חלום אריזונה

באישור הצנזורה

“הרבה חלומות נראים במבט ראשון בלתי ניתנים להגשמה אך עם קצת כוח רצון ואמונה,הם הופכים לבלתי נמנעים להגשמה”

לאחר 18 שנות שרות במערך הבז, החל ממכונאי צעיר ועד לתפקיד קצין טכני בטייסת, הגעתי לתפקיד במטה. בשנותי בשדה השתתפתי וארגנתי אין ספור פריסות בבסיסים בארץ ופריסה בטורקיה בשנת 1997 , שהייתה למיטב זכרוני הפריסה הראשונה של מטוסי קרב במדינה הזרה, מדינה קרובה גיאוגרפית לישראל דבר שהקל במידה מסויימת על הלוגיסטיקה למרות שגם היא לא הייתה פשוטה.

אף אחד מאיתנו לא חלם שמספר שנים לאחר מכן נבצע מבצע מסובך הרבה יותר בו נעביר 4 מטוסי בז ו-2 רעמים חזרה למדינה שבה יוצרו, חזרה כל הדרך לפריסה במערב ארה”ב……

במאמר זה אשתף את החוייה האישית שלי בהכנות המקדימות ועד קליטת המטוסים בבסיסים שבהם טסו, הראשון בסיס Davis–Monthan באריזונה ולאחר מכן מעבר לבסיס Nellis בנוואדה לתרגיל Red Flag.

וכך התחיל הסיפור:

בוקר אחד בעודי יושב במשרדי בענף קרב ב’, ענף שאחראי בין השאר על מטוסי הבז\רעם, אני בתפקיד ראש מדור אחזקה בענף, עובר ראש הענף סא”ל עשהאל, (עשי), מובשוביץ מול דלת משרדי ואומר לי:  “הזעיקו אותי בדחיפות להצטרף לדיון אצל…., (אני לא זוכר מי זה היה אולם בהחלט מישהו בכיר במטה בדרגת תא”ל), אחזור עוד מעט”…..

עשי חוזר לענף ואומר לי “כנס אלי דחוף למשרד”.

מסתבר שהדיון נסוב על פריסה לארה”ב, אבל לא על עצם הפריסה שכבר הייתה עובדה מוגמרת, אלא אילו מטוסים ישתתפו בה. התוכנית המקורית החלה במטרה לפרוס עם מטוסי F-16, ולכן דווקא נציגי ענף קרב א’, שמטוסי ה-F-16  באחריותם, זומנו לדיון, אולם הפורום המבצעי חשש לצאת למבצע העברה כזה עם מטוסים בעלי מנוע אחד, בעיקר עקב הצורך בחצייה ארוכה של האוקיינוס האטלנטי. השמועה הייתה שכולם חששו בכלל להגיע למפקד החיל ולהציג לו רעיון כזה…… ולכן תוך כדי הדיון הוזעק עשי, מכיוון שהענף שלנו טיפל במטוסים דו מנועיים וזה ככל הנראה הקל מעט את החששות……

“ראש להק הציוד מינה אותך לנציג הלהק להכנות לפריסה, קבלת המטוסים וכל מה שידרש בהמשך”, אמר לי עשי והוסיף, “סא”ל קרלוס רוזנברג, ראש תחום המטוסים בבסיס תל נוף הוא נציג השדה, תתאם איתו ותתחילו בעשייה”.

וכך אני מוצא את עצמי כעבור מספר ימים בטייסות הבז יחד עם קרלוס וצוותי התכנון של צוות האוויר, לפגישה ראשונה לתחילת התכנון המשותף.

קרלוס ואני מנוסי פריסות. מארגנים רשימות של ציוד נדרש, ציוד קרקע וחלפים שלדעתנו זקוקים להם לשהייה של  כחודשיים בפריסה, מתוך רשימה זאת אנו יוצרים רשימה שבה נבדוק מה נוכל לקבל מהאמריקאיים במקום להביא איתנו.

עולות נקודות לבדיקה כגון- האם השמנים שהאמריקאיים יכולים לספק מתאימים לתקנים של השמן שלנו, האם הדלק שם עומד בתקנים  שלנו ? ועוד סוגיות מקצועיות שונות.

אנו גם מתחילים לחשוב על ההיבטים הפחות טכניים כמו על מקומות הלינה, מזון, כשרות, רכבים, אש”ל, דרכונים, ויזות לארה”ב ועוד. כמובן שבשלב זה מצטרף לצוות קצין מנהלה מבסיס חצרים.

