עם קום המדינה נמצא חיל האוויר הישראלי הצעיר במרחק “שנות אור” ממצבו כיום, אחד החיילות הטובים בעולם. למעלה מששה עשורים חלפו מאז פרצו המאורעות, ב-30 בנובמבר 1947, בעקבות ההצבעה ההיסטורית באו”מ על הקמת מדינה יהודית בא”י. הפרעות הציתו את מלחמת העצמאות שהסתיימה בניצחוננו, בגלל נחישות האנשים ורוח הלחימה, למרות הנחיתות בציוד ובאמצעי לחימה מול האויב.
לארגון ה”הגנה ” היו אז כ-1,300 רובים (ועוד כ-8,000 כלי נשק מפוזרים בישובים ברחבי הארץ), ובשירות האויר של הארגון היו 11 מטוסים קלים, חד מנועיים. לאחר כששה חודשים, ערב הכרזת העצמאות, היו בידי חיל האוויר 28 מטוסים קלים, בהם “מפציץ” אחד, מטוס “נורסמן” בעל כושר נשיאה של 560 ק”ג (28 פצצות בנות 20 ק”ג כל אחת).
יחסית לאמצעים של אז, ולקושי להתאמן ולהצטייד במחתרת תחת עינם הפקוחה של שלטונות המנדט הבריטי, הגיעו כוחות ההגנה באוויר, בים וביבשה מוכנים לקרב, אם כי בנחיתות בציוד ובכמות.
טייסי שרות-אויר נלחמו בששת החודשים הראשונים (דצמבר 1947-מאי 1948) כשלחלקם ניסיון של 80-60 שעות טיסה, רובן בטיסות ניווט וסיור. במטוסים’ רעועים, בכל מזג אוויר, בתנאי שטח הרריים וקשים,הם הפציצו עמדות אויב ע”י הטלת רימוני יד וקופסאות שימורים ממולאות בחומר נפץ.
ב-7 במרץ 1948 כתב מטה שירות האויר של ההגנה לראש אגף התכנון במטכ”ל, 1 כי “נדרשות כרגע פצצות אויריות לתפקידים: א) פרגמנטציה אנטי פרסונל (רסס נגד אדם) ב) לשימוש כללי.המשקל של הפצצות יהיה משני סוגים: הסוג הקל של 10 ק”ג והפחות קל של 25 ק”ג…
למכתב צורפו שרטוטים והנחיות לגבי המרעומים ודרישות בטיחות בעת השלכת הפצצות ממטוסים קלים.
בחודשי הלחימה מהאוויר שלפני קום המדינה ובקיץ 1948, השתמשו טייסי המטוסים הקלים בפצצות פשוטות, שנבנו בעבודת יד בבתי מלאכה בתל אביב ביוזמתו של ישראל בן יהודה, שהיה קצין חבלה ראשי ב”הגנה”.
הפצצות הפרימיטיביות הראשונות הורכבו ממכלי חמצן קטנים שנקנו אצל מוכרי גרוטאות, ועליהן הורכבו ידיות נשיאה כדי להטילן. הן הכילו חומר נפץ עם פתיל השהיה וראש גפרור, ושקלו 10-15 ק”ג. כמו כן, סיפר אלכס זילוני כי 1 ” היו גם פצצות תבערה בריטיות בצורת מקל משושה אשר נדלק עם מכה בתחתיתו. אלו סופקו לנו ע”י ישראל בן יהודה .(כנראה הכוונה לפצצת תבערה 4 פאונד דגם Mk.III )
בתקופתו של יהודה גלעדי כקצין חימוש החלו ליצר פצצות מפח מעורגל במשקל 20 ק”ג, בעלות מנגנון הצתה שהופעל על שליפת ניצרה, ופתיל השהיה של שתים-עשרה שניות. ניסוי ראשון בהטלת פצצה כזו נערך בתחילת מרץ בחולות שמצפון לשדה דב . פצצות אלו כונו “פצצה אויר סימן 1” והוטלו מבעד לדלתות המטוסים. הן היו מסוכנות, אולם הטייסים והמטילנים התאמנו ורכשו ניסיון בהטלתן, עד שהגיעו לעתים לדיוק רב בהפצצות.
