הרעיון לטוס לירדן עם אז״מים אינו חדש. דשנו בו זמן לא רב אחרי לחיצות הידיים של רבין המנוח וחוסיין. הפיתוי לעשות זאת רב, וההשקעה בסופו של דבר אינה בלתי אפשרית.
מבדיקת המפות והנתיבים התברר שבזמן טיסה ממוצע בארץ, אפשר להגיע לאתרים ומקומות בירדן ששמענו וקראנו עליהם בלבד. ביום התעופה שהיה בירושלים לפני כשנה, פגשנו לראשונה אנשי תעופה ירדנים ובראשם את גנרל חוולדה, מנהל האקדמיה הירדנית המלכותית לטיסה. תוך שיחה והיכרות הדדית. במהלך טיול לאורך חניות האז”מ שהיה ביצוג נכבד ביותר באותו יום תעופה־ העלתי בפניו את הרעיון לבוא לבקרו עם מספר אז״מים. הגנרל – טיפוס ידידותי וחם. הביע את הסכמתו המיידית, אולם התנה אותה בהסכמת השלטונות הירדנים.
זמן מה אחרי אותו מפגש, ולאחר מספר שיחות טלפון ופקסים, הגיע אלי מכתב רשמי מהאקדמיה המלכותית הירדנית לטיסה, המזמין אותנו לביקור אצלם לשם הדגמת מטוסי האז”מ שלנו. מועד קבלת המכתב היה בינואר לערך, ולפיכך ״לקחתי״ כחודש וחצי מרווח בטחון והתחלתי לעבוד על כך. וכאן החלו הבעיות…
את הסכמת מנהל התעופה קיבלנו ללא כל בעיה מיוחדת. המחסום הבלתי עביר היה חיל האויר- אותו חיל אויר שהצליח להביא אותי לאנטבה וחילץ אותי פעמים אין ספור מגהינום כזה או אחר, לא הצליח למצוא ״פתרון תעבורתי״ ליציאת אז״מים מהארץ. ולמרות כל ״המטפחות״ שזרקנו להם כמו זע״ט במטוס, ופלאפונים ולו״ז מדויק. לא הצליחו ״אנשי התעבורה״ (אותם נפגוש מאוחר יותר בגרסה ב׳ ) להתגבר על ״האתגר״. נשלחו חברים- טייסים לשעבר־ ורמזים וכו’ והחיל בשלו.
וכך בתחילת מרס אני מוצא עצמי מטלפן לחוולדה ובתואנה כלשהי מבקש לדחות את הטיסה והנ״ל – ישראלי יותר מישראלי ־ אומר בממזריות ״לא הצלחת לכופף את הבירוקרטים אצלכם, הא!…־ כמעט נפלתי מהכיסא – אולם שמרתי על לויאליות. עברו מספר חודשים, ופעם נוספת חזרתי למנהל התעופה ולאנשים המופקדים על כך ע״מ שיפנו לחה״א לראות אם מצאו ״פתרון תעבורתי״. לשמחתנו הסתבר פתאום שיש פתרון ויוצאים לדרך. שום נתון לא השתנה מהמצב חצי שנה לפני כן….
טלפון לגנרל המודיע שבשבוע הראשון של אוקטובר יש לו זמן בשבילנו, ואני מתחיל להתרוצץ… בעיות לא חסרות – כמה שזה נראה פשוט:
נקודה ראשונה – מקום המראה. הירדנים ״מסרבים״ שנגיע אליהם מירושלים (״שטחים כבושים״); רש״ת אוסרת להמריא מנתב״ג שהוא ״שדה גדול מדי״ לננסים כמונו; ב-AIP נאסר על אזמי״ם לנחות בשדה דב, ואנו מצדנו לא רוצים לעשות תקדים של יציאה ״בינלאומית״ ממנחת אז״מ ע״מ לא לסבך אותנו בעתיד. הפתרון למקום ההמראה נמצא בסוף בשדה דב, אחרי הסכמה עקרונית של רש״ת, ועזרתו העניינית והמסורה של מנהל שדה דב לזר קרני.
נקודה שניה: הנתיב. העברתי ובקשתי את הנתיב ההגיוני והחכם שקיים לאזמ”ים בין שדה דב למרקה (רבת עמון):
שדה דב־ קנטרי- מורשה־ קאסם- חוצה שומרון־ פצאל ־ מרקה. לירדנים באופן כללי לא היה משנה היכן אנו חוצים את הגבול, רק שנגיד להם. המנהל ורש״ת סמכו ידיהם על הנתיב אשר מאפיין אותו שהוא לא חוצה שום CTR. חה״א, לעומת זאת, החליט ל״תרגל״ אותנו בנוהלי קשר ובחצייה, והכתיב את הנתיב הבא: שדה דוב- תל-יונה אגדה CTR)), סירא CTR) בן־גוריון) חצית ירושלים ( CTR עטרות) אלמוג (דרומה לנתיב) סאלם (צפונה לנתיב 10 מייל) ומרקה. אני באותם שלבים, החלטתי שאפילו אם שולחים אותי דרך ראש־ פינה אני מקבל זאת… אתם יודעים, אותו שלב בו נגמר הכוח לשכנע כל מיני ״מקבלי החלטות״.
