בבוקר 3 באוגוסט 1948 ישבו האחיות רות וראומה בסלון בית הוריהן ברחביה והעבירו את זמנן בשיחה קלה. האחיות הגיעו לא מזמן לירושלים שכן בעלה של רות, משה דיין, מונה למפקד ירושלים (ראומה התחתנה עם עזר ויצמן, לשעבר נשיא המדינה). רות אספה את הכוסות ולימים סיפרה:
“עמדתי אצל הכיור מול חלון המטבח ושטפתי כלים. לפניי היה מנחת המטוסים המאולתר של ירושלים שהתחיל בקצה עמק המצלבה והסתיים בקיר האבן של המנזר. לפתע התחלתי שומעת מעין טרטור מנוע פק-פק-פק שכזה כשל מנוע שמתאמץ להידלק ולא מצליח. הרמתי עיניי מכיור הכלים וראיתי פרימוס ממריא לאט. ואז, כשעוד לא צבר די גובה אלא כמה מטרים דמם לפתע מנועו והוא נפל כאבן לקרקע חרטומו באדמה. קראתי מיד לראומה ויחדיו הרתחנו מים לחיטוי לקחנו עמנו מהבית סדינים שישמשונו לחבישות וירדנו למטה אל מכוניתו של המפקד.”
רות לקחה את המכונית הפרטית של משה דיין:
“נכנסנו למכונית והתחלנו נוסעות על הסלעים והאבנים למקום שבו שכב המטוס השבור על הארץ. בדרך עצרו אותנו חיילים אבל אמרתי להם שזהו רכבו של המפקד והם נתנו לי לעבור. הגענו למטוס ומה שראיתי לא אשכח. זה היה נורא. שתי הגופות נותרו שלמות לגמרי ושכבו על יד המטוס השבור. זהרה היתה כל כך יפה… והיא שכבה שם שלמה לגמרי אבל דוממת.”
הייתה זו ‘זהרה של שמוליק’ – כך הכירו אותה גם זמן רב אחרי ששמוליק כבר לא היה בין החיים וכך הציגה את עצמה בכתב התחייבות שכתבו שניהם לקראת תום שירותם בפלמ”ח: “מתוך החלטה צלולה וחופשית ובאהבה רבה אני מצהירה בזה על הסכמתי הגמורה – למעלה מזה על התחייבות ללא כל תנאי מגביל – להתחתן עם שמוליק מיד כשיתהווה המצב שנהיה שנינו משוחררים מן השירות הפעיל בחטיבה. ועל כך באנו על החתום – זהרה לביטוב.” שמוליק הוסיף: “לכל דברי ההצהרה הכתובה לעיל מצטרף גם אני” וחתם בשמו.
זהרה לביטוב נולדה ב-20 באוקטובר 1927 בתל אביב. הוריה זיתה ויהודה החליטו לעלות לארץ ישראל אחרי פגישה עם יוסף טרומפלדור והגיעו באוניה המיתולוגית ‘רוסלאן’ שפתחה את גל העלייה השלישי. הם היו ממקימי קבוצת קרית ענבים שבהרי ירושלים ואביה היה מראשי חבר הקבוצות, התנועה הקיבוצית הקשורה למפא”י ומראשי ‘משק העובדים’ ההסתדרותי. כשנולדה נתנו לה הוריה את השם זהרה משום “שהכניסה זוהר לחיינו”. לאחר שאיבדו את בתם התינוקת הדסה ותינוק בן יומו שלא שרדו את תנאי החיים הירודים בקיבוץ החליטו ההורים לעבור לתל אביב. מיד לאחר שזהרה נולדה חזרה המשפחה לקיבוץ ומאוחר יותר עברה לירושלים וחזרה לתל אביב, שם למדה זהרה ב’תיכון חדש’. בתום לימודיה בשנת 1946 התגייסה לפלמ”ח. בתחילה הייתה בקיבוץ תל יוסף, שם חלקה אוהל עם לאה שלוסברג (לימים לאה רבין) ומאוחר יותר עברה לפלוגה אחרת בקיבוץ עין חרוד והייתה מפקדת כיתת הבנות.
זהרה משכה תשומת לב בכל מקום שהגיעה. היא הייתה שנונה, דעתנית, יפה ובעלת כושר מנהיגות וכושר גופני. היה זה המ”כ הצעיר שמואל קופמן שקיבל את האומץ והחל לכתוב לה מכתבים בהם ביקש שתקרא לו שמוליק. זהרה ענתה למכתביו ללא רגשנות יתרה אך הקפידה לכנותו שמואל.
שמואל אשר קופמן נולד ב-2 ביולי 1927 לפרומה ויהודה קופמן. יהודה האב עלה ארצה בשנת 1926 מאוקראינה בהזמנתו של חברו הטוב חיים נחמן ביאליק שביקשו לערוך מילון. יהודה המשכיל היה בוגר לימודי משפטים, בלשנות, היסטוריה ופילוסופיה והיה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית. כשנולד שמואל אימץ יהודה אביו את השם ‘אבן שמואל’. להולדתו של שמוליק כתב לו ביאליק שיר: אֲנִי נוֹתֵן מַתָּנָה זוֹ / לַיֶּלֶד שְׁמוּאֵל אָשֵׁר / לְמַעַן יִהְיֶה יְהוּדִי / תָּמִים וְכָשֵׁר.