ההוראות למטילנים (מובא כאן בשפת המקור) מעידות על טיבן של פצצות סימן 1“:
| “המטיל מחזיק בפצצה במצב מוכן לזריקה, זאת אומרת: הוא מחזיקה בידו הימנית מחוץ לגוף האוירון, כשהאצבע של ידו השמאלית מחזיקה בטבעת הניצרה. כשהטייס מגיע ל-500 מטר (ולא פחות), הוא מרים את האוירון לטיסה אופקית וישרה בקו ההתקפה וצועק “זרוק”. בו ברגע המטיל סוחב בכוח את הניצרה, מוציאה לגמרי, וזורק מיד את הפצצה.(על המטיל להחזיר את הניצרה לממונה על הפצצות בשובו לבסיס)” |
וגם:
ב-26 במרץ פרסם מטה שירות האויר מסמך לטייסים בשם: “הוראת קרב לשימוש בפצצה אוירית סימן 1” ובה הוראות:1
| “אין לגעת במנגנון הפצצות עד לרגע ההתקפה… יש להשתדל לא לעשות סבובים ותנועות חדים כל זמן שהאוירון עמוס…אין לטוס בגובה של פחות מ-1,000 מטר מעל פני הקרקע… אין לטוס מעל שטחי ערים או כפרים המיושבים על ידי יהודים…במקרה שמנגנון ההפעלה מופעל (הניצרה הוצאה) יש לזרוק את הפצצה במהירות האפשרית לכיוון השטח הפנוי מישוב… במקרה שהאוירון מצוייד באלחוט, על הטייס להודיע למפרע כי הוא נוחת עם פצצות. על המגדל להודיע על כך לממונה על הפצצות ולדאוג לפינוי המסלול בזמן הנחיתה.” |
“פצצות אויר סימן 1 ” הביאו לעיתים קרובות לתוצאות טובות אף שאירע גם שלא התפוצצו כלל. במיוחד רב היה חלקן ב”ריכוך” כפרים ערביים, ובכך עמד להן הרעש הגדול שהקימה התפוצצותן (יחסית לנפץ הרימון). אולם השימוש בהן הוגבל עקב כושר הקיבול הקטן של המטוסים, שיכלו לשאת כל אחד שלוש פצצות בלבד. רק מטוס הראפיד הדו מנועי היחיד יכול היה לשאת מטען מירבי של שש עשרה פצצות כאלה. לא אחת, כשהצליחו הטייס והמטילן לדייק בפגיעת הפצצה, נתברר להם כי כבר אזל המלאי שברשותם.
במרוצת הזמן שוכללו הפצצות ומשקלן עלה עד 50 ק”ג.(אלו כונו “פצצה אוירית סימן 2″ ו”פצצה אוירית סימן 3”) משקל זה לא אפשר עוד למטילנים להחזיק את הפצצה הכבדה מחוץ לחלון המטוס, ונוצרה בעיית בטיחות שהיתה כרוכה בשליפת הניצרה ובהטלת הפצצה החוצה, שלא לדבר על דיוק הפגיעה.
 |  |
הכוח האוירי התעצם במהירות, שבועיים לאחר הכרזת העצמאות (ב-29 במאי 1948) הפציצו ארבעה מטוסי מסרשמידט מטייסת 101 את הטור המשוריין המצרי ליד אשדוד, כשכל מטוס מטיל 2 פצצות גרמניות דגם SC-70 בנות 70 ק”ג כל אחת שהובאו מצ’כוסלובקיה במבצע “בלק”.
חמישה ימים לאחר מכן (ב-4 ביוני), התקרבו שלוש אניות מהצי המלכותי המצרי, ובראשן ה”אמירה פאוזייה” לחוף תל אביב ועליהן חיילים שכפי הנראה תוכננו לרדת לחוף ולהקים שם ראש גשר.בנוסף לאניית חיל הים “אילת” שפתחה עליהן באש, . שלושה מטוסים קלים מטייסת א’ שהמריאו משדה דב הסמוך הטילו עליהן פצצות בסבבים, אחת מהן נפגעה והאניות נסוגו לחוף עזה. (בהפצצות אלו נפגע מטוס פיירצ’יילד וטייסיו דוד שפרינצק ומתי סוקניק נספו. עד היום לא ברור ממה נפגע המטוס)
ב-15 ביולי 1948 נחתו בארץ שלושה מפציצי בי-17 שהגיעו מארה”ב דרך צ’כוסלובקיה, לאחר שבדרך הפציצו את קהיר. לאחר מכן החלו, במקביל למטוסי הדקוטה של טייסת 103 להפציץ מטרות אוייב, ואף את ערי הבירה של מדינות ערב השכנות. ההתעצמות המהירה ראוייה לציון מיוחד.
במבצע “אגרוף” שהיה כינויו של חלקו של חיל האויר במבצע “יואב”, ונערך שבין 14/15 ו- 21/22 באוקטובר, ביצעו מטוסי התובלה 5 גיחות יום ו- 25 גיחות ליליות שנמשכו בסך הכל 45 שעות טיסה. הם הטילו 872 פצצות בעיקר במשקל 20,40 ו- 50 ק”ג, ובסך הכל 34,826 ק”ג, והפציצו את עזה, מג’דל, אל עריש, ג’בליה, בית להייה, פלוג’ה, עירק אל מנשייה, בית ג’וברין וג’אביה.
ב-17 ימי מבצע “חורב” בדצמבר 1948, שקבעו את אחיזתנו בנגב וחתמו את קרבות מלחמת העצמאות, הטילו מטוסי חיל האויר 266 טון פצצות על יעדים ומטרות אוייב בדרום הארץ.
הערות:
- מקור: “שורשי חיל האויר”
איזה פצצות כונו “פושקין?