נושא הזיהוי: למרות שהבהרנו שאנו יכולים לתת כל דקה ודקה של הטיסה נתונים מדויקים של מקום המצאנו (GPS) דרש מאתנו חיל האויר זע״ט. דרישה סבירה במציאות הצפופה שקיימת כאן. מכיוון שעל אזמי״ם אין בד״כ זע״ט, הצלחנו להשיג אחד כזה ומצאנו את הדרך להרכיבו זמנית על אחד המטוסים.
עם גמר תכנון ההרכבה הודיעו לנו:
1. מחלקת הנדסה לא מאשרת הרכבת זע״ט על האז״מ.
2. ללא זע״ט אנחנו לא טסים.
3. חוץ מזה הכל בסדר…
הפתרון היה מתבקש: מתנדב לצ’ופר שיש לו זע״ט ־ אז מה אם הוא (הזע״ט) עטוף במטוס ססנה 172??
בכל השלבים שהוזכרו עד כאן היה לי שותף מלא ־ איציק אפלבאום ״מאומני־ הורייזן״ אשר נתן את הפתרונות הטכניים, וקיבל על עצמו לתכנן את הנתיב המדויק לאור הנחיית השלטונות. המטוסים שנבחרו ואלה נם יצאו היו: 4X-HFI־ איציק אפלבום ואנוכי, 4X-HFH עמיחי כהן והלל סגל,4X-HGY ניסים אשכזי ובנו גיא. 4X-HFJ- הפארנים, עמוס גולדשטיין ודוד צוק. והססנה המלווה 4X-CDM עם אריק סיני מנכ״ל קלוב התעופה, ירון אפרת טייס ומדריך ותיק. אריק מורן טייס אז״מ. ואקלר ־ חבר קלוב וטייס. בקיצור: נבחרת מעולה שאפשר לכבוש איתה את רבת עמון.
לא אלאה אתכם בסיפור תכנית הטיסה הבינלאומית שיוסי מיליס ומשה טלמור ממודיעין טיס הנחו אותי בהכנתה, ותיאומי משטרה, ומכס, ובטחון ועוד מליון נקודות’ עם אנשים אשר הפגינו הרבה רצון טוב ועזרה. הגיע יום הביצוע – 1 אוקטובר. ע”מ לא לטרטר את החברים במפגשים מיותרים העברתי בפקס לכל צוות מטוס “תיק” שכלל: “פקודה”, הוראות קשר, מפת נתיב, הנחיות פנימיות, דפיות שדה דוב, ירושלים ומרקה ועוד. וכך אנו נפגשים כולנו פעם ראשונה- לאחר אין ספור פקסים ושיחות טלפון ביני לבין מפקדי המטוסים, בבוקר האירוע בשעה 07:00 בטרמינל בשדה דב. המטוסים עומדים בחוץ נקיים ומתודלקים, השוטר בודק את הדרכונים של כולנו אחרי שיום לפני כן הבאתי אותם למשטרת המרינה. המכס רושם את מספרי מצלמות הוידיאו שלנו. תדריך שלי ושל איציק ויוצאים למטוסים.
ההוראות פשוטות. אנחנו ראשונים, כל השאר אחרינו ברווח של כמאה מטרים בין מטוס למטוס, הססנה (שאמורה לפגוש אותנו בירושלים בגובה 5) סוגרת את השיירה. מדברים בקשר רק איציק ואני. אם יש בעיה עוברים לתדר אז”מ ומדברים בו חופשי. אין פשוט מזה.
מניעים, יוצאים למסלול, אישור המגדל ומספר דקות אחרי זה ארבעה P-92E, גובה 800 רגל לאורך חוף הים בדרכנו דרומה לתל-יונה. הססנה עוזבת אותנו עם ההמראה ונעה לירושלים בנתיב אס איפה שהוא מעלינו. הטיסה שקטה ונעימה – “אין מה לכתוב הביתה”. מבט מהחלון האחורי של המטוס מראה לי את שאר שלושת המטוסים אחד קצת גבוה מזה שלפניו ברווחים שווים. ממש תענוג.
