טיסה חשאית

באמצע חודש יוני 1956 הוזמנתי למחלקת המבצעים של חיל-האויר. בדיון שנערך נדרשתי להשיב על השאלה כיצד ניתן לבצע במטוס “נורד” טיסה ישירה, בלא תדלוק, מישראל לפריז. רומא, המרוחקת מן הארץ 8 שעות טיסה היתה בקצה גבול הטווח המרבי של המטוס. זמן הטיסה עד פריז היה כ-12 שעות ותשובתי היתה כי כדי לבצע את המשימה יהיה עלינו להצטייד ב-3000 ליטרים של בנזין בנוסף ל-5000 הליטרים שהכילו מכלי המטוס. ברור היה שהדרך היחידה היא לייצר מכלים מיוחדים לכמות הנוספת, לאחסנם בגוף המטוס תוך מציאת פתרון טכני לחיבורם אל מערכת הדלק הקיימת, לפיכך יישאר מעט מאד מקום להובלת מטען מועיל. ראש הענף שמע את הסברי והחל בעבודה.

כעבור ימים אחדים העברנו מטוס “נורד” לתעשייה האוירית לשם התקנת המיכלים. המתקן היה מפלצתי: שתי חביות ענק (בקיבולת של 1500 ליטרים כל אחת), עשויות אלומיניום רותקו על גבי קורות עץ אל ריצפת המטוס כאשר המתקן כולו מגיע עד התקרה. כדי להגיע מתא הטייס אל בית השימוש הכימי הנמצא בחלקו האחורי של המטוס, היה צורך לזחול על גבי קורות בין שני המכלים. הותקנה גס משאבת-יד למילוי הצנרת המאולתרת. הסידור הזה היה רחוק מלהיות שיא ההידור, אולם יחסית לזמן הקצר שעמד לרשות המתכננים והמבצעים (שבוע ימים בלבד), אי אפשר היה שלא להתפעל מן המוח היהודי במיטבו.

ביום ששי ה-21 ביוני בבוקר, בנוכחות המהנדס המתכנן (אל”מ אריה הלל ז”ל) ערכתי טיסת ניסוי. המתקן הוכיח את עצמו והכל עבד למישרין. למחר הצטרף אלי הצוות:טייס-משנה, נווט, אלחוטן ומכונאי מוטס. בחלקו האחורי של המטוס נדרשנו להתקין 3 אלונקות, רמז כי ה”מטען” שלנו יהיה ככל הנראה שלושה נוסעים. היעד, באופן כללי, היה פריז, מבלי שצוין שם שדה-התעופה שבו ננחת.

באותו שלב העברנו את המטוס לשדה-התעופה הנטוש שליד עין שמר והמתנו להוראות. כדי שלא נשאר רעבים בזמן הטיסה הארוכה שלפנינו, אספנו כסף ואחד מאנשי הצוות יצא לחדרה וקנה שם נקניק גדול ושתי חלות כצידה לדרך. בינתיים הגיעו שתי מכוניות-שרד מתוכן יצאו שלושה נוסעים: הרמטכ”ל רב-אלוף משה דיין, ראש אמ”ן  אלוף יהושפט הרכבי ומנכ”ל משרד הביטחון שמעון פרס.

דיין התעניין אם הצטיידנו במזון לדרך. כאשר הראינו לו בגאווה את הנקניק שתלינו מול דלת הכניסה של הצוות, הביט בנו בחיוך סלחני ואמר: “חברה’, אתם תדאגו למטוס, אני כבר אדאג למזון”.

בינתיים התברר כי עקב דרישת הצרפתים חל עיכוב בתוכנית. על המטוס היה להגיע ליעדו כשהוא “מחופש” כמטוס חיל האויר הצרפתי, כלומר נדרשנו לצבוע את הגאי הכיוון של המטוס בצבעי ה”טריקולור”… לכן נדחה מועד ההמראה לשעות הלילה.

