במחצית 1969 סיימתי שנת שרות של סדיר בטייסת 102 והוצבתי לבית הספר לטיסה לתקופת הדרכה.
היה לי כיף לחזור למטוס החלומי הזה הפוגה שהוא כמו כפפה על היד, אבל הפעם לתא אחורי. את אשר על האף עלי לראות באמצעות פריסקופ. בתחילה העולם נראה מוזר מהתא האחורי עם האף הענקי לפנים, במיוחד בנחיתה, אבל מתרגלים.
מבחינה פסיכולוגית המעבר היה לא קל. ראשית, להיות שוב במעמד של חניך אחרי שטסתי יותר משנה לבד בשמיים. באסה. שנית, אני באתי מבית מדרשו של יוסי שריג (מפקד 102) שמורשת הקרב שלו היתה מעברי מגבלות אין סופיים (למשל מעבר בין הלבניות של בתי הזיקוק בחיפה) הגישה הזאת לא כל כך עבדה טוב בקורס מדריכי טיסה.
בקורס אני פוגש בין השאר את א.ק. שדרכינו בחיים עוד יצטלבו מספר פעמים. טסנו ביחד כמה טיסות.
ב 30 ליוני 1969 יצאתי כחניך לטיסת נווט נמוך, מאד נמוך, מאד מאד נמוך (חניך של יוסי שריג, לא?) מערבה מצאלים, אזור שטוח להפליא, נועד לטיסה נמוכה, צמרות העצים לאורך הנתיב הגבילו את גובה הטיסה. איזה כיף. ז. שהיה המדריך (בתא קדמי) נבהל. עם הנחיתה דווח למפקד הטייסת, וזה לרן פקר מפקד בית הספר שהעמיד אותי למשפט לפני ג’ו אלון, יליד דרום אפריקה היה טיפוס מיוחד. חד, ברור, לא מתנשא, המפקד הראשון של כנף-6, ג’נטלמן. הוכנסתי אליו למשפט. הוא הושיב אותי ואמר לי שהוא שופט קצינים בישיבה. הוא אמר לי את המשפט האלמותי: “טייס טוב זה טייס חי” ושלח אותי ל-21 ימי מחבוש בכלא-6. לביש מזלו ירצח כעבור 4 שנים בוושינגטון.
ואהוו, ללכת לכלא. רישום וקבלה לכלא, בגדי עבודה של הכלא, כמה מילים על משמעת בכלא ועצה לא להסתבך בשטויות. הבנתי, “נפלתי בשבי”, אבל בהבדל שאני יודע מתי זה יסתיים. לקחתי איתי את ספר המטוס של העיט כדי לשוב ולהעמיק בו.
גרנו ארבעה קצינים בחדר משותף ולא חייבו אותנו לצאת לעבודה, שהיה מנת חלקם של הכלואים האחרים. אף אחד מאלה ש”ישבו” איתי לא היה אשם. (אדוני השופט! אדוני השופט!, זאת האמת וכל האמת וגו’). עם אחד מהם התחברתי במיוחד, א. שהיה מפקד טנק שלחם בתעלת סואץ. לדבריו הוא עלה לעמדת בתעלה וירה על המצרים עם טנק שהיה פגום טכנית שלא יכול היה להיכנס לרוורס. כדי לרדת מהעמדה הוא ירד מהטנק, פתח את מכסה המנוע ועם מכת מפטיש הכניס את הטנק לרוורס ודרדר אותו לאחור. “גיבור או חמור”? מי ששפט אותו חשב “חמור” ושלח אותו לפגוש אותי בכלא. מעבר לכך, שיחקנו שחמט רוב שעות היום ושם למדתי (קצת) את רזי המשחק. עודדנו את עצמינו בפנטזיה על הסטייק העסיסי על האש שנאכל כשנצא מהכלא.
האם נעלבתי, ממש לא. כל טייס שמכבד את עצמו ישב בכלא על טיסה נמוכה. הצטרפתי למסדר מכובד של טייסים פרחחים. “טייס טוב הוא טייס חי” עד עצם היום הזה. וג’ו כבר איננו איתנו.
ביום חמישי, ב17 ליולי 1969 טייסי אפולו 11 היו בדרכם לירח שהאיר בין גדרות התיל. אני מסתכל עליו ואומר לעצמי, הם עוד רגע נוחתים על הירח ואני תקוע כאן.