בית חורון, מתחילים לטפס, מקבלים אישור להגיע “לעטרות” ב-5000 רגל (כ- 2500 מעפ”ש) גבהים שאנו, טייסי האז”מ לא רגילים להם, אולם מטוסינו מרגישים בהם כמו דג. הססנה עם אריק מנצנצת מעלינו והנה אנחנו בגובה חמשת אלפים רגל מעל “עטרות” מלווים בברכת הפקח במגדל.נכנסים למבנה מושלם בו הססנה סוגרת את השיירה
“אלמוג” מתחתינו, מצפינים ל”סאלם” ,נקודת חציית הגבול. אנו משוחחים עם הססנה על תדר האז”מ.
הכל כשורה, “פיקוח ת”א” מאשר חציית גבול ונותן לנו את התדר של שדה עמאן-מרקה. נהר הירדן עתה מתחתינו- ובבת אחת, “שוטפים” אותי זיכרונות שונים של חציות גבול אחרות. הנה העיירה כרמה מצד ימין – ולילות מארבים וחברים שהיו ואינם ומלחמת התשה לפני הרבה הרבה שנים. וה-P-92E הקטן חותך את האויר בזמזום חרישי רחוק מכל התרגשות. ממשיכים מזרחה – הניווט הרי נגמר מיום שיש לנו GPS, פשוט שמים את החץ על הנתיב. משווים את ה”מגלן” של איציק עם ה “ג’רמין” שלי: הנתונים כמעט זהים (הבדל של 3-2 מיל וכמספר זה מעלות) אני בקשר עם הפקחית במרקה (אח'”כ כולם “ירדו” על האנגלית התעופתית שלי- חכמים בלילה!). סך הכל אין לה בקשות מיוחדות, גם לנו אין.
ממשיכים מזרחה כאשר כ-8 דקות לאחר חצית גבול (58 מי”ש) רואים את עמאן באופק. עמאן פרושה על הגבעות ממערב למזרח (או להיפך) כאשר שדה מרקה שהוא השדה השני של בירת ירדן נמצא בדיוק במורח העיר. אנו חוצים מעל עמאן בגובה 2500 מעפ”ש (5000 רגלQNH)- נתונים דומים לירושלים. העיר הענקית והאפורה פרושה לה מתחתינו וכך כ-7 דקות תמימות אנו טסים מעל הרחובות העמוסים והבתים גבוהי הקומה, כאשר מסלול מרקה נראה לפתע מבעד האד הקל האופף את העיר בשעת בוקר זו. עוד מספר מילים עם הפקחית, “עם הרוח” למסלול 4 (אורכו 3500 מטרים…)
כולם מאחורי כמו ברווזים בשיירה מנמיכים ונוחתים על סוף השליש הראשון של המסלול, כדי שלא נצטרך להסיע הרבה. מסתכלים על השעון – שעה וחמש דקות משדה דוב לשדה עמאן-מרקה. אח, השלום המתוק הזה.
הביקור באקדמיה הוא סיפור בפני עצמו- על שיחה מלב אל לב עם האנשים שם שחולמים כמונו, ומקווים כמונו לעתיד טוב יותר, ומודאגים כמונו ממה שקורה ב” שטחים” (הטיסה הייתה בעיצומם של “מאורעות ספטמבר” ופסגת החירום שהיתה בוושינגטון). עם אויב מאתמול, אנושי ללא אשליות, ישיר (איפה היית ב “ששת-הימים” זו שאלה שלהם…) וחברי; עם טיול של שעה וחצי ברבת-עמון וארוחת צהרים חגיגית ואירוח למופת.
הטיסה חזרה היתה פשוטה וחסרת אירועים מיוחדים כפי שהטיסה לשם היתה. הפעם נחתנו בירושלים שם עשינו את ביקורת הדרכונים, מילות פרידה קצרות והתפזרנו איש למנחתו.
לסיכום הטיסה: בראשונה אני צריך לציין את אותם אנשים שעזרו לי בגלגול הנושא: לנועם הרטוך מרש”ת והירש ושי ממנהל התעופה. וכן לאנשי הקו השני שלא הביעו התנגדות רבה מידי. אין שום סיבה שטיסות אז”מ לארצות השכנות לא יהפכו לשגרה מבורכת, וללא ועט – יש שלום, לאז! לא צריך כל פעם להתחיל להילחם על הנושאים האלה. הנכונות מצד המדינות הסובבות אותנו כולל חילות-האויר שלהם הינה רבה יותר, בהרבה מקרים,מהנכונות של השלטונות שלנו.
לצערי, בביקורי בקפריסין בזמנו (האז”מ הראשון שיצא מהארץ) ועתה בירדן, ראיתי בהרבה מהמקרים טיפול הרבה יותר עניני ויעיל מאשר ראיתי במקרים מסוימים כאן בארץ. אני מקווה שאותם נסיונות טובים לכל הצדדים יעודדו את הממונים על כך, בייחוד אנשי חיל-האויר, להפסיק להערים קשיים על דברים פתירים וחסרי חשיבות.
