כאוס בנתב”ג: מה עבר על נמל התעופה שלנו במלחמת העצמאות?

התפרסם לראשונה בבלוג "הספרנים" של הספריה הלאומית.

התפרסם לראשונה בבלוג “הספרנים” של הספריה הלאומית.

מאבדים מזוודות? ב-1948 המכס הפסיק לשמור על סחורות. קשה לטוס לחו”ל? ב-1948 שותק נמל התעופה למשך חודשים. כך נפתחה ההיסטוריה התעופתית של מדינת ישראל הצעירה…

עולים חדשים נוחתים בישראל עם פתיחתו מחדש של נמל התעופה בלוד.
צילום: בנו רותנברג

“אי-סדר, רעש והיעדר כשירות”, היו המילים שנבחרו לתאר את נמל חיפה בכתבה בעיתון “Palestine Post” בשנת 1947. “מודרני, אך כבר לא הולם את הצרכים”, נכתב על אחד מ”שערי הים התיכון שמנצל ולא משרת את התעבורה שעליה הוא מתבסס”. לעומתו, נמל התעופה בלוד (היום נמל התעופה בן גוריון), אז כבן עשר שנים, תואר כמקום של “סדר, אדיבות ויעילות”.

אבל אז תקופת המנדט הבריטי התקרבה לסופה, מלחמת העצמאות צברה תאוצה, והאנדרלמוסיה השתלטה על המרחב הציבורי – וגם על נמל התעופה החשוב באזור. רק קצת יותר משנה אחרי אותה כתבה בעיתון, הסדר והארגון של נמל התעופה נשכחו כלא היו.

סר אלן קנינגהאם, הנציב העליון האחרון בארץ ישראל, בנמל התעופה בלוד

בבוקר שאחרי קבלת החלטת החלוקה בעצרת האו”ם בנובמבר 1947, חמישה נוסעים באוטובוס של “אגד” נהרגו אחרי שהותקף על ידי ערבים, לא רחוק מנמל התעופה. אלו היו, ככל הנראה, הקורבנות הראשונים של המלחמה.

נמל התעופה, שאויש על ידי עובדים יהודים, ערבים ובריטים, המשיך לפעול פחות או יותר כרגיל. למרות זאת, ועל אף שסוף המנדט התקרב, גורלו העתידי של נמל התעופה לא הוכרע סופית – מה שיצר קרקע מושלמת לתוהו ובוהו.

והבלאגן אכן הגיע. איך ומתי בדיוק פרצו הכאוס והבלבול? מקורות התקופה לא מספקים תשובה נחרצת. הדיווחים מאותם ימים משתנים תדיר ולעיתים אף סותרים אחד את השני.

כך למשל, ב-21 באפריל 1948, מנהל המכס בנמל התעופה שחרר “הודעה פתאומית” בשם השלטונות הבריטיים, לפיה “כי מעתה אילך פורקת מעל עצמה מחלקת במכס כל אחראיות עבור סחורות שיוחסנו במשרדי המכס”. סחורות שנשמרו בנמל התעופה ננטשו לגורלן, אפילו אם לא יועדו להיכנס כלל לארץ ישראל המנדטורית, אלא אוחסנו שם בדרכן ליעדים אחרים כמו המזרח הרחוק. בהודעתו המליץ מנהל המכס לכל בעלי הסחורות להוציא “ללא דיחוי” את חבילותיהם מהמחסנים ב”אווירודרום לוד”, כפי שנקרא אז המקום לפעמים, אך הדגיש גם ש”לפני הוצאת הסחורה חייבים הבעלים לשלם את דמי המכס” ומי שלא “ישא בעצמו את האחריות”.

הבלבול נמשך גם לתוך השבוע שלאחר מכן. נמל התעופה הפסיק לפעול לחלוטין. באופן מפתיע, בתקשורת דווח על כמה וכמה טיסות “אחרונות” שהמריאו מלוד באותם ימים סוערים.

סוכנות הידיעות איי.פי. דיווחה ב-26 באפריל 1948 שהטיסה האחרונה, של חברת אייר פראנס, יצאה בבוקר שלפני. אף על פי כן, יומיים לאחר מכן התפרסמה באחד העיתונים ידיעה בלשון זו: “פינוי האזרחים הבריטים מפלשתינה יושלם היום כמעט לחלוטין, כשכל הבריטים מלבד 20 פקידים בכירים ימריאו לממלכה המאוחדת. טיסתם שתצא מלוד תהיה האחרונה מאותו נמל תעופה תחת הממשל הבריטי”.

אי הבהירות, הסתירות והמלחמה המשתוללת (שלא לדבר על קשיי התקשורת והטכנולוגיה באותה תקופה) תרמו לערפל השמועות שסבבו סביב נמל התעופה.

באותו שבוע נשמעו טענות שהבריטים מסרו את הנמל לכוחות הלגיון הערבי, אם כי מהר מאוד התברר שהבריטים עצמם המשיכו להחזיק בו – לפחות לעוד זמן קצר – ואף הרגו כמה ערבים שניסו לפלוש לאתר ולבזוז אותו.

