אב הטיפוס השני של מטוס המנהלים אסטרה SP מתוצרת התעשיה האוירית,מספר יצרן 002 אות קריאה 4X-WIA הוא מטוס ששמור לו מקום של כבוד בהיסטוריה התעופתית של מדינת ישראל.מטוס זה הציב ארבעה שיאי תעופה בינלאומיים בשנת 1984 .
על מטוסי האסטרה
שורשיו של המטוס נעוצים במטוס המנהלים דגם 1121 ג’ט קומנדר מתיכנונו של טד סמית מחברת איירו קומנדר.מטוס זה,שעליו הוכרז בשנת 1960 תוכנן להציע טיסה במהירות גבוהה לשבעה נוסעים משדות תעופה שאינם גדולים מאלו שמהם טס קודמו הבוכנתי של המטוס,דגם 680.
לג’ט קומנדר,שהונע ע”י זוג מנועי סילון דגם CJ610 מתוצרת ג’נרל אלקטריק, היתה מהירות שיוט של 834 קמ”ש וטווח מירבי של 2,965 קילומטר.באופן מפתיע,ושלא כמו במטוסי המנהלים האחרים של אותה תקופה,מוקמו כנפיו הישרות של המטוס באמצע הגוף ולא בתחתיתו.למרות שסידור זה איפשר להימנע מתוספת חיפוי כנף/גוף וממידרוג של ריצפת תא הנוסעים, היה צורך למקם את תא הנוסעים לפני שפת ההתקפה של הכנף,ובכך הניצול של נפח הגוף לא היה אופטימלי.
יתרון נוסף של הכנף האמצעית של המטוס היה שאפשר היה להרכיב כן נחיתה קצר יותר,הגוף היה נמוך ביותר,ואז אפשר היה להיכנס לתא הנוסעים ע”י מדרגה אחת בלבד.אבל ,כמו שאומרים,בכל יתרון יש גם חיסרון,ובמקרה זה היתה סכנה שהמרווח מהקרקע של זנב המטוס בעת ההמראה יהיה נמוך ולכן היה צורך לתכנן את חלקו האחורי של המטוס בצורה כזו שישמר מרווח קרקע מספיק ובטיחותי.
הג’ט קומנדר רושיין בנובמבר 1964 וסופק ללקוח הראשון בתחילת 1965.כשהופיע המטוס בשוק נוצר לו ביקוש כזה,שהחברה הגדילה את כושר היצור ל-50 מטוסים לשנה.אבל כורח הנסיבות שינו את הצלחתו וגורלו של המטוס.
חברת איירו קומנדר היתה חברת בת של חברת רוקוול סטנדרד.כשהתאחדה החברה האם עם חברת נורת’ אמריקן בשנת 1967כדי ליצור את חברת נורת’ אמריקן רוקוול,אימצה החברה החדשה את ליין המטוסים ממשפחת הסייברליינר של נורת’ אמריקן כבסיס לפעילותה בשוק מטוסי המנהלים ולאחר שיוצרו 150 מטוסי ג’ט קומנדר נמכר הפרוייקט ,כולל השרטוטים,הכלים וזכויות השיווק לתעשיה האוירית בישראל.(ומכאן תיקרא זו לשם הנוחות-התע”א).
באמצע שנת 1969 שינתה התע”א את שם המטוס לקומודור ג’ט ,ופיתחה את המטוס למשפחת מטוסי מנהלים מפוארת תוצרת ישראל.יוצרו דגמי 1123 ו-1124ווסטווינד בעלי המנועים המשופרים והטווח הארוך יותר שמהם נבנו 441 יחידות,וכן הדגם 1124A ווסטווינד 2 בעל כנפוני קצות הכנף ,שממנו פותח הדגם לסיור ימי 1124N סי סקאן.
כשיצא דגם 1124A לשוק בסוף שנות ה-70,כמעט הוכפלו הטווח והמשקל המירבי שתוכנן לדגם ה-1121 .היה ברור לאנשי התע”א שהתכנון משנות השישים כבר הגיע לקצה יכולת הפיתוח,וכדי להשאר תחרותיים בשוק מטוסי המנהלים של שנות ה-80 יש צורך לתכנן דגם חדש לגמרי.
דגם זה כונה ווסטווינד 1125 ותוכנן להיות מבוסס על צורת גוף הווסטווינד אך עם משקל מלא וטווח כמעט כפולים.הכנף היתה חדשה לגמרי ובנוייה מפרופיל סופר קריטי כדי לאפשר למטוס מהירות שיוט לטווח ארוך של מאך 0.8 בגבהים של למעלה מ-15 ק”מ.בזמן שהתע”א הודיעה על המטוס בתערוכת מטוסי המנהלים NBAA בשנת 1979 הכנף היתה עדיין בשלב תכנון והגדרה,והפרופיל הסופי עדיין לא נקבע.עוד שיפורים שהוכנסו בדגם זה היו אף ארוך יותר כדי למקם בו מיכשור טיסה נוסף ומשופר,וגם גובה תקרת תא הנוסעים עלה ב-20 ס”מ.
