מערך טילי ה”הוק” לקראת מלחמת ששת הימים, מאי-יוני 1967
כאשר יצאו מטוסי חיל האויר בבוקר ה-5 ביוני 1967 לתקוף את שדות התעופה במצרים, הופקדה הגנת שמי המדינה בידי שני מטוסי מיראז’ ובידי מערך של 80 טילי קרקע-אויר “הוק” שנפרסו באתרים סביב גבולות המדינה.
אולם חודש בלבד קודם לכן, בתחילת חודש מאי, היו לחיל האויר רק 8 טילים שמישים מתוך מערך של 100 טילים שהגיעו לארץ מספר חודשים קודם לכן. הבעייה העיקרית היתה תקלת ייצור בטיב ההדבקה של נחיר הגרפיט של המנוע הרקטי. מערך התחזוקה בבח’א 27 טרם הושלם, חסרו בו כלים ומתקנים ולא היה סיוע נאות מנציג היצרן האמריקני. אל”מ מיכאל נעמן הטיל עלי את המשימה להשמיש את מערך טילי ההוק במהירות האפשרית. למדתי במהירות את מבנה הטיל ומערכותיו. הצוות שהיה בבסיס, הרס”לים (לימים קצינים בכירים) שי ורחמים, וקבוצה של חיילים (בסדיר ובמילואים) החלו בארגון העבודה יומם ולילה.
ראשיית, היה צורך בהשלמת אמצעים וכלי עבודה, לשם כך הזעקנו מבתיהם קבלנים להשלמת עבודתם, ובאישור מנכ”ל התעשייה האוירית הוצאנו ממחסניה כל שנחוץ להתחיל לעבוד. הוצאנו את הטילים מהמיכלים אל עמדות הבדיקה, לאחר בדיקת ההדבקה של נחיר הגרפיט עבר הטיל לבדיקת ראש הביות, ובסיום הבדיקות חזר הטיל למיכל ונשלח אל הסוללה אליה יועד. בהמשך עסקנו בהרכבת מנועים רקטיים וראשי ביות תקינים, ולבסוף הגענו לשלב של תיקון מנועים רקטיים וראשי ביות שצרכו תיקון. לאחר מספר ימים נכנסנו לקצב ומורל האנשים עלה. כעבור שבועיים עמד מספר הטילים המבצעיים על 40 והמספר עלה כל יום. בשבועיים הבאים הגענו ל-80 טילים מבצעיים. מלאנו במלואה את ההבטחה שנתתי למפקד חיל האויר האלוף מוטי הוד. חיל האויר יצא למלחמה כשמאחוריו מערך טילי קרקע-אויר מבצעי. בשעות הצהריים של ה-5 ביוני קיבלתי שיחת טלפון ממפקד החיל – “ברכות לצוות הנהדר על ההישג המבצעי.”
מלחמת יום הכיפורים
מיד עם פרוץ המלחמה, הפילה סוללת ההוק הצפונית את המיג הראשון, מיג סורי. יחידות הנ”מ היו פזורות בשתי החזיתות. סוללת ההוק באבו-סמרה, אף שנפגעה ביום הראשון, המשיכה למלא את ייעודה והפילה במהלך המלחמה שמונה מטוסי אויב.
סיפור סוללת ההוק בראס-סודר היה מרתק. לאחר שהשתתפה בהפלת מסוקי קומנדו מצריים ביום הראשון, נצטוותה הסוללה למחרת על-ידי מפקד האזור לדלג לכיוון העיר אבו-רודס, כ-80 ק”מ דרומה. פינוי כוחות צה”ל מאיזור ראס-סודר נדרש בגלל התקדמות חטיבת שריון מצרית. בדרך היורדת דרומה מעיון-מוסא שלחוף מפרץ סואץ, בדרכה לכבוש את ראס-סודר, אבו-רודס ודרומה לשארם-א-שייך. מפקד סוללת ההוק, סגן שלמה נג’רי, סירב להתפנות, אלא בפקודה ממפקדת חיל-האויר. בו-בזמן הכין את חיילי הסוללה ואת לוחמי יחידות תותחי הנ”מ 20 מ”מ שהגנו על הסוללה לקדם את פני המצרים, אף ששאר הכוחות הרגילים ששהו בה פונו זה-מכבר לאיזור אבו-רודס, ולא היו במקום כוחות שריון המתאימים לבלימת טור משוריין. בהוראת מפקד חיל-האויר נשלחו שתי רביעיות מטוסי קורנס, שהשמידו את הטור המצרי, בסיועו ובהכוונתו של מפקד סוללת ההוק. על-אף השמדת הסיכון המידי, דילגה הסוללה למחרת, ובתוך 17 שעות בלבד היתה מוכנה לירי באיזור מתקני הנפט באבו-רודס.
| שתי ציפורים בירייה אחת כתב – ד'”ר חיים מרגלית יחידתו של סגן חיים מרגלית היתה בכוננות ימים אחדים לפני יום הכיפורים. סגן חיים מרגלית היה אחד ממפקדי הסוללות הצעירים, דור של לוחמים שהתגייסו לאחר מלחמת ששת הימים. תוך שהם מפגינים את מיומנותם בלוחמת קרקע-אויר, הפילו אנשי סוללות ההוק במלחמת ההתשה הארוכה מטוסים אחדים. כארבעה חודשים לאחר תום מלחמת ההתשה, עברו תותחני הנ”מ מחיל התותחנים לחיל האויר. באוגוסט 1973, לאחר ששירת כשנה כסגן מפקד סוללה, קיבל חיים לידיו את הפיקוד המאתגר על סוללת הוק. ביום הכיפורים 1973 בחר חיים להישאר עם חייליו בסיני, הם שימשו כיעד הראשון של מטוסי התקיפה המצריים בצהרי יום הכיפורים. המלחמה החלה בתקיפה בו-זמנית של סוללות ההוק ברחבי סיני על ידי מטוסי מיג וסוחוי. אנשי סוללת ההוק בפיקודו של חיים פגעו בכל רביעיית המטוסים המצריים לפני שהספיקו להטיל את חימושם (שלושה הופלו ורביעי נפגע וספק הופל). להפלת המטוסים הראשונים היתה השפעה מורלית ומבצעית על חיל האויר המצרי. הם נזהרו בהמשך ימי המלחמה ושינו את נתיביהם, מה שסיכן אותם יותר. במשך המלחמה הפילו אנשיו של חיים 6 מטוסי אויב, מספר ראוי לציון, למרות ששיא ההפלות נזקף לזכות סוללה אחרת בסיני. באחד המקרים התפוצץ טיל הוק בודד ששוגר מהסוללה של חיים בין שני מטוסי אויב שטסו במבנה צמוד. שני המטוסים הופלו מטיל אחד. על פי כתבה ב”דבר השבוע” 23.9.77 |