מימין לשמאל: סר ג’ון באגוט גלאב, מפקד הלגיון הערבי; מלך ירדן עבדאללה הראשון; סר אוולין בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל ובעבר הירדן, 1947. מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע”ש משפחת פריצקר,
הספרייה הלאומית

גם הנסיבות שהובילו לכך שנמל התעופה הפסיק לפעול לא היו ברורות כלל וכלל. מהצד הציוני דיווחו שעובדים יהודים של הנמל נטשו את עמדותיהם לאחר שהבריטים סירבו להתחייב להגן עליהם. תיאור דומה מופיע גם בספר “בשערי מדינה”, אלבום לתולדותיו של נתב”ג. שם מוסיפים ששלושה עובדים יהודים סירבו להתפנות, אך כל השאר עזבו עוד ב-23 באפריל ולקחו עמם ציוד רב. בין העובדים שעזבו היו חברי היחידה הסודית של “ההגנה”, “ציפורה”, שהוקמה זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות כדי להגן על יהודים בנמל התעופה ובסביבתו.

הבריטים מצידם סיפרו שנמל התעופה “הפסיק לפעול סדיר בשל מספר עובדים יהודים שחיבלו בפעולתו וגנבו 18 משדרים”. 

למשבר התחבורתי הזה היו השלכות רבות. שירותי דואר האוויר, למשל, הופסקו לחלוטין. השירות היה אז אמצעי תקשורת חיוני ליצירת קשר עם העולם הרחב. באפריל דיווחו העיתונים ששירות הדואר יופסק ב-10 במאי, ימים בודדים לפני סוף המנדט. אולם מרגע שנמל התעופה הפסיק לעבוד כליל בסוף אפריל, פסק גם משלוח המכתבים והחבילות באופן פתאומי. המכתבים נערמו, ורבים מהם ככל הנראה לא הגיעו לעולם ליעדם.

כשעזבו לבסוף הבריטים את הארץ, אכן השתלטו הכוחות הערביים על נמל התעופה. הם שלטו בו במשך מספר חודשים, עד שנכבש על ידי צה”ל ביולי 1948, במהלך אחד המבצעים המשמעותיים והחשובים ביותר במלחמה: מבצע “דני”, עליו פיקד יגאל אלון.

נמל התעופה בלוד לאחר שנכבש על ידי צה”ל, יולי 1948. מתוך אוסף מיתר, אוסף התצלומים הלאומי ע”ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
טנקים וחיילים בנמל התעופה בלוד במהלך מבצע “דני”, יולי 1948. נדב מן, ביתמונה. מאוסף חטיבה 8 במלחמת העצמאות.
האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בספר “בשערי מדינה” מתואר הקרב על נמל התעופה בלוד ממקור ראשון: “…דרך פרדסים, גדרות, תעלות, מתקני שדה התעופה מתקרבים. לפתע נפתחה עלינו אש תותחים ומכונות ירייה. אנו מתקדמים לאט לאט. פתאום והתנגדות האויב פוסקת. אנו נמצאים כבר על מסלולי ההמראה. מרחוק נראות מכוניות הלגיון נסות לעבר לוד העיר…האלחוטאי מודיע: שדה התעופה בידינו! שדה התעופה בידינו!”.

רק כמה חודשים מאוחר יותר, ביום רביעי, 24 בנובמבר 1948, חזר נמל התעופה לפעילות.

“מכתב מספר אחת בשירות דואר האוויר הישראלי שנחנך מחדש נשלח לשר התקשורת, מר דוד רמז… כשנמל התעופה נפתח מחדש לטיסות אזרחיות תחת שלטון ישראל”, נכתב בעיתון.

לא הייתה נציגות בריטית בנמל התעופה המחודש. בין דלפקי הכרטיסים אפשר היה למצוא חברות תעופה כמו אייר פראנס, צ’כיה איירליינס ו-TWA. הנמל התגאה גם בציוד רדיו ותקשורת חדיש. לצד החברות הזרות, לא אחת, אלא שתי חברות תעופה ישראליות חתמו הסכמים עם נמל התעופה: “אל על” והחברה שכבר פורקה מאז, “אווירון”. 

מטוס של חברת “אווירון, שנות ה-40. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
מימין לשמאל: עמנואל צור, הטייס הראשי של חברת “אווירון”; טייס אלמוני; אורי מיכאלי, מנהל החברה, 1946. צור יהפוך לאחר מכן למנכ”ל הישראלי הראשון של נמל התעופה בלוד ומיכאלי יהיה מנהל מחלקת התעופה האזרחית במשרד התחבורה. צילום: פול גולדמן. התמונה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא”י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית

בחודשים ובשנים שיבואו יקבל נמל התעופה בלוד את פניהם של אלפי ניצולי השואה, עולים חדשים מקצווי תבל ותיירים רבים. הוא נקרא במשך שנים “נמל התעופה לוד”, עד שקיבל את שמו של ראש הממשלה הראשון לאחר מותו ב-1973.

כמה חודשים אחרי הפתיחה המחודשת בסוף 1948, הכריז אורי מיכאלי, אז מנהל מחלקת התעופה האזרחית במשרד התחבורה: 

“ונקווה שלא רחוק היום, כאשר תיגמר המלחמה, ונראה תעופה מסועפת גם בתוך הארץ עצמה, מדן ועד אילת ומן הארץ לארצות השכנות. לא תהיה הארץ יותר לשדה ניצול על-ידי חברות-תעופה זרות בלבד… אנו רשאים לצפות לימים טובים, כאשר מפעל התעופה של מדינת ישראל יביא את בשורת ישראל לעם ישראל באשר הוא שם ויהיה לברכה ולתפארת למדינתנו”.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
מנוי
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות

מאמרים אחרונים

קטגוריות

ניוזלטר מרקיע שחקים

הירשמו לניוזלטר של מרקיע שחקים ותהיו הראשונים לדעת על מאמרים ועדכונים חדשים באתר!

0
Would love your thoughts, please comment.x