בגיל 15 מתה אמו פרומה ובשנת 1944 ובהיותו בן 17 התגייס לפלמ”ח. כמפקד הגיע לעין חרוד ושם הכיר את זהרה. שמואל היה מחונן והתברך בכישרון כתיבה נדיר. הוא שהה רבות במחיצת חיים נחמן ביאליק, יצחק בן-צבי, ברל כצנלסון והסופר חיים הזז, שהיו חברי אביו שכיהן כמנהל מחלקת התרבות בוועד הלאומי. כך כתב לזהרה: “הופעתך באופק חיי המסה את המסכה הנוראה, המסה לעד… וכה טוב לי בכך… אבל מדוע כעת רחקת מעמי? למה אינך כאן? למי יש הזכות לשלחך ולגזלך מעמי? הגם את חשה בכאב ‘חוט הלב’ שלנו? רחקת מכאן והחוט נמתח ומכאיב ללא נשוא”.
‘ליל הגשרים’ ב-16 ביולי 1946 הצית את האהבה. זהרה השתתפה בפעולה של פיצוץ גשר הזיו ובמהלכה נפצעה בעינה. באותה פעולה איבדה זהרה את עמיחי קליבנר מרחובות שהיה אהבתה הראשונה מימי התיכון. לאחר שנפצעה הגיעה לבית הוריה וכתבה לשמואל: “ובכן, הגעתי הביתה ושמי הלך לפניי. התברר שבבית סיפרו את העניין אך אני הכחשתי בתוקף”. שמואל הגיע לבקר אותה והידידות הפכה לאהבה לוהטת. מרגע זה פנתה זהרה לשמואל במילים “שמוליק שלי”.
זהרה החלימה ושמוליק היה אמור להשתחרר אבל מאורעות ‘השבת השחורה’ גרמו לו להחליט להאריך את שירותו בפלמ”ח. כשחזרו כזוג לעין חרוד עברו לגור באותו אוהל. אהבתם זרחה וריגשה את כל רואיהם. כך תיאר אותם חבר קיבוץ עין חרוד: “היו שניים אלה דמות נפלאה שהפיצה סביבה כה הרבה אור וחום.”
בימים שנאלצו להיפרד כל אחד למשימתו, החליפו ביניהם מכתבים. הוא כתב לה: “שום מרחק לא ישנה את היותנו שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק” (5 בדצמבר 1946). והיא כתבה: “איני יכולה להירדם בלי להגיד לך ליל מנוחה” (18 בדצמבר 1946). הוא כתב לה: “זהו ערב אחד, יחיד, שאת, יקרה האהבה מכל, אינך עמי פה” (20 בדצמבר 1966). היא השיבה: “גם העט מתגעגע אליך. אני מרגישה זאת באופן כתיבתו” (2 בינואר 1947).
כששמוליק החליט להשתחרר לחצו עליו מפקדיו להישאר. לאחר פגישה אישית עם יגאל אלון מפקד הפלמ”ח, הבין אלון כי שמוליק עיקש ושיחרר את שמוליק. זהרה ביקשה ממנו להישאר עד מוצאי שבת אז תיערך מסיבת הפרידה מחבריהם. ביום שישי, 2 במאי 1947 התבקש שמוליק לעזור לחבריו באימון ברימון חי במטווח בקיבוץ גבע הסמוך לעין חרוד. הרימון התפוצץ ושמוליק נהרג עם שניים מחניכיו. שמוליק הובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים במסע הלוויה של אלפי משתתפים. לפני ההלוויה ספד לו יצחק בן-צבי: “רבים מאיתנו הכירו והוקירו את שמואל קופמן שלא זכה להגיע אף לשנתו העשרים, ובמשך שנותיו המועטות היה למופת בלימודיו, בכישרונותיו ובמסירותו לעמו ולמולדתו. נפל שמואל לרגלי הגלבוע, בתוך האדמה המקודשת בזיעה ובדם.”
זהרה קרסה. “שמוליק ילדי שלי” כתבה לו במכתבים הרבים שהמשיכה לכתוב לו: “הזהו אתה שם מתחת לאבנים הכבדות רוצה לצאת ואין פותח? חזור אלי ילדי שלי. נעלמת מאופק חיי כשמש ששקע ולא יזרח.”
חודש לאחר מותו כתבה לו: “שמוליק שלי! יום הולדת לך היום – יום ההולדת ה-20. זוכר אתה מה קבענו ליום הולדתך? החלטנו לתת לך מתנה והיא חתונה. והנה בא היום, ואני פה, ואתה… אתה לא באת. שמוליק שלי,הרי כל כך נורא לחשוב שאינך לא כאן ולא רחוק-רחוק. אין מקום בו אוכל למצוא אותך בכל רחבי תבל הענקית או הקטנה הזאת. אינך בא. רק מכתביך איתי, חפציך, דמותך ואהבתך. אלה נותרו לי, אך מה אעשה בהם בלעדיך?”