העבודה החלה על דגם עץ בקנה מידה מלא בשנת 1980 ובאמצע שנת 1981 הושלם התכנון,המטוס זכה לשם “אסטרה” ותוכנן לבצע את טיסת הבכורה בסוף שנת 1983.באפריל 1982 הוחל בהרכבתם של שלושה אבות טיפוס (אחד יועד לניסויי התעייפות קרקעיים) .
כשאב הטיפוס הראשון הצבוע אדום נגלל החוצה מהאנגר ההרכבה שלו ב-1.9.83 הציעה התע”א את המטוס במחיר של קצת פחות מ-6 מליון דולר,מחיר קבוע ל-10 המטוסים הראשונים שימכרו.פיתוח המטוס עלה כ-100 מליון דולר ועוד 50 מליון ליצור הכלים.קו היצור של המטוס תוכנן לקצב של 3 מטוסים בחודש מתחילת היצור הסדרתי שתוכנן למרץ 1986.
אב הטיפוס,שסומן 4X-WIN ומספר היצרן שלו היה 001 המריא לטיסת הבכורה שנמשכה שעה ו-22 דקות בתאריך 19.3.84 ובה הגיע לגובה של 10,000 רגל ולמהירות של 308 קמ”ש.אב הטיפוס השני,שסומן 4X-WIA הצטרף לתכנית ניסויי הטיסה באוגוסט 1984 והמטוס הסדרתי הראשון המריא לאויר בתאריך 20.3.85.
מטוס האסטרה קיבל רישוי אמריקאי בתאריך 29.8.85 והמטוס הראשון סופק ללקוח (PET INC. ) ב-30 ביוני 1986,ובאותו חודש סופק למפיץ בארה”ב מטוס ההדגמה הראשון (מס.יצרן 014)
בשנת 1987 החליף האסטרה לגמרי את הווסטווינד 2 בקוי היצור של התע”א והפך לדגם העיקרי ששווק,למרות שמכירותיו לא היו גבוהות כפי שציפו.בשנה זו סופקו עוד שישה מטוסים ובשנה שלאחריה עוד ארבעה,כולם בארה”ב.במאמץ להגדיל את המכירות החליטה התע”א להעביר לידיה את שיווק המטוס,והקימה בניו ג’רסי את חברת הבת אסטרה ג’ט קורפוריישן,שהיתה אחראית למכירות בצפון אמריקה מתחילת שנת 1988.בשנה זו נמסרו ללקוחות שמונה מטוסים.
על שיפור מטוס האסטרה לדגם SP הודיעה התע”א בתערוכת NBAA בשנת 1989.דגם זה היה נקי יותר מבחינה אוירודינמית,נעשה ביצורו שימוש בחומרים מרוכבים,הוא היה בעל מיכשור טיסה משופר בחרטום ארוך אף יותר,תא טייס דיגיטלי,עיצוב פנים משופר,מנוע עזר (באופציה) ושיפור קל בביצועים.דגם זה הוצע למכירה משנת 1990,שבה נמסרו 13 מטוסי אסטרה רגילים.מטוס דגם SP הראשון (מספר יצרן 042) נמסר בסוף שנת 1990.בסך הכל סופקו מדגם זה 37 יחידות כשהוכנס ליצור הדגם המשופר SPX.בינתיים הוקמה בארה”ב בשנת 1997 חברת גלקסי איירוספייס שהיתה מיזם משותף של חברת הייאט והתעשיה האוירית,והיא שיווקה את המטוסים שם והחזיקה בתעודות רישוי המטוס בארה”ב.
דגם SPX טס לראשונה באוגוסט 1994 וצוייד בין היתר בזוג מנועי TFE731-40R-200G עם בקרת מערכת דלק ממוחשבת ,בכנפונים בקצות הכנפיים ובמיכשור טיסה מסוג PRO LINE 4 של חברת קולינס.יצור והרכבת המטוס התבצעו בתע”א בלוד,והוא הוטס לארה”ב בקונפיגורציה “ירוקה” להרכבת עיצוב הפנים בהתאם לדרישות הלקוחות.
בספטמבר 2002 רכשה חברת גולפסטרים ששייכת לקבוצת האיירוספייס של חברת ג’נרל דיינמיקס את חברת גלקסי איירוספייס תמורת סכום של 330 מליון דולר במזומן.העיסקה כללה גם את המותג אסטרה ואת מטוס המנהלים החדש שפיתחה התע”א-הגלאקסי.כינוי מטוס האסטרה SPX שונה לגולפסטרים G100.והוא צורף למשפחת מטוסי המנהלים הסילוניים שחברת גולפסטרים מייצרת ומשווקת.שני מטוסי SPX נמסרו לחיל האויר האמריקאי (המשמר הלאומי) תחת הכינוי C-38A קורייר והם משמשים במשימות תובלה ופינוי מוטס.