אנו אמורים לטוס בעוד מספר שבועות יחד עם נציגי צוות האוויר לכל שדות התעופה שבהם יעברו המטוסים בדרכם לאריזונה בכדי לראות בשטח במה מדובר ומה נדרש מצידנו ובמה נוכל להיעזר במקומיים.

באחד מהפגישות בבסיס תל נוף, אנו מתעדכנים  מהנווטים שרכונים על מפות Jafferson אזרחיות מודבקות זו לזו על גבי שולחנות ארוכים, בכדי להציג את הנתיב מהארץ ועד אריזונה. אנו למדים שהתוכנית כוללת 3 עצירות בדרך, ובכל אחת שהיית לילה, הרבה לוגיסטיקה טכנית שכוללת שישה מטוסי F-15, שני ראמי תדלוק ועוד ראם אחד בתצורת מטען.

הנתיב שמוצג הינו:

ישראל – אנגליה

אנגליה – איסלנד

איסלנד – צפון החוף המזרחי בארה”ב

צפון החוף המזרחי בארה”ב – אריזונה

ואז התוכנית הנ”ל מתחילה להשתבש כאשר הצד המבצעי מקבל מידע שביקש מכל אחת מבסיסי המעבר.

באנגליה, הסתבר שמטוסי הקרב יוכלו לחנות בבסיס מסוים, ואילו מטוסי התדלוק והמטען ינחתו בבסיס אחר שהוא “מעבר לכביש”…. המשמעות היא שהטכנאים שנמצאים במטוסי הראם, צריכים לנחות לפני מטוסי הקרב,  “לעבור את הכביש” בכדי לקבל אותם בנחיתה, ותהליך הפוך בהמראה למחרת, קודם מוציאים את מטוסי הקרב שעכשיו חגים בשמיים וממתינים שהטכנאים יחצו את הכביש וימריאו עם מטוס המטען ומטוסי התדלוק….

איסלנד הטרידה את צוותי האוויר בעיקר עקב אפשרות לתנאי שלג וקרח, (תחום תפעול לא מוכר לטייסים שלנו), שלדעתם הם עלולים להיתקל בהם בדרך חזרה מהפריסה בחודש ספטמבר, הבקשה הייתה לקבל מידע לגבי מזג האוויר בתקופה הזאת…. תשובתם הייתה משהו בסגנון “חברים, זאת איסלנד, תמיד יכול להיות מושלג וקפוא, גם באוגוסט…..”

והחוף המזרחי ? אז מסתבר שהמסלול בשדה יהיה סגור לשיפוצים בזמן שאנחנו מתוכננים לנחות שם……

לדעתי זה היה השלב שבו חיל-האוויר הבין שאולי הוא צריך עצות וסיוע מגורם מנוסה יותר ממנו בתחום העברת מטוסי קרב מעל אוקיינוסים ויבשות, ואולי כדאי להתייעץ עם חיל האוויר האמריקאי שעוסק בזה מאז שנות השלושים של המאה הקודמת…..

וכך יצא לדרכו המסע הראשון שלנו לתכנון הפריסה שלוקח את קרלוס, אותי ושני אנשי צוות אוויר בתחילה לוושינגטון DC לבסיס Andrews לפגישה בטייסת שהיא למעשה ללא מטוסים, אך מוגדרת כטייסת המטפלת בכל נושא העברות מטוסי חיל האויר האמריקאי ברחבי העולם, בשגרה ובעת מלחמה.

התקופה היא כשנה לאחר פיגוע התאומים, סידורי הביטחון בשדות התעופה מתישים ובעצם בכל מקום, אנחנו נוחתים בניו יורק מוקדם בבוקר יום ראשון, (יום ראשון עוד יככב גם במסע השני….), עוברים לטיסה לוושינגטון, שוכרים רכב ומגיעים לשער הבסיס שם גם מוזמנים לנו חדרים במלונית הנמצאת בכל בסיס גדול, בעוד אנו ממתינים בחנייה ניגש אחד מאנשי צוות האוויר לש.ג. בכדי לסדר את אישורי הכניסה, הזמן מתארך וכשהוא חוזר לרכב אנו מתבשרים שב-ש.ג. לא מודעים לכך שאנחנו אמורים להגיע, הקצין הבכיר שיש לנו את שמו כאיש הקשר אינו עונה, לא פלא, זה יום ראשון, השבת בארה”ב, ולכן לא מאשרים לנו כניסה, יותר מכך אנחנו חשודים בניסיון כניסה לבסיס ללא אישור, אוסרים עלינו לצאת מהאוטו, כמובן שאסור לנו לנסוע משם ולקינוח אמור להגיע סוכן FBI לתחקר אותנו…….