ברוריה אחותו של שמוליק שימשה אסיסטנטית של פרופ’ אלברט אינשטיין והצליחה להשיג עבור זהרה אישור קבלה לאוניברסיטה בארצות-הברית. זהרה החליטה להמשיך בתכניתם המשותפת ונרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. כשהגיעה לניו יורק הגיעה אליה בשורה קשה נוספת: חיילי מחלקת הל”ה, שאת חלקם הכירה אישית, נהרגו כולם בדרכם לסייע לגוש עציון הנצור. “בקרוב לא יהיה בארץ אף בחור צעיר מידידיי… רק אני נשארתי לפליטה” כתבה למשפחתה, ולשמוליק כתבה: “שמוליק, הארץ בוערת. עשרות אנשים נספים יום יום. כולם הולכים אחד אחרי השני: סלי, רפי, דני מס, ועוד ועוד. האם פגשת אותם? אל תחשוב שהתחלתי מאמינה באמונות משונות, אבל אחרי הכל, לפעמים מצטיירת במוחי תמונה איך כל החבר’ה שעזבו אותנו התאספו להם באיזה מקום והריהם מחדשים ימיהם כקדם ליד מדורה ופינג’אן. משונה, לא כן? אבל אל תדון אותי לכף חובה, שמוליק. הרבה רעיונות משונים תוקפים אותי בתקופה הארוכה הזו מאז נסעת ממני.”
בניו יורק זהרה פגשה את טדי קולק (לימים ראש עירית ירושלים) והוא שכנע אותה להצטרף לקורס טייס, אותו העבירה אלינור רודניק, בתו של אוסקר רודניק שהיה אחד מהיהודים העשירים ביותר בארה”ב בשנות ה-40. בבעלותה של אלינור היה שדה תעופה פרטי בעיר בייקרספילד שבמדינת קליפורניה והיא שאפה להצטרף ולתרום לפעילותו של אל שווימר (מהנדס טיסה וטייס יהודי אמריקאי-ישראלי, מייסד התעשייה האווירית לישראל וחתן פרס ישראל למפעל חיים ותרומה לחברה לשנת 2006) שרכש מטוסים, חלפים ונשק לטובת הישוב היהודי בארץ ישראל. אלינור יצרה קשר עם טדי קולק שעסק ברכש באותן שנים ויחד החלו ברכש מטוסים. אלינור העלתה את הרעיון להכשיר לטיס מפקדים מהפלמ”ח ששהו בארצות הברית ולמבצע גויסו שלושה-עשר מועמדים.
ב-1 במרץ 1948 החל הקורס בן ארבעת החודשים. בין החניכים היו שתי נשים: שרה גוברמן וזהרה לביטוב. כשנשאלה זהרה בראשית קורס הטיס מדוע החליטה לבחור במקצוע מסוכן כתעופה השיבה: “הן ממילא ידעתי כי אמות צעירה”. בקורס הטיס נקשרו קשרי אהבה בין זהרה ואמנון ברמן (בן למשפחת האופים בירושלים). בתום הקורס הגיעו החניכים ארצה והוצבו בטייסת א’ בשדה דב. הם השתתפו בקרבות מלחמת השחרור וזהרה השלימה את המשימה שהתחילו חבריה בהל”ה כשהביאה ציוד לתושבי גוש עציון והנגב הנצורים. זהרה חוותה אובדן אהוב בפעם השלישית כשמטוסו של אמנון הופל ב-7 ביולי 1948 מעל לוד.
זהרה של שמוליק החלה להשתתף בעריכת ספר לזכרו של שמוליק שלה יחד אביה ואביו של שמוליק. היא מצאה את מותה בטיסה כשהייתה בדרכה להיפגש עם אביו של שמוליק.
זהרה נקברה בבית הקברות שייח’ באדר. לאחר מותה הועלתה בדרגה לפקד טיס (מקביל לסגן) ובשנת 1950 הועברו עצמותיה של זהרה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, למרות רצונה להיקבר לצד אהובה שמוליק בבית הקברות בהר הזיתים שבאותה עת בידי הירדנים.
עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו על שם אחותו. הילדה חלתה בסרטן ובסוכות 1968, חודשים אחדים לאחר שחרור הר הזיתים, נפטרה בהיותה בת שש שנים. לבקשת אביו של שמואל קופמן נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק ובכך, לפחות באופן סמלי, קוימה שבועת האמונים.
על סיפור אהבה זה נכתבו מספר ספרים ביניהם ‘לאהוב עד מוות’ של דבורה עומר ו’כזוהר הרקיע’ של עופר רגב. כמו כן הופק המחזה ‘שמוליק של זהרה’ שהועלה באוקטובר 1981.
בשנת 1957 החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמה בשכונת רחביה – נתיב זהרה, והרחוב הסמוך -רחוב הטייסים – נקרא לזכר כל הטייסים שטסו לירושלים הנצורה.
תודה לעורכת:@Carmit Avivi
