מלחמת יום כיפור – זכרונות ממילואימניק בקו השני

אחרי כעשרים שנה כטייס תובלה פעיל מאוד במלואים,  מילאתי מספר תפקידי קרקע, האחרון כמפקד יחידת מטווחים. בימים שלא הייתי במלואים עבדתי כפרופסור באוניברסיטה העברית. רק האל ידע מה העסיק אותי יותר! שלא כמו רוב הקצינים בתפקידי עורף ומנהלה, לא היתה לי הצבת חירום מוגדרת למקרה של כוננות. מטווחי הפצצה וירי אווירי אינם נחוצים בעת מלחמה. רוב הכוננויות היו ברמה נמוכה ואני פשוט שמחתי לא לקטוע את עבודתי באוניברסיטה. אולם כל זה השתנה כמובן ביום הכפורים, שישי באוקטובר 1973.

פרוץ המלחמה

מטוסי סילון טסו נמוך מעל לערים ולישובים, להסב את תשומת לבם של מי שכיבו את הרדיו לכבוד החג, שמשהו מאד חריג קורה. תחנות הרדיו, הדוממות לרוב בחג, חזרו לשדר והודיעו כי ישראל נמצאת תחת פלישה, מדרום מהמצרים שחצו את תעלת סואץ, ומצפון מהסורים, שטנקיהם הסתערו לאורך רמת הגולן. לא הוזכרו אבדות כוחותינו, אבל כולנו יכולנו לדמיין את תוצאות המתקפה הזו. ישראל היתה אז מדינה זעירה  (3.34 מיליון תושבים) בעלת צבא סדיר קטן, שרק מעט ממנו היה פרוש לאורך הגבול בימי שלום.

כוננות בדרגה הגבוהה ביותר, שודרה מדי כמה דקות, יחד עם שמות הקוד של היחידות המגויסות. עד תום היום השני זומנו לשירות אחרוני המילואים. רנה, רעייתי, כרופאה, היתה בהצבת חירום בבית החולים, מוכנה לקלוט את הפצועים. בתנו טלי, אז בת 13, ובננו עירד, בן תשע בלבד, התנדבו לסייע בעבודה בכלבו המקומי, שרוב עובדיו גויסו.

אני לא זומנתי למילואים. ישבתי בבית והאזנתי לחדשות האיומות ברדיו. הטלוויזיה הישראלית, אז בחיתוליה, שידרה רק שעתיים ביום – וברוב הבתים טרם היה מקלט. הרגשתי לא-רצוי ומיותר, לראשונה בחיי בישראל,  מאז עלייתי כנער, ב-1948. קרייני הרדיו והדוברים הצבאיים שהובאו לאולפן, ניסו לשים “ספין” חיובי למצב, אבל לא באמת קנינו את זה. אחד הדוברים הצבאיים הבולטים היה האלוף מי”ל חיים “ויויאן” הרצוג, שלימים היה הנשיא השישי של מדינת ישראל. כשנשאל אם המצב אינו קודר, כשהצבא נאלץ להילחם בשתי חזיתות, מדרום ומצפון בעת ובעונה אחת, הוא נתן תשובה מוחצת: “הו, לא. מנקודת מבט צבאית הכוחות שלהם מפוצלים, בעוד שלנו מרוכזים”. חוכמולוגים מעט פחות אופטימיים אמרו כי הכוח היחיד שיעצור את הסתערות הסורים מצפון יהיה הצבא המצרי המתקדם מדרום…

במשך מספר שנים לפני המלחמה חימשו הסובייטים את מצרים וסוריה “עד השיניים”. זה כלל אלפי טנקים וטילי אנטי-טנק קטלניים. מה שהיה משמעותי במיוחד מבחינת חיל האוויר היה מערך של טילי נ”מ קרקע-אוויר מונחי מכ”ם. חיל האוויר ידע על קיומם, והיו לו תוכניות מפורטות איך להוציא אותם מכלל פעולה ביומיים הראשונים לכל מלחמה. אולם המלחמה פרצה בפתאומיות רבה. זו היתה לכאורה תבוסה למודיעין, אולם בפועל תבוסה לעוסקים בהערכת המודיעין, כי מספר התרעות בהולות על המלחמה העומדת לפרוץ אכן התקבלו. כשהמצרים חצו את תעלת סואץ ובו בזמן שלחו הסורים מאות טנקים לתוך רמת הגולן, כוחות הקרקע הופתעו וספגו אבדות קשות. חיל האוויר הוזעק כדי לספק סיוע אווירי שהיה נחוץ נואשות לכוחות הקרקע – בטרם היה זמן לחסל את טילי הנ”מ. התוצאה היתה אבדות כבדות לגל הראשון של מטוסי התקיפה – דבר שחיל האוויר מעולם לא חווה.

