חילוף זו למעשה משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל בכל זאת החלטתי לנסות – לכל היותר אבזבז שבועיים אבל אולי אצליח.
את הפרויקט של השמשת המסוק ניהל רס”ן מנשה זיו שהיה בעברו קצין טכני של טייסת האנפות 124. אדם עם ידע טכני וניסיון רב וכושר ניהול מעולה וכמובן, עם דלתות פתוחות במטה חיל האויר.
בעזרתו הצלחנו להגיע למחלקת מודיעין במטה, שם גילינו צילומים של פנים המסוק. בין התמונות היתה תמונה של הפנל החסר, וכך למדנו מה היה תפקידו – מה הוא כלל (מפסקים ובוררים).
כיון שלא היה לנו שרטוט חשמלי של המערכת במסוק, לקחנו מכשיר מדידה חשמלי (AVO אנאלוגי – אז לא היו מכשירים דיגיטליים) ובעזרתו של רס”ר יעקב וינטראוב איש חמ”מ מדרג ב’ שנשלח לעזרתי, החלטנו לנסות ליצור שרטוט חשמלי בכוחות עצמנו.
תחילה, ללא מתח במסוק, בעזרת ה AVO מיפינו בעבודת נמלים את כל החוטים בין הקונקטורים של הבול לפנל הבקרה ולמרכז הג’ירוסקופי. אח”כ חיברנו מתח למסוק, ומדדנו את כל המתחים המגיעים לקונקטור שאמור היה להתחבר לפנל בקרת המצפנים.
אבל מה שקבלנו היה שרטוט של חוטים המגיעים לריבועים ריקים כי לא יכולנו לדעת מה היה תוכן כל ריבוע שהם בעצם הבול, המרכז הג’ירוסקופי ופנל הבקרה. בשלב הזה החלטתי שאין לי מה להפסיד, המסוק מקורקע ממילא, אז אנסה לבצע תיכנון תאורתי של אותן קופסאות שאת תוכנן לא ידעתי.
מסוק המי-8 טס לראשונה בתחילת שנות ה- 60 , ולא היה מסוק חדיש עם אלקטרוניקה מתקדמת, אז הנחתי שהמערכת הג’ירוסקופית עשויה להיות די פשוטה ודומה למערכות של מטוסים אחרים מאותו דור. הכרתי מערכות ג’ירוסקופיות של מטוסים עליהם עבדתי בעבר (מיראז’, מיג 21 וקורנס).
היה לנו תצלום של הפנל כדי לקבוע אילו מפסקים ובוררים אמורים להיות עליו, והשרטוט החשמלי הכללי שיצרנו קודם (של המערכת במסוק). השלב הבא היה לתכנן את המערכת החשמלית הפנימית בפנל, בתקווה שתתאים ככל האפשר למערכת המקורית. למעשה הייתי צריך לתכנן מערכת שמתחברת למערכת החיצונית כדי לקבל מערכת שלמה. סך הכל התברר שמבחינה חשמלית הפנל היה די פשוט.
הכנתי שרטוט חשמלי וגם מכאני – תצורה חיצונית, מיקום המפסקים והבוררים וגודל הפנל כך שיכנס למקום בלוח המכשירים במסוק. העברנו את השרטוט לחשמליה של גף מערכות בדרג ב’. חיפשנו במחסנים והשגנו את הרכיבים הדרושים (מפסקים, בוררים, חיוט וקונקטור) ובנינו פנל חדש תואם ככל האפשר לפנל החסר.
שרטוט הפנל.
הרכבנו את הפנל החדש בלוח המכשירים וחברנו מתח למערכות המסוק. בזהירות, על פנל הבקרה החדש, העברתי בורר למצב ג’ירו (gyro) כדי לבדוק אם הנתונים מגיעים מהג’ירוסקופ – הבול הגיב והתייצב כנדרש.
בדקתי את שאר המצבים עם כל המפסקים והבוררים על הפנל – הכל דפק כמו שעון שוויצרי.עכשיו אפשר לטוס!
בוצעו מספר טיסות ניסוי מוצלחות ואז חזרתי להמשך קורס הקצינים החילי בבית הספר הטכני.
למיטב ידיעתי המשימה עבורה הושמש המסוק לא בוצעה מעולם. אבל, פעם בשנה במהלך השנים הבאות, כשכבר שרתי כקצין במטה, נקראתי מעת לעת לתל נוף להכינו להרצה כדי לשמור על כשירותו. בסוף הוא נמסר לאמריקאים ונשאר שם.
מרשים – וואו