את המטוס העברנו לשדה-התעופה הנטוש שליד כפר סירקין. צוות צבעים מיוחד, שהושבע לשמור סודיות, החל בעבודתו.

אותנו, אנשי הצוות פיזרו לבתינו כדי לאגור כוח ולנוח. תחת נטל האחריות הכבד שרבצה על כתפי, בקושי הצלחתי לעצום עיניים לדקות אחדות וכבר הגיע טנדר לאסוף אותי חזרה. יחד איתנו הגיע ראש הלשכה של דיין בטנדר עמוס בכל טוב במיני מאכלים טעימים, משה דיין אכן מילא את התחייבותו.

בעוד צוות הקרקע משלים את עבודות הצביעה, קיבלנו את התדריך הסופי מראש ענף המבצעים של חיל-האויר. היעד שנקבע היה שדה-תעופה קטן, פרסאן-בומון, בצפונה של פריז. תרשים שדה-התעופה לא נמסר לידינו. נאמר לנו כי את כל הטיסה אנו אמורים לבצע מחוץ לפרוזדורי הטיסה האזרחיים ובדממת אלחוט מוחלטת,אותה נהיה רשאים להפר רק במקרה חירום קיצוני.

בשעות הבוקר המוקדמות הגענו לחופי צרפת, הבקר הצרפתי לא נראה מוטרד מנוכחותנו באזורו. במשך השעתיים הבאות הטלטלנו כהוגן, בגלל סופת ברקים ורעמים וברד מחריש אוזניים שטרטר על גוף הפח של מטוסנו. בשעות לפני הצהריים המוקדמות הגענו לפריז וכאן המתינה לנו קבלת פנים מאוד לא מלבבת בדמות ערפילי בוקר מפוזרים באזור. שדה פרסאן-בומון, השוכן בתוך עמק, היה מכוסה ערפל סמיך שמתוכו הציצו הגבעות שבשולי העמק ופה ושם גם איזו ארובה סקרנית או אנטנה גבוהה. יצרנו קשר עם השדה והפקח הציע לנו להמתין בסבלנות, כי על פי התחזית שבידיו הערפל עמד להימוג.

 דלק רזרבי רב לאחר 12 שעות טיסה לא נותר לנו ואני קיללתי את עצמי חרש על שלא דרשתי מכלים גדולים יותר. מכשירי עזר להנמכה עיוורת, שלא לדבר על מכ”ם, לא היו בשדה. לאחר כמחצית השעה של המתנה מורטת עצבים הערפל החל אמנם להתפזר. בהעזרי במשואת רדיו קטנה וחלשה שהופעלה בשדה, הנמכתי דרך קרעי הערפל שהתרוממו והפכו לעננים נמוכים עד שבהקלה רבה נגעו גלגלי מטוסנו במסלול משובש ומוזנח.

בעמדת החנייה הגיחו מכוניות-שרד אל קירבת המטוס, האח”מים נבלעו בתוכן ואת הצוות – אותנו – לקחו לחדר-אוכל ולאחר ארוחת-בוקר הוסענו למלון בשולי עיירה ציורית בשם סן-ליס. במלון לא זו בלבד שזכינו לחדרים זוגיים, אלא, אפילו למיטות זוגיות. מרוב עייפות נרדמתי למשך למעלה מ-16 שעות רצופות.

ביום בו המראנו חזרה לארץ, הפעם בטיסת יום, הטיסה עברה מהר יותר, ונוסעינו נראו עליזים ושופעי אופטימיות. הם בילו איתנו בתא הטייס, החלפנו בדיחות, אך לא גילו ולו גס ברמז עם מי נפגשו ובאלו נושאים.

כעבור חודשים אחדים, לאחר “מבצע קדש”, הטסתי את דיין לסיני. מצויד הפעם בספר הטיסות שלי, ביקשתי את חתימתו ליד השורה שבה הופיעה מילת הצופן של המבצע: “איילה”, וכך כתב הרמטכ”ל:

“ליוסי, בימי נסיעות נועזות של ימים גדולים לישראל, רב-אלוף משה דיין”.