בעודי יושב בבית, מקשיב לרדיו ולשמועות המציפות את המדינה, ידעתי מעט מאד מכל זה. אולם היה ברור  שהמצב במלחמה רע. היה איום על עצם קיומה של מדינת ישראל, איום שעל תוצאותיו העדפנו לא לחשוב.

כעבור ארבעה ימים טלפנתי למפקד שלי ביחידת המטווחים. הוא היה גם מפקדו של שדה דב בתל אביב. שאלתי אם אין משהו, כל דבר, שאני יכול לעשות. הוא חזר אליי תוך מספר שעות. מרכז התובלה האווירית ברפידים, בסיס חיל האוויר העיקרי בסיני ואזור התכנסות החיילים, היה בבלגאן מוחלט. האם אהיה מוכן לרדת ולראות מה אפשר לעשות כדי להחזיר את הסדר על כנו? כמובן שהסכמתי, לצערה הרב של רעייתי.

הירידה לרפידים

לקחתי את תיק המילואים הרגיל שלי (שעמד מוכן תמיד) וירדתי לשדה דב. העלו אותי על מטוס קשר בן ארבעה מושבים. הנוסעים האחרים היו לא אחר מאשר רב-אלוף במילואים חיים בר-לב, אותו שלחה ראש הממשלה גולדה מאיר ליטול פיקוד על החזית הדרומית (שם התקוטטו האלופים על סמכויות) והאלוף במילואים מרדכי (מוטי) הוד, לשעבר מפקד חיל האוויר, שנשלח כיועץ. הוד התפרסם כשעמד בראש חה”א במלחמת ששת הימים שהכריע את תוצאות המלחמה תוך פחות משעתיים. בר לב והוד חלקו מושב ואני ישבתי מולם, ברך-אל-ברך. 

חשתי יראת כבוד ומעט חרדה בשבתי כה סמוך לשתי אגדות צה”ל כאלה. בתחילה מוטי לא הפסיק לדבר, בהתרגשות רבה. בר-לב היה טיפוס שונה לגמרי, רגוע ובשליטה. “מוטי, יש לנו שעתיים, בוא נישן”, אמר בבריטון העמוק והסמכותי שלו. הוא משך את הבאטלדרס שלו מעל ראשו ואכן שקע בשינה למשך שארית הטיסה. זה נתן לי הזדמנות לשמוע ממוטי כמה רע היה מצבם של כוחות הקרקע והאוויר.

המטוס היה אמור בתחילה לנחות במסלול עראי במרכז השליטה הקדמי של הצבא, סמוך מאד לתעלה. שם יֵרדו הגנרלים לפני שהמטוס ייקח אותי חזרה לרפידים. אולם סמוך ליעד הבחנתי שאנחנו נכנסים ויוצאים ממעטה עננים, מצב לא טוב למטוס כה קטן עם יכולת נווט וטיסת-מכשירים מוגבלת מאד. לא אהבתי את הרעיון שנמצא את עצמנו בטעות מאחורי קווי המצרים! ציינתי זאת בפני מוטי שהסכים מיד והורה לטייס לנחות ברפידים; משם ימשיכו הגנרלים בג’יפ. (במחשבה מאוחרת יותר, ייתכן שזו בכלל היתה תרומתי הגדולה ביותר למאמץ המלחמתי. רק היה חסר, שבר-לב והוד ייפלו בשבי המצרי!).

אפלה ותוהו ברפידים

אחרי שבר לב והוד נאספו, מצאתי את עצמי לבד על הקרקע ברפידים, באמצע לילה אפל, בקצה המסלול, לא רחוק מן הצריף הריק שהיה אמור להיות המרכז למטוסי התובלה. המראה היה מזעזע. לאורך מסלול הסעת המטוסים נחו אלונקות ועליהן פצועים ואף הרוגים. מאות חיילים הסתובבו במקום, ללא כל סימן לארגון. כולם חיכו למטוסי התובלה שייקחו אותם צפונה, הביתה. מטוסים נסעו לכאן ולשם על המסלול מבלי לקבל הוראות ברורות היכן לחנות. ברקע היו קולות התותחים והטנקים, מהחזית.

למעט הפצועים, לא הייתה כל דרך לדעת מי טסים בתוקף תפקידם ומי נטשו את יחידותיהם ורצו רק לברוח מאימת הקרב. כן, כפי שאתם יודעים, לא כל חיילי צה”ל הם גיבורים. כששמעתי כמה מן הסיפורים האיומים שהם סיפרו, לא הייתי בטוח כלל לאן היו פניי מוּעדות, במקומם.