ביום שישי השתחררתי מהכלא. משום מה הבנתי שבמקום לנוח עלי ללכת לשיחת אוריינטציה עם יוסי שריג שהיה כבר קצין במטה חיל האוויר. מה כבר עשיתי? בדיוק את מה שהוא לימד אותי. אינני אשם!
יוסי במקום הרבה בירבורים אמר לי, רוץ לטייסת בחצרים תעשה “טיסת אוורור” (טיסה לאחר קרקוע של שבועיים וחצי). ביום ראשון יש מבצע.
עפתי לשדה דוב, שם תפסתי טרמפ לחצרים עם מטוס דרור. טיסת אוורור בסקייהוק, כאילו כלום, אני והמטוס מחוברים (על ה”Avatar”). איזה עולם יפה, בבוקר חבוש בכלא-6 אחה”צ ממריא לשמים מכנף-6. אני סופסוף בשמיים, מקומי הטבעי, אני והסקייהוק, איזה רומן, ואלה עוד רגע מגיעים לירח.
לאחר טיסת האוורור לקחתי פייפר וטסתי לתל אביב (בימים אלה היה יותר קל לקבל פייפר מאשר רכב). מעולם לא טסתי נמוך כל כך עם פייפר לאורך החוף, ממש ברמה של שריג. ולפני תל אביב, על גבעה דרומית לבת ים, מה זה? סוללת הוק שמערך הנ”מ פרס לקראת התקיפה בתעלה שממשמשת ובאה. נהדר! זה הזמן להדגים להם מה זה יעף חטף! מגובה אפס לאורך חול החוף, משיכה, גלגול ויעף חטף על הסוללה, הסתלקות נמוך, 2700, ועוד יעף. כפי שלמדתי מרבותי הזקנים.
משוגע! באותו יום לצאת מכלא-6 שם ישבתי על טיסה נמוכה וכך להשתולל?! אותי לא ישברו!
בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969 נערכה פשיטה של צה”ל על האי גרין, שבמסגרתה פשטו כוחות של שייטת 13 ושל סיירת מטכ”ל על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ. אני מזכיר זאת מכוון שבן דודי, חנושינקה השתתף בפשיטה. ככה זה, הוא שוחה במים נגד הזרם של תעלת סואץ ולאחר מכן מטפס על קירות המבצר, ואני משייט באווירון ממעלה. ואני חשבתי ללכת לסיירת צנחנים!
בבוקר של ה20 ליולי 69 חיל האוויר החל, בסידרת תקיפות מסיביות בתעלת סואץ. בוקסר 1″. הפצצתי עם סקייהוק סוללת SA-2 (טילי קרקע אוויר) באל-חפיר. באותה תקופה, מערך סוללות הטק”א היה דליל והסוללות מעשית לא הגנו זו על זו. לכאורה די היה להתרכז בסוללה שאותה תוקפים כדי לראות שיגורים שיכולים לסכן. זו היתה בסך הכל הגיחה המבצעית השלישית שלי. התרגשתי אך לא פחדתי. לאחר טיסה בגובה נמוך משכנו (רביעיה) לגובה ונכנסנו לתקיפה. פתאום, תחתי סוללה יפה ומאורגנת, ממש כמו בתמונות. הפצצנו, שום שיגור, קצת נ”מ והביתה. מתחסנים. במהלך אותו החודש הספקתי לבצע עוד שתי גיחות מבצעיות, על סוללת טק”א בג’ניפה ועל תותחים ליד רס-אל-עייש.
מי אמר שמלחמת ששת הימים היתה ההזדמנות האחרונה לעשות משהו אמיתי?
אחרי המהומה הראשונית של התקיפות החדשות, מפקד טייסת 102 קורא לי לשיחה “לאחר החזרה מהכלא” הוא מזהיר אותי לבל אמשיך בטיסות מחוץ למגבלות (איפה שריג?). הוא מזהיר אותי שטיסותי יופסקו לאלתר אם הדבר ישנה ואודח מחיל האוויר. הוא גי’נג’י נוקשה, תוקפן וחד לשון. אני עוד מגמגם בניסיון אחרון לשמור על כבודי ואומר לו שאם לא יתנו לטוס בחיל האוויר אטוס במקום אחר. הרמתי לו להנחתה. והוא מנחית חזרה: “אני אדאג שלא תטוס בשום מקום”. השיחה מסתיימת.
חודש לפני השיחה נשפטתי ונשלחתי לכלא 6.
שבועיים לאחר השיחה, מפקד הטייסת נפל בשבי ולקח את איומיו עימו לכלא עבאסייה בעוד אני חוגג בשמים.
“מכָּתוּב”?
ג’ו אלון היה יליד צ’כיה והועבר לאנגליה בתחילת מלחמת העולם. לא נכון לכתוב ולהבליט את העובדה שהוא גהר בחניך ואחרי 4 שנים נהרג בהתנקשות בוושינגטון . אין קשר גם השמחה לאיד לכאורה מיותרת כאשר מפקד 102 שנזף במחבר גמר בשבי במצרים
מסכים בהחלט על ההערה המיותרת לגבי ניסים אשכנזי שנפל בשבי.. לדעת כולם היה טייס מעולה ומפקד טייסת מצוין שהפסיק נופש בנתניה ביום שישי וחזר לטייסת להוביל את השלישייה לתקיפה בה נפל. כמה שנים לאחר מכן יצא לי לפגוש אותו בפרנקפורט בטיסת LH לtlv . היתה לי שיחה מרתקת ע”פ הג’ינג’י הבולגרי מיפו כל הדרך. עם רגל קטועה אבל איש ללא חת.
אז הראל עם כל ההערכה שלי אלייך.. טול קורה.
אי אפשר להגדיר את הסיפור אלא כתערובת של חוצפה וגסות-רוח. הרמז הברור שבהצגת הירצחו של ג’ו אלון הי”ד, כביכול כהמשך לשילוחו (המוצדק!) את המחבר גילוץ לכלא 6, הוא ממש תועבה. ג’ו אלון (לשעבר פלאצ’ק) היה בשעתו המפקד הראשון של טייסת 101 מיראז’ים, איש מוערך ואהוד מאוד ע”י הטייסים וצוותי הקרקע גם יחד, וככל הידוע עדיין יש מחלוקת בשאלה מה היה המניע לרצח – תפקידו של אלון כנספח האווירי של ישראל בארה”ב, עם או בלי רמיזות על קשר מודיעיני שאין בו שום שלילה לאלון עצמו, או רצח “פשוט” בנסיבות פליליות. גם הרמז הנתעב (“מכתוב”?) כי ניסים אשכנזי – יבדל לחיים ארוכים – נפל בשבי המצרי כביכול כעונש משמיים בשל דבריו לגילוץ, כי המשך מעלליו של הלה יביא להפסקת טיסותיו בחיל האוויר וגם בכל מקום אחר, הוא חוצפה מזוקקת. קשה להאמין שגילוץ אינו יודע שאשכנזי איבד רגל בנפילתו בשבי, וזו בהחלט סיבה טובה להימנעות מכל שמחה לאידו, אם בכלל נחוצה סיבה טובה לשמחה לאיד. אשכנזי זכור עוד מתחילת שנות ה-60, כשהיה סמ”ט בטייסת 105 סמב”ד, ומאז הוזכר שמו פעמים לא-מעטות ע”י אנשים שונים – תמיד בחיוב ובהערכה רבה. ראו בגוגל https://www.youtube.com/watch?v=0IoXbS0N3Wo את סיפורו של הטייס אילן פורת, מספר 3 של ניסים בתקיפה שבה הוא נאלץ לנטוש, ותבינו עד כמה הסיפור המוזר של גילוץ ראוי למחיקה מאתר מכובד זה (ואני קורא למערכת למחקו). הכתרתו כ”סיפור מדהים” היא לדעתי טעות, שכן אין בו שום דבר “מדהים” אלא קשקשת של פרא-אדם, הסבור שמותר לו לעשות כל דבר אסור ולסכן בכך חיי אדם ורכוש צה”לי יקר. הייתי שלח אותו לכלא פעם נוספת ל”השתלמות” ארוכה, ולוא רק בשל סיפור עקמומי זה, המשכנע בדבר אחד: המחבר לא היה ראוי להיות טייס בחיל האוויר.
הומור של טייסים. זר לא יבין זאת.
מרתק