קביעת שיאי עולם
בשנת 1984התעשיה האוירית היתה צריכה מפיץ למטוס בארצות הברית,שבה השוק הגדול ביותר למטוסי המנהלים,כדי שישווק שם את המטוס,ולכן נחתם הסכם עם חברת אטלנטיק אויאיישן ששיווקה את הווסטווינד עבור התע”א משנת 1972 והיא קיבלה את זכויות השיווק של המטוס באופן בלעדי.
וכדי להדגיש את יכולתו של המטוס לחצות את ארה”ב מחוף לחוף במהירות שיוט גבוהה,תפרו התע”א וחברת אטלנטיק את הסלוגן “מאך 0.8-מחוף לחוף” וכדי להוכיח שזו אינה סתם סיסמה של סוכן מכירות,ביצע אב הטיפוס 4X-WIA ,ששודרג בינתיים לרמת דגם SP וצוייד במנועים מסוג TFE-731-3B-1006 את החצייה הראשונה של האוקיינוס האטלנטי כשהמריא בתאריך 22.9.84 וטס בנתיב נתב”ג-לונדון-קוויבק-לוס אנג’לס בדרך לתערוכת מטוסי המנהלים הבין לאומית שנערכה באטלנטה,ג’ורג’יה.הצוות שהטיס את המטוס היה הטייס דני שפירא,חגי קורן,טייס הניסוי הראשי של הפרוייקט ודורון תלמי,המהנדס הראשי של ניסויי הטיסה של הפרוייקט.
המטוס ביצע טיסת הדגמה מחוף לחוף בין טטרבורו שבמדינת ניו יורק ולוס אנג’לס כשהוא משייט בגובה של 12,500 מטר ובמהירות של מאך 0.8.הטיסה שנערכה בתאריך 24.9.84 הושלמה בזמן שיא של 5.56 שעות ו-50 שניות ובמהירות ממוצעת של 662 קמ”ש.
הטיסה חזרה מזרחה בתאריך 29.9.84 נמשכה 4.24 שעות ו-48 שניות במהירות ממוצעת של 892 קמ”ש.בשתי הטיסות האלה קבע המטוס שיא עולמי חדש למטוסים מסוגו שהוכרו ע”י הפדרציה האוירונאוטית הבין לאומית (FAI).בטיסה חזרה ארצה עם גמר התערוכה,שעברה בנתיב ניו יורק-גאנדר-פאריס-נתב”ג קבע המטוס עוד שני שיאים כשטס בשני מקטעים בזמנים של 2.20 ו-4.48 שעות.
בסך הכל קבעו מטוסי האסטרה בעת שהוטסו בידי טייסים שונים 33 שיאים עולמיים כשטס מנקודה לנקודה בין ערים שונות בעולם.
אלו הם השיאים שקבע המטוס:(בתת סוג C-1g ,מטוסי יבשה במשקל המראה של 19,836-26,455 ליברות ובקבוצה III –מטוסי מנהלים סילוניים)
1.שיא מהירות בטיסה מעל נתיב מוגדר-662.04 קמ”ש.נקבע בתאריך 24.9.84 בטיסה משדה טטרבורו בניו יורק לשדה לונג ביץ’ בלוס
אנג’לס.
2.שיא מהירות בטיסה מעל נתיב מוגדר-892.08 קמ”ש.נקבע בתאריך 29.9.84 בטיסה משדה לונג ביץ’ בלוס אנג’לס לשדה טטרבורו בניו
יורק.שיא זה שבר שיא קודם שקבע מטוס ג’ט קומנדר N1966J בתאריך 7.6.66.
3.שיא מהירות בטיסה מעל נתיב מוגדר-747.72 קמ”ש.נקבע בתאריך 7.10.84 בטיסה מטטרבורו בניו יורק לשדה לה בורז’ה בפאריס.
4.שיא מהירות בטיסה מעל נתיב מוגדר-849.96 קמ”ש.נקבע בתאריך 7.10.84 בטיסה מגאנדר(קנדה) לשדה לה בורז’ה בפאריס.
שלושת השיאים הראשונים מחזיקים מעמד עד היום.
מטוס 4X-WIA מציב שיאי העולם בתעופה, שימש כמטוס ניסוי בתעשייה האוירית, והוצא משירות לאחר שפרצה אש באחת מכנפיו בעת טיסת ניסוי.
הוא הועמד במגרש הגרוטאות של החברה ולאחר מכן נרכש ושופץ ע”י חברת אי אי אם תעופה המפעילה אותו עד היום.