תחושותיי הראשונות היו פחד עמוק וחוסר אונים. הצבא והמדינה התפרקו לי מול העיניים והמצרים יתקדמו בקרוב לעבר רפידים. ניגשתי לחדר המבצעים של חיל האוויר, שם מצאתי כמה מכרים. הם עדכנו אותי על המצב כמיטב ידיעתם. הוא אכן היה גרוע, אבל לא קודר כמו הרושם שעורר הבלבול סביב מסוף התובלה.

התארגנות ברפידים

התעודדתי מעט והצלחתי לאפס את עצמי ולחשוב מה דרוש כדי להחזיר את מרכז התובלה לשליטה ותפקוד. הרשימה לא הייתה ארוכה במיוחד: כ-20 אנשי צוות, רכב קרקעי, וקשר טלפון ורדיו. לא דאגתי בתחילה לצרכים לוגיסטיים כמו מיטות, שירותים, ארוחות וכו’. את כל אלה יוכל הבסיס לספק.

היחיד שיכול היה לעזור ברמה ברמה הדרושה היה מפקד בסיס רפידים. תפסתי טרמפ ללשכתו, כשני קילומטרים ממרכז התובלה. התברר שהכרתי אותו היטב. כעשר שנים קודם הוא הוקצה לי למשך מספר חודשים כקצין ראשון (טייס משנה). זכרתי את הטייס הזה כאיש חביב מאד, אבל לא עילוי גדול.

כעת היה טייס המשנה שלי אלוף משנה ומפקד רפידים, אחד הבסיסים הקדמיים החשובים ביותר של צה”ל. הוא קידם את פניי בצהלה. “ג’ו, טוב לראות אותך פה. למה אתה נראה כל-כך מדוכא? הכל בסדר ותחת שליטה. הרבה אמנים מהשורה הראשונה ירדו להתנדב בבידור החיילים. אני עורך מסיבה הערב. אני די מוצף במתנות ששולחת האגודה למען החייל. יש לנו הרבה אוכל טוב, שתייה ובידור, אז תבוא”.

נדרשו לי מלוא יכולותיי הדיפלומטיות להסביר לו את המשימה שלי ואת ההתפרקות המוחלטת של השליטה והמשמעת במרכז התובלה (שעליו הוא היה אחראי). למרבה המזל, למרות שאז הייתי רק סרן, הוא עדיין התייחס אליי בכבוד, ללא ספק מורשת הימים בהם הייתי מפקדו הישיר. אמרתי לו מה דרוש באופן מידי. הוא אמר שלא תהיה בעיה להתקין מחדש את ציוד הרדיו והטלפונים, אבל שאין לו כח אדם מיותר ולא כלי רכב לתת לי. במחשבה שנייה, אמר, למרות שאין לו ג’יפים או רכב קטן, הוא יכול לתת לי אוטובוס בן 60 מושבים ונהג, מהם היו לו רבים שעמדו ללא מעש. מעבר לזה, אני מוזמן ללכת לכלא הצבאי בבסיס ולקחת את מי שאני רוצה. הוא חשב שההצעה האחרונה הייתה בדיחה אדירה. הוא בוודאי התאכזב כשלקחתי אוטובוס, נסעתי לכלא, אבל לא הגעתי למסיבה שלו.

הפגישה עם המב”ס הזכירה לי את יצירת המופת “המרד על הקיין” מאת הרמן ווק, שנכתב בסביבות 1950, וגוללה את סיפורו של מרד בדיוני על ספינה קטנה של הצי האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. קברניט הספינה הפסיק פחות או יותר לתפקד תחת לחץ, והקצין הראשון השתלט על הפיקוד. במשפט הצבאי שנערך נגד הקצין הראשון ושאר המלחים, על מרידה, הצליח פרקליט חכם להוכיח שהקברניט אכן היה פקעת עצבים וכרע תחת לחץ, ומשום כך היו מעשי הקצין הראשון והצוות מוצדקים, טענה שבית המשפט קיבל. לאחר מכן, בעוד הנתבעים מתקהלים סביב פרקליטם לברך אותו, הוא פנה לעברם בכעס. “מה אתם כל-כך שמחים? כרגע הרסתי את הקריירה של האיש הזה. הקברניט היה פשוט אנושי ומפוחד. כשאתם והאבות שלכם נהניתם מהחיים באזרחות, הוא השאיר את הצי שלנו מעל המים. בלי אנשים כמוהו לא היה לנו צי בכלל”.