ואכן הסוכן מגיע תוך זמן קצר, לא נעים להיתקל בסוכן FBI מנומנם שהעירו אותו ביום ראשון בבוקר אבל אחרי תחקור קצר הוא אכן מגיע למסקנה שלא כל מי שמגיע מהמזרח התיכון הוא טרוריסט….. למזלנו תוך כדי כך הש.ג. מצליחים ליצור קשר עם הקצין הבכיר שבדיוק סיים את משחק הגולף של יום ראשון ומאשרים לנו את הכניסה לבסיס, אנו מתמקמים במלונית ויוצאים לאכול, לטייל מעט באזור ולנוח לקראת הפגישות למחרת.

בבוקר יום ב’ אנחנו מתקבלים בטייסת ונכנסים לחדר תדריכים, פגישה זאת מיועדת בעיקר לאנשי צוות האוויר ופחות לנו, למרות שאנו קשובים ורושמים שאלות הקשורות להיבטים הטכניים.

צוות האוויר מציג את התוכנית שתכננו עד כה בנתיב שהזכרתי לעיל, הם מציגים את הבעיות שנתקלו בהם ושואלים שאלות בנושאים שונים שלא מוכרים לחיל האוויר למול מבצע כזה, זכורות לי מספר שאלות כאלו:

ש: איך אתם מחלצים טייס שנוטש מעל האוקיינוס האטלנטי ?

ת: אם זה עד כ-350 ק”מ מחוף שבו יש מסוק חילוץ, אז מזניקים מסוק וגם אז קיים סיכוי שהטייס לא       

    ישרוד את הגלים והטמפרטורה, בכל מרחק גדול מזה חילוץ עם מסוק לא מעשי כי הטיס יקפא למוות

   תוך כ-45 דקות ולכן הסיכוי שלו להינצל הוא רק אם יש באזור ספינה קרובה שמודעת למיקומו ותגיע

   אליו תוך הזמן הנ”ל.

ש: ידוע לנו שיש לכם סרבלי טיסה לטיסות כאלו שמעניקים יותר חסינות לנטישה במים קרים, האם  

     נוכל לשאול מכם כאלו?

ת: נבדוק, אבל בכל מקרה זה לא ממש משפר בהרבה את יכולת ההישרדות במי האוקיינוס הקרים.

ש: האם נוכל לקבל מידע לגבי מזג האוויר השורר בנתיב הטיסה המתוכנן בעיקר מעל האוקיינוס

    בתקופה שנחצה הלוך וחזור, אספנו נתונים מאתרי אינטרנט אזרחיים והמידע אינו מלא מבחינתנו.

ת: יש לנו מאגר מידע שכולל את כל הנתונים מידי יום מאז שנת ?193 (לא זוכר בדיוק איזו שנה משנות

    השלושים הם ציינו…..).

וכך זה נמשך.

לאחר שהסתיימו שאלותינו ביקשו האמריקאים להציג כיצד הם היו עושים העברה כזאת, הם הכינו מצגת עם נתונים מקוריים של טיסות ההעברה של מטוסי הבז 4 האחרונים שהגיע לארץ, הנתיב לארץ שבוצע אז כלל נחיתה אחת בלבד, מפעל הייצור של ה-F-15),  חניית לילה בבסיס חיל האוויר האמריקאי הממוקם בשדה לאחס באי טרסירה שהוא אחד מהאיים שיחדיו נקראים האיים האזוריים, ומשם ישירות לתל-נוף עם תדלוקים אוויריים כמובן.

שדה תעופה זה נמצא בשימוש ע”י כוחות ארה”ב מאז מלחמת העולם השנייה כבסיס מעבר לאירופה והלאה.

האמריקאים ציינו שהם משתמשים בשדה זה מאז ועד היום, הוא מאפשר חניית ביניים אחת בנתיב שהציגו והדגישו שככל שמתכננים יותר עצירות ביניים קיים סיכוי סטטיסטי גבוהה יותר שמטוס יתקע עקב תקלה, דבר שכמובן יעכב את ההתקדמות כל שאר הכוח מספר פעמים, ואף לגרום להשארת מטוס בדרך, כששאר הכח נאלץ להמשיך הלאה.

לסיכום הם ציינו שאם נרצה נוכל להיעזר בשרות שלהם, בו יקחו חלק בתכנון המעברים ואף הציעו לשלוח נציג מטעמם מספר ימים לפני היציאה, שיעזור בתכנון הסופי וניתן גם לצרף אותן למטס עצמו אם נרצה בכך.

הודנו להם, והבטחנו להעביר את המידע לגורמים המחליטים עם שובנו ארצה והם יעודכנו בהתאם.

תחושתי האישית, ואני חושב שכך גם הרגישו האחרים לאחר הפגישה, הייתה בעיקר כמה אנחנו באמת צריכים עזרה מאנשים מנוסים בעיקר בתחום טיסות ההעברה הלוך וחזור.

בהמשך היום המשכנו לפגישה בשגרירות ישראל בוושינגטון, שם הצגנו את המתוכנן לגורמים הרלוונטיים בשגרירות.

למחרת עברנו בטיסה לטוסון אריזונה לבסיס  Davis–Monthan הבסיס הראשון שבו נפרוס למשך מספר שבועות.

הבסיס הוא של המשמר הלאומי ובעיקרו גם מרכז לוגיסטי, הוא אולי מוכר לחלק מכם מתמונות של “בית קברות” עצום למטוסים, בהמשך אגלה שזהו גם מחסן לכל ציוד שנקנה מתקציב של הממשל הפדראלי ויצא משימוש עד לרמת כיסאות, שולחנות, מקררים וכאמור עד למטוסים……. באותה תקופה הייתה בבסיס טייסת פעילה של מטוסי A-10.

בעוד אנשי צוות האוויר בודקים את התשתיות המיועדות להם, אנו מוצמדים לאיש טכני שילווה אותנו בהמשך גם במהלך הפריסה כאיש קשר לכל בעיה וצורך. הבחור הוא למעשה אזרח עובד חיל האויר האמריקאי, שמאד שמח לעזור בכל דבר, כל עוד שזה בין 07:00 שעה שבה הוא מגיע לעבודה עם הטנדר שלו, כשהוא כבר סיים את פחית הקולה השנייה הבוקר, ועד 16:30 שעה שבה פחית הקולה המי יודע כמה נופלת לפח והוא בדרכו הביתה…..

הבנו מה נוכל לקבל מבחינה טכנית, קיבלנו מידע נדרש לגבי מפרטי דלק ושמנים שהם יספקו ועוד, נתונים אלו יועברו כשנחזור מהסיור לגורמי המטה ויחידת האחזקה האוירית, בכדי לוודא תאימות.

כקצינים טכניים לשעבר, יחד עם נציג המנהלה אנחנו גם דואגים לצרכי הפורסים, מגורים, רכבים ואוכל… שזה באופן לא מפתיע הופך לנושא הקשה והרגיש ביותר כשמדובר בחיילים השומרים כשרות.

אלו שאינם שומרים כשרות יאכלו בחדרי האוכל במחיר סביר של כ-12$ לשלוש ארוחות ביום שיכוסו בדמי האש”ל שיקבלו, לגבי שומרי הכשרות נבחנו שלוש אופציות, הבאת קייטרינג ממסעדה כשרה בטוסון, אספקת מנות קרב כשרות של צבא ארה”ב או לחילופין הגדלת התקציב שלהם כך שירכשו מזון בסופרמרקטים בעיר ויש לא מעט כאלו עם מגוון מוצרים כשרים, אופציה זאת נבחרה לבסוף, אקדים את המאוחר ואספר שמהר מאד חלק ניכר משומרי הכשרות החליטו שגם בחדר אוכל יש מספיק מגוון כשר והעדיפו לאכול שם…..

משם עברנו לבסיס Nellis  ליד לאס-ווגס בנוואדה לשם יעברו המטוסים להשתתף בתרגיל Red-Flag יחד עם חיל האויר האמריקאי  וחילות אוויר נוספים. גם פה אנחנו בודקים את ההיבטים הטכניים והמנהלות, ולאחר יומיים מתחילים את הדרך חזרה ארצה.

חוזרים ארצה, כותבים סיכום ביקור ומפיצים אותו לגורמים המעורבים עם מסקנות והמלצות.

חולפים כשבועיים, יום חמישי, אני מגיע לביתי בשעת ערב והטלפון מצלצל, קרלוס על הקו, “ביום ראשון הקרוב יוצא ראם עם מטען לבסיס Dover אשר ממוקם במדינת Dalaware בארה”ב בנתיב שונה מהרגיל לטיסות מסוג זה שהחיל עושה מידי פעם. המטוס ינחת במיוחד לשהיית לילה בשדה לאחס באיים האזוריים, אני, (קרלוס), לא אוכל לנסוע ולכן אתה ואיש צוות אוויר מצטרפים לטיסה, תפגשו עם מפקד הבסיס האמריקאי בלאחס ובנוהל הרגיל תבדקו במה נוכל להיעזר בהם ומה עוד נדרש, תתייצב בטייסת 120 ביום א’ בשעה 06:00”

אז מסתבר שחיל האוויר עשה חושבים והחליט לבדוק לעומק את הצעת חהה”א……

ממריאים ביום א’ מבסיס חיל האויר בלוד בדרכנו לאיים האזוריים ונוחתים שם בשעת צהריים.  המטוס נעמד ברחבה, ועוברות מספר דקות עד שמוצמדות המדרגות לדלת המטוס שלרגליהן עומד גבר בעל שפם עבות. אנחנו יורדים אליו ולומדים שהוא דובר ספרדית ומעט אנגלית, ומבינים שהוא ככל הנראה פקיד מכס. כן, הוא שמע שמגיע מטוס מטען שישאר פה לחניית לילה. אנו מעדכנים אותו שמטרת בואנו היא לפגוש את מפקד בסיס חהה”א ושואלים איפה ממוקם הבסיס בתוך השדה האזרחי ואיך ניתן להגיע לשם, הוא מצביע על שורת מבנים נמוכים וארוכים  לצד הרחבה במרחק של כ-300 מטר ואומר “זה שם, לכו לשם”

אנחנו מתקדמים לשם, מביטים סביב ורואים שהשדה ריק ממטוסים כל שהם ובכלל, הכל נראה נטוש, לא מה שאנחנו מדמיינים כבסיס.

מגיעים לשורת הבניינים, הכל נעול עד שאנחנו מגיעים לחלון גדול הפונה לרחבה, דופקים עליו ואז מופיע חייל צעיר ומנומנם. (הבטחתי שארוע יום ראשון יחזור בסיפור….), אנחנו מבינים שהוא בערך התורן היחידי בבסיס כי זה יום ראשון, הוא לא יודע שאנחנו אמורים להגיע, אבל מכיוון שהשעה היא כזאת שהתפילה בכנסייה כבר הסתיימה ככל הנראה, הוא יאזור אומץ ויתקשר למפקד הבסיס להודיע שאנחנו פה ומה לעשות איתנו…..

הקשר נוצר, השפורפרת  מועברת לאיש צוות האוויר שאיתי, ולאחר שיחה מסתבר שאכן מצפים לנו אבל כמובן שלא הייתה כוונה שלהם לקיים את הפגישה היום, (כפי שאנחנו חשבנו), כי הם לא עובדים ביום ראשון אלא מחר בבוקר בסביבות 08:00, לנו זה קצת לא מסתדר מכיוון שאנחנו חייבים להמריא מחר  ב- 07:00 ל Dover …. בקיצור, לאחר התייעצות עם קברניט הראם, הוחלט שנדחה את ההמראה לשמונה בבוקר, מפקד הבסיס מצידו יגיע כבר בשש בבוקר עם אנשיו לפגישה, וכך נוכל להמריא בשעה שמונה.

אנחנו יוצאים בהסעה מהשדה למלון באי, מתמקמים בחדרים וכמובן יוצאים מיד לחפש מסעדה… הכל סגור, לא רק החנויות אלא הכל כולל מסעדות. מסתבר שהכל יפתח רק בסביבות שבע בערב. למרות הרעב אנחנו עושים סיור בעיר. נראה שכל התושבים משייטים להם בסירות סביב האי, אחרים רוכבים על אופניים והנותרים יושבים סתם כך בכיכר העיר…. הכל רגוע ושקט, צריך לבדוק מה תוחלת החיים שם…..

השכם בבוקר הגעו לבסיס לפגישה חפוזה עם מפקד הבסיס ואנשיו. קיבלנו תשובות לגבי הצרכים שהעלנו, נראה הרבה רצון טוב מצידם לעזור, והיינו מרוצים מהתשובות.

ואז מפקד הבסיס אמר: “אתם צריכים להבין דבר אחד…. הבסיס ואני אורחים פה באי ובשדה בדיוק כמוכם, זוהי טרטוריה פורטוגלית. לא אני ולא ארה”ב יכולים לאשר לכם לנחות פה, אתם צריכים לפעול בכדי לקבל אישור של ממשלת פורטוגל, רק לאחר קבלת האישור שלהם לנחות פה אנחנו נסייע לכם כפי שסיכמנו”.

היה זה רגע נוסף שבו הבנו כמה אנחנו לא מבינים…..

עלינו לראם להמשך הטיסה לדובר, מתוך הבנה שצריך להפעיל גורמים דיפלומטיים מול הפורטוגלים בכדי שנוכל להמשיך בתכנון הנתיב החדש.

בשלב זה של המסע הנוכחי הפכתי לנוסע. נחתנו בדובר, פרקו מה שפרקו מהמטוס, בילינו את הערב בקניות ואוכל, למחרת העמיסו ציוד למטוס והמראנו בדרך חזרה הביתה עם חניית לילה ב- Prestwick שבסקוטלנד.

לאחר סיורי ההכנה הנ”ל, ולאחר קבלת אישור לחניית ביניים בלאחס ע”י הפורטוגלים, הוחלט למעשה להעביר את המטוסים בנתיב שהוצע ע”י חהה”א, וההכנות התבצעו בהתאם ע”י כל הגורמים המבצעיים, הטכניים, הלוגיסטיים והמנהלה, כמובן שגם משרד הביטחון, משרד החוץ, משלחת משרד הביטחון בניו-יורק, וכן קציני הקישור של חיל האויר בארה”ב היו מעורבים.

יוצאים לדרך….

אני הובלתי את כוח החלוץ שמנה כ-20 אנשי צוות קרקע, תפקידנו היה להגיע בטיסות מסחריות  דרך ניו-יורק ומשם לטוסון אריזונה לבסיס  Davis–Monthan יומיים לפני נחיתת המטוסים שם.

התמקמנו בבסיס, בדקנו שהכינו לנו את כל הציוד הבסיסי לקבלת המטוסים וכן מגורים, רכבים, מזון וכל מה שנדרש לפחות לימים הראשונים.

האמריקאים ביקשו להעביר לנו תדריך. חשבתי שזה יהיה תדריך על נהלי עבודה, בטיחות וכו’, אולם הסתבר שזה רק תדריך בנושא איכות הסביבה. זה מה שעניין אותם, התדריך ירד לרמה של באיזה פח זורקים פחית קולה ובאיזה פח שקית ניילון, סיגריות רק במאפרות ייעודיות עם חול, ואם חלילה יש טפטוף דלק או שמן מהמטוס, צריך למדוד את ה”שלולית” ומעל איזה גודל שלולית צריך להזמין כבאית לשטיפה.

ואז ראינו אותם מתקרבים ומנמיכים לנחיתה…..

כולנו התרגשנו כשראינו את המטוסים מגיעים לנחיתה  ואף הזלנו דמעה, החלום התגשם באריזונה, “חלום אריזונה” בעצם כבר לא היה חלום.   

נשארתי עוד מספר ימים עם הפורסים וחזרתי ארצה, כעבור כחודש יצאתי שוב לארה”ב לבסיס Nellis בכדי לוודא שהכל מוכן עבורנו לקראת הגעת המטוסים והפורסים מאריזונה לבסיס זה, לתרגיל ה- Red-Flag.

גם מעבר זה הסתיים בשלום ולמעשה חלקי במבצע הסתיים, ואני בדרכי חזרה ארצה.

חודשים של הכנות, ארבע מסעות לארה”ב שלקחו אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם לעולם, כמו האיים האזוריים ועוד, חוויה מקצועית ואישית ובעיקר הזכות לקחת חלק במבצע שחיל האוויר לא ביצע עד אז, והסתיים באופן מושלם למרות החששות וסימני השאלה שהיו לכולם.

לסיכום, אני מאמין שלמטוסים יש נשמה, אני גם מאמין שאין איש צוות טכני שלא קשור רגשית למטוסים בכלל ולרוב גם למטוס מסוים עד רמת מספר זנב שקרוב לליבו. אישית הייתי מסכם כך: לקחנו את מטוסינו האהובים לבקר בארץ הולדתם, לא אנחנו ולא הם חשבנו שזה יקרה, לקחנו וגם החזרנו בשלום, הם הודו לנו על הביקור ואנחנו, אנחנו מודים להם מידי יום.

הייתה זאת זכות גדולה לתכנן ולקחת חלק בחלום, “חלום אריזונה”.