בחודש אוגוסט 2000 יצאתי בשעות לפני הצהרים לטיסה פרטית עם זוג חברים במטוס ססנה 172 של חברת כנפי ירושלים . תכננתי לטוס משדה עטרות למצדה ע”פי מפת הנתיבים בתנאי VFR, כשהמטרה היתה טיסת ניווט בגובה נמוך.
לאחר אישרור הבקשה לטיסה והכנת המטוס ליציאה, תודרכו הנוסעים בקצרה על מהלך הטיסה שלפנינו.
לאחר המראה שגרתית מהמסלול בשדה עטרות, טיפסתי לגובה 3,000 רגל וביצעתי פניה לכיוון 122 לאדומים. המשכתי לאלמוג,תוך מעבר קשב אל “חגב ” ובקשה להנמיך לגובה 500 רגל מעל פני השטח.
הקשר עם “חגב” היה לקוי, ומטוס אחר שימש לי כתחנת ממסר.עם קבלת האישור ביצעתי הנמכה, ולאחר ההתישרות בגובה החדש החל השלב השקט של הטיסה, שנתיבו קו החוף המערבי של ים המלח.
הטמפרטורה החיצונית היתה גבוהה במיוחד. בסריקה שגרתית על השעונים בקוקפיט ראיתי שכל המחוונים במצב תקין. לאחר דקות טיסה נוספות בקרבת מצפה שלם,סרקתי שוב את המחוונים, והפעם מד הטמפרטורה עורר את תשומת ליבי בזחילתו האיטית והעיקשת אל הקו האדום.
מבט חטוף אל מד לחץ השמן הראה שמצבו תקין, אולם מחוג מד הטמפרטורה המשיך לעלות עד שהגיע אל הקו האדום ושם נעצר. במצב זה הייתי בעמדה נחותה, עקב גובה הטיסה. נתתי מכות קלות על שעון מד הטמפרטורה (אולי הוא מזייף) אך לא נראה שינוי במצבו.
לאור זאת החלטתי מייד על מעבר לטיסה בגובה שמותר בנתיב. הודעתי לבקר בקשר על מצבי ועל החלטתי לטפס לגובה הנתיב. הערכתי, שכשאגיע לגובה, הטמפרטורה הנמוכה יותר שם תקרר את המנוע. הטיפוס לגובה נעשה בזוית מתונה כדי שלא לאמץ את המנוע. שיקול נוסף בהחלטה לטפס נבע מהצורך, שבמקרה ויתפתח כשל מנוע, אהיה בגובה גלישה לטווח גדול יותר אשר יאפשר לי לתכנן נחיתת חירום.
לאחר הגעתי אל הגובה בקרבת מצדה, ותוך פנייה חזרה אל הנתיב לירושלים, שאל הבקר על מצבי והאם ברצוני לקבל וקטור אל שדה עטרות. השבתי בשלילה. הנחתי, שבטיסה ישרה ואופקית ב-2,200 סל”ד המנוע יתקרר, ורצוי לעשות זאת מעל ים המלח ולא מעל הרי יהודה שהפרידו ביני לבין שדה עטרות. בהתערבותו של טייס בכיר בחברת כנפי ירושלים, שהיה ער לכל המתרחש, התבקשתי לטוס על פי וקטור ישירות אל שדה עטרות לנחיתה.
טסתי ישירות אל שדה עטרות, כשבאמצע הדרך מחוג הטמפרטורה אכן הראה ירידה, עד הגיעו למצב הנורמלי. בהגיעי אל השדה ניתנה לי עדיפות לנחיתה. תוך הנמכה לצלע סופית הבחנתי באמבולנס ושתי כבאיות, הממתינים סמוך למסלול לוודא שהנחיתה תסתיים בשלום.
מיותר לציין שהנוסעים איתי, שכל העת הקשיבו בדומייה למתרחש, מכונסים בתוך עצמם וחוששים מהבלתי נודע, הבחינו גם הם באמבולנס ובכבאיות. קצב פעימות ליבם הגיב כנראה בהתאם.
הטיסה הסתיימה בנחיתה רכה וללא בעיות. הודעתי על פינוי המסלול והודיתי לפקח המגדל על עזרתו . הנוסעים הנסערים הודו לי על הסיום המוצלח מבחינתם, ועל כך שבכל מהלך האירוע דאגתי להרגיעם בהסברים מפורטים על המתרחש.