בישראל, אחרי מלחמת ששת הימים והאופוריה שבאה בעקבות תוצאתה הפלאית, רבים מן המפקדים המוכשרים ביותר בצבא עזבו לטובת קריירה אזרחית. התחושה, גם אם לא הובעה במפורש, הייתה “אנחנו כל-כך חזקים, מי צריך צבא יותר?”

לגיון הזרים

חמושים בסמכותו של המב”ס, האוטובוס ונהגו הסיעו אותי ברחבי הבסיס העצום עד תום המלחמה. תחילה הלכתי לכלא. שאלתי את האסירים מי מהם יעדיף לעבוד קשה ולתרום למאמץ המלחמתי במקום להישאר כלוא. אני זוכר שלא היו לי כל עניין או סבלנות ללמוד מדוע הם נשפטו למאסר. תוך זמן קצר היו לי חמישה-עשר מתנדבים והיינו בדרכנו למרכז התובלה לאחר שאספנו כמה מיטות, כיסאות ושולחנות מהאפסנאות. במהלך היומיים הבאים הצטרפו אלינו עוד כמה; לא תמיד ידעתי מאין הגיעו. ייתכן שחלקם נשלחו מלשכת המב”ס.

היה סגן מיחידת חי”ר כלשהי, שנראה כאילו הלך לאיבוד, אבל התברר כמועיל מאד בשמירה על הסדר בקרב צוות הטלאים שלי. האחר היה סג”מ שנשלח כקצין קישור על ידי בית חולים השדה שהיה סמוך למרכז התובלה (ראו להלן). ובולט מכולם היה מרדכי, רס”ר בדרגתו, שבחייו האזרחיים היה מנהל מסוף ארקיע בשדה דב שבתל אביב – החברה שבה עבדתי כקברניט, כשהייתי סטודנט.

ביקשתי וקיבלתי כמה שוטרים צבאיים לסיוע בשמירת הסדר בקהל. הראשונים שנשלחו היו מילואימניקים מרושלים מאד למראה. שלחתי אותם חזרה, ואמרתי למפקדם שאני רוצה שוטרים שעצם המראה שלהם יספיק להשליט סדר. הוא קלט את המסר. מאותו רגע לא היו לנו עוד בעיות בשליטה בקהל הרב שהצטופף סביב המרכז. כמו כן הצלחתי “לשאול” כמה מכונאי קרקע מאחת מטייסות הקרב שהוצבו לידינו. הם סיפקו תמיכה מינימלית אבל חיונית למטוסי התובלה, לאחר שנחתו ולפני שהמריאו. הטייסים העריכו את זה מאד.

נהגנו להתבדח שהצוות שלנו הוא סניף של לגיון הזרים הצרפתי – לקחנו כל אחד, בלי לשאול שאלות. עם זאת, לא הייתה לי סבלנות לכאלה שעשו צרות. פעם אחת, כנראה בהשפעת תשישות קיצונית, איבדתי לגמרי את קור הרוח ו”ירדתי” חזק על אחד המכונאים.  הוריתי לו להזיז מדרגות ניידות לחלקו האחורי של מטוס בעל כניסה גבוהה, כדי לסייע בהעמסת הפצועים. “זה לא התפקיד שלי”, הוא ענה. זה היה הדבר האחרון שאמר ביחידה שלנו ברפידים. נא לציין לזכותי, שלא יריתי בו, אף שהמחשבה חלפה במוחי.

כפי שגיליתי, הצריף של מרכז התובלה האווירית השתייך והופעל למעשה בידי חברת ארקיע. רבים ממטוסי התובלה שנשלחו להביא את הפצועים הביתה היו מטוסי ארקיע מגויסים ומותאמים. הועיל מאד שמרדכי (מוטקה) הכיר את כל הצוותים ושאני הכרתי רבים מן הקברניטים הוותיקים יותר.

מוטקה היה חסר תחליף – מנוסה ומלא יוזמה. הוא מיהר להשתלט על ארגון השינוע של אנשים וציוד. כשגילינו שאנחנו זקוקים למשהו מעט קטן יותר מאוטובוס בן 60 מושבים להתנייד סביב המרכז, מוטקה דאג שיטיסו אופניים ממשרדו בשדה דב. כשנזקקנו לכרטיסי עלייה למטוס, אבל לא היו לנו כאלה, מוטקה אלתר כאלה מקרטונים ישנים שגזר. עד מהרה הוא חילק להמון כרטיסים ממוספרים עם חותמת מרשימה – גם אם חסרת כל קשר – שמצא במשרד. אולם למרות כל התושייה, לעתים קרובות לא ידענו מתי ינחת המטוס הבא ומה יהיו פקודות הטיסה שלו ויעדו. בעדיפות הראשונה היו הפצועים ולאחר מכן אנשים שיכלו להוכיח צורך לגיטימי לטוס. כשבכל זאת נשארו מקומות, העלינו כל מי שרצה לטוס. זה הקל על הדוחק הנורא סביב המרכז. לפעמים היו גם נוסעים מעניינים, כמו צמד קצינים מצריים שבויים, רמי-דרג עד מאד, שנשלחו צפונה לתחקוּר כשהם מלווים במשמר כבד.

היינו רחוקים מהמטבח של הבסיס, ובכל מקרה המטבח קרס גם כך מעומס אלפי החיילים שהסתובבו בשטח. ממש כמונו, לא הייתה להם דרך לדעת מי היה ולא היה רשאי להיות שם. אנשינו מצאו את עצמם לעתים קרובות בסוף תורים ארוכים. בסופו של דבר שלחנו קריאת “הצילו!” לבסיס שלנו בשדה דב. תוך מספר שעות, הודות לקשרים של מוטקה בארקיע ושלי עם מפקד השדה, הם שלחו מטען של מנות קרב – שלפחות הצילו אותנו מרעב למשך שארית המלחמה. זה גם אפשר לנו להקים מטבחון קטן ולהגיש קפה וביסקוויטים לצוותי האוויר. אלה נאלצו לעתים קרובות לשבת במשך שעות בהמתנה לפצועים או מטען חדש שיועמס.

הקמנו מערכת עם מגדל הפיקוח וחדר המבצעים שהודיעה לנו מתי מטוס עומד להגיע, גודלו ותפוסתו, אם הוא מצויד במיטות אלונקה לפצועים והאם הוא נושא צוות רפואי. המידע הזה הועבר לבית החולים. הצלחנו אפילו להשיג רדיו FM (בדרך-לא-דרך, למען האמת, שכן זה היה בניגוד לכל התקנות) באמצעותו יכולתי לפעמים להתקשר עם המטוסים באוויר, בדרכם דרומה. כאן הועיל מאד הניסיון שלי כטייס תובלה, שטס בנתיבי האוויר של סיני והכיר את התדרים הלא-מוצפנים, וידע מה אפשר ומה אסור לומר בתדר פתוח.

פעילות במסוף

חיל הרפואה הקים בית חולים שדה סמוך למרכז התובלה האווירי כדי לטפל בפצועים, שהגיעו במסוקים ובאמבולנסים מן החזית. הוא אויש לחלוטין בידי מילואימניקים. סביר להניח שהיו שם יותר רופאים, מנתחים ואחיות מן השורה הראשונה מאשר כל בית חולים אחר בישראל באותו זמן – בנוסף לציוד ואספקה הטובים ביותר. תפקידם היה לבצע הליכי חירום ולייצב את הפצועים בטרם יפונו צפונה. ניתוחים מורכבים והחלמה הופנו לבתי חולים בתל אביב, ירושלים וחיפה. עד כמה שיכולתי לראות, בית החולים תיפקד יותר טוב מכל יחידה דומה בה נתקלתי. זה לא דבר שקל לי להודות בו היות שהמקום נוהל, ביעילות של ספינת צי אמריקאית, על ידי ד”ר עזרא זוהר, מבית החולים שיבא בתל השומר. פגשתי אותו בעבר באזרחות, כששירתנו שנינו בוועדה לאומית לשימור הסביבה. הוא הרבה להביע דעות ימניות קיצוניות כל-כך, שהיה ממש לא נעים בחברתו; אבל מה שמגיע – מגיע.

גופות נופלים שהובאו לרפידים, כמו גם אלה שמתו בבית החולים, נשלחו לחדר מתים זמני. לאחר זיהוי ראשוני הם נשלחו צפונה בשיירות של משאיות, לזיהוי סופי, וקבורה בידי המשפחות.

כפי שצוין, אחד התפקידים העיקריים שלנו במרכז היה לתאם את פינוי הפצועים. לשם כך שירתנו את בית חולים השדה ותיאמנו עמו. באורח טיפוסי למהומה ששררה, איש לא נתן לנו הוראה כזו. אם, כפי שכתבתי,  מוטב לפעמים לקחת סמכות מלחכות שתינתן, במקרה הזה נטלנו לעצמנו תפקיד, שהיה מובן מאליו אבל לא הוטל עלינו בשום הגדרת תפקיד רשמית – התנאי הראשוני לכל מבצע צבאי קודם שאי פעם השתתפתי בו.

הסג”מ שנשלח מבית החולים לתאם את העמסת הפצועים ראוי לאזכור מיוחד. הוא עבד מסