עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשעה 14:00, היינו במצב של הגנה וניסיון לתקוף ריכוזי אוייב שפלשו לסיני. בפיקוד דרום לא הייתה הבנה בכל הקשור לשיתוף פעולה אויר-קרקע. לא היו מודעים עד כמה חשוב להעביר מטרות יבשתיות מדוייקות לתקיפה.
ראיתי שמקומי לא במוצב השליטה. מתוסכל מן הכאוס, החלטתי לתרום למאמץ המלחמתי במקום שבו אוכל לפעול ביעילות, לטוס בטייסת 101.
בהעדר מערכת מסודרת לאיתור ותקיפה של מטרות קרקע, ניסתה מחלקת מבצעים של חיל האויר לאלתר פתרונות ביומיים הראשונים של המלחמה בעזרת קצין הארטילריה שפעל באג”מ מבצעים, כדי לספק מטרות לתקיפה, אך ללא הצלחה יתרה.
לאחר שטסתי חמישה ימים בטייסת 101 וצברתי עוד שלוש הפלות לאוסף שלי, החליט מפקד חיל האויר לפתוח מרכז לסיוע התקפי (מרס”ה). הקונספט היה קיים, אך טרם נוסה בפועל. בני פלד הורה לי לחזור לתל אביב ולהקים את המרכז לסיוע התקפי שיהיה זרוע של מרכז השליטה האווירי, וככזה מקושר ישירות לטייסות חיל האוויר.
בלי כל פקודת ארגון ועם הרבה :מרץ ונחישות, הקמתי את מרס”ה במרתף טחוב ליד ה’בור’ של חיל הים, ולרשותי עמדו שולחן וטלפון. התברר כי הקמת מרכז סיוע על הנייר אינה מתאימה לפעילות הנדרשת בפועל בזמן לחימה. חיל האוויר פעל בשלוש חזיתות, לכן הקמתי שלושה מוקדים בחדרון שהוקצה למרס”ה: מוקד לזירת מצרים, מוקד למרכז (ירדן ועיראק) מוקד לצפון (גולן, סוריה ולבנון). איישתי שלושה צוותי תכנון, אחד לכל גזרה, ומערכת קשר פרימיטיבית. זו היתה ההתחלה.
באדיבות עודד מרום
לכל זירה מונה סא”ל כמנהל האירועים, ואתו קצין מודיעין שהיה מקושר לכוחות היבשה ולמחלקת מודיעין אוויר. הקושי העיקרי בדו-שיח עם כוחות היבשה, על הקרקע ומן האוויר, היתה העובדה שלא היו בידי הכוחות בשטח מפות קוד מתאימות והם לא היו מתורגלים בשיח ברור עם חיל האוויר או בהגדרת מטרות על פי קוד מוסכם. לצידי ישב קצין אג”מ של התותחנים, שהיה מקושר לחפ”ק (חבורת פיקוד קדמית) בפיקודים, ומהם לקציני סיוע האוויר באוגדות. המערכת החלה לעבוד אך הקשיים היו רבים.
השנוי החל להסתמן רק כעבור מספר ימים, כאשר יצרתי קשר עם רפי סברון בחפ”ק צפון, עם אריק עזוז ברמת-דוד, ועם רכבי הקס”א (קשר סיוע אוויר) המפוזרים בחזיתות. קשריי עם אנשי המודיעין (הכחולים והירוקים) נתנו פירות. מרס”ה הצליח להפיק משימות בכמות גבוהה, והפך מקום לעלייה לרגל של גנרלים ופוליטיקאים שבאו לחזות בפלא החדש, מרס”ה בפעולה. עומס המבקרים שהפריעו לעבודה המבצעית דווקא מצא חן בעיניי, אולם הוריתי להציב שומר בכניסה למקום.
נשארו סממני הבעיות הכרוניות, חוסר שפה משותפת בין כוח-הקרקע לטייס, חוסר מפות אחידות לכוחות ולחיל האוויר, וחוסר מודיעין מהיר.
לאחר מספר ימים הבנתי שלפחות במקום אחד אני יכול לקצר את המעגל: דרישות–מטרות-תדריך. יציאה לטיסה- שפה משותפת.
הצעתי למפקד חיל האוויר שיתן לי אפשרות לחרוג מנוהלי חיל האוויר ב ”שליטה מרכזית”, והוריתי לאריק עזוז (בחדר המבצעים של רמת דוד) להוציא משימות לתקיפח בגולן מטייסות הקרב של רמת-דוד במעגל קצר בינו לבין סברון בחפ”ק צפון, מבלי לקבל משימות ממרס”ה. היה ברור לי כי הטייסים בטייסות של רמת דוד היו המקור הטוב ביותר למודיעין בסיוע קרוב בגזרת הצפון. הם הכירו את השטח היטב. לא היה כל טעם להוציא פקודות-משימה (פ”מ) לטייסת מן הדרום כדי לתקוף בגולן בסיוע קרוב.
העסק עבד כמו ‘רכבת אווירית’ בהצלחה וביעילות.
בהמשך, בימי המלחמה האחרונים, החליט מח”א בני פלד להוציא גיחות צילום באופן עצמי לגזרת תעלת סואץ, ולאזור ה ‘ארמיה השלישית’. כך נוצרו מטרות לתקיפה ומתוך מרס”ה הוצאנו מאות פ”מ (פקודות משימה) לטייסות. התוצאות היו מצוינות.
על פי נתוני ענף היסטוריה הפיק מרס”ה בשבועיים של פעילותו 5,142 משימות השתתפות בלחימה, כמחצית ממשימות התקופה אוויר-קרקע (11,223) של חיל האוויר במהלך עשרים ימי מלחמת יום הכיפורים.
התוצאה הזו (בכמות וביעילות), זכתה להערכה יתרה בחיל, ולמחמאות ושבחים בסְפָרות המקצועית בעברית ובלע”ז.
ומה הייתה (ונשארה) תגובת חלק מן הלקוחות? “…איפה היה חיל האוויר…?”
עם כל הרצון להפיע למפקדים העסוקים בתכנון המלחמה,נוכחתי כי לא אצליח בעזרת פניה מנומסת לקבל אמצעים כדי להפעיל את מרכז הסיוע שכה נדרש באותן שעות. גם שלושה שולחנות ושלושה טלפונים לא איפשרו לי להתקשר עם הפיקודים של כוחות היבשה, עם יחידות הבקרה ועם הטייסות.
לאחר כל בקשה הוסיפו לי טלפון חוגה.רק לאחר שהפצתי את התמונה הזו, הותקנה בחדר מרכזיה מבצעית משוכללת ובה קוי קשר ישיר לכל הבסיסים, לכנפות, ליחידות בהקרה ולמרכז השליטה של פיקוד כוחות היבשה.
תוך יום יומים נהפך מרס”ה לצומת עמוס משימות תקיפה בכל הגזרות.
מאמר מרתק תודה למפקד עודד מרום