יום כיפור 1973, שמונה בבוקר, גרתי בראשון לציון, חודשיים אחרי שעזבתי את הטייסת ועברתי למטה, והבר ז”ל, טייס בטייסת (שנהרג כאזרח במסוק סייפן בואדי חמאם ) בא אלי עם הרכב שלו ואומר לי שמע, קראו לנו.לי לא היה טלפון כי נכנסתי לדירה חדשה.
נפרדתי ואמרתי לאשתי שעד הערב אהיה בבית, כי היו לנו המון מקרים של כוננויות באותה תקופה, קראו לזה כוננות ג’ או משהו כזה,כל פעם שהסורים הזיזו כוחות, היתה כוננות, והיינו רגילים לזה.
ואני עם כפכפים ומכנסיים קצרים, מגיעים לטייסת 123, יש לחץ קל בכביש אבל עדין האסימון לא יורד. חצי שעה לאחר שאנו מגיעים יש תדריך בחדר תדריכים בדת”ק 1, (אז המבצעים היו ממוקמים שם) ואומרים לנו הולכת לפרוץ מלחמה וכו’…וזה צפוי לשעה 2 או משהו כזה. מארגנים את “תיבה”. לפני כן הייתי קצין כוננות וניידות, והיכרתי את כל עגלות הפריסה ואמרתי שזו הזדמנות לבדוק שהכל בסדר.
ואני לא מאמין, חשבתי שזה לא יכול להיות, ופתאום אזעקה, סירנה בבסיס, וזה קורה.
אנחנו רצים למטוסים, דממת אלחוט,התיבה שלנו היתה בין גבולות לצאלים, ואנחנו טסים לשם וכולם בדממת אלחוט ולפתע, אחרי 5 דקות טיסה נפרץ הקשר ומודיעים לי מהטייסת “אתה ממשיך הלאה לרפידים”.
טייס המשנה שלי היה צעיר, 3 תקופות בטייסת,, והוא היה בעניינים. אני כבר הייתי בהצ”ח. איך שהגענו לרפידים, ישר מתחילים לפנות פצועים. איך שאנחנו מגיעים לציר עכביש 55 שליד טסה רואים כבר את התעלה, ורואים עשן וטנקים בוערים וכל מיני דברים מוזרים. זה היה מעבר חד בין מכנסים קצרים וכפכפים למלחמה.
מזל שהינו מאומנים, עשינו הכל כמו שלמדנו לעשות וטסנו, וטייס המשנה עד כמה שאני זוכר היה על הכיפק.
הגענו ללילה, ובפינוים בלילה, עוד לפני שקבעו כנוהל שצריך לטוס לאורך צירים, אי אפשר היה לנווט, והארמיה השלישית תפסה חלק מסיני, ופחדו שמסוקים יכנסו בלילה לתוך הארמיה השלישית, טסתי אינטואיטיבית לאורך הכביש ולפתע ראינו את הטיל בא מולנו, ואתה לא יודע שזה טיל , אתה רואה אור שהוא בוהק מאד חזק. והורדתי קולקטיב עד שכמעט נחתתי על הכביש. טייס המשנה הדליק את אורות הנחיתה,ואנחנו טסים על הכביש כשממולנו הטנקים כל הזמן מהבהבים בפנסי הקסנון שלהם כדי להזהיר אותנו שאנחנו מסנוורים אותם.
היה ליל ירח. לא הייתי מודאג כי ראיתי את הציר , ולשנינו היה ברור שהדבר הזה שבהק היה כנראה טיל. וטיל , עד כמה שזכרתי מתביית עליך ע”י דופלר, חתימת חום וכו’, ואמרתי שאם ארד נמוך ואטוס צמוד לקרקע, זה יטשטש או ימסך לו את הנתונים, וזה באמת מה שקרה, הוא עבר מעלינו.
באותו לילה עשינו כמה פינויים, ואני זוכר שכשחזרנו לרפידים הלכתי למבצעים וצילצלתי ל”אויר 3″, אז מחלקת מבצעים, ואמרתי להם אתם יודעים מה קורה פה? היינו שני מסוקים, אחד שהיה של 124 עוד מקודם בגף ברפידים, ואנחנו טסים ומפנים כמו משוגעים ולא מספיקים לעשות את העבודה, ותשלחו עוד מסוקים לתגבורת.
ובאמת לפנות בוקר התחילו להגיע. לקראת הבוקר עשינו גיחה לפיזור פרחי טייס חמושים ברובים צ’כיים עם רימוני עשן, על אחת מהגבעות בסיני שבהן היו מגדלי איפוס למערכות הקריסטל של מטוסי התקיפה. אני זוכר את הטיסה הזו בצורה נפלאה : לקראת אור ראשון, טסנו נמוך והאויר היה כל כך שקט עד שאתה מרגיש שאתה טס במן חלום כזה, והדיונות מלמטה היו כמו משהו ציורי. אתה לא מרגיש שזו מלחמה.
כשהנחתנו אותם על הגבעה, ראינו למרגלות הגבעה מסוקי מי-8 שהופלו כנראה בלילה, עם גוויות שרופות סביבם של חיילים שהיו בתוך המסוקים האלה, וזה היה מין קונטרסט בין השלווה של הטיסה עד הנקודה הזו, ומשם, כשהגיע כבר אור ראשון, וכשראינו כבר את התעלה עם כל האש ותמרות העשן והטנקים שמתקרבים ואני אומר לעצמי- זו הפעם האחרונה שאנחנו רואים את החברה האלה שיורדים על הגבעה הזו, כי לא האמנתי שישארו בחיים.
חזרנו לרפידים, שם כבר הוקם אוהל מבצעים של טייסת 118 שאירחו אותנו ואת טייסי 124, ופתאום נהיה הכל מסודר. ובטרם הספקנו לאכול סנדוויץ’, הגיע החלטה פיקודית לחזור ולאסוף אותם.אז המראנו, טסנו לאורך הצירים , הגענו לגבעה ואספנו את פרחי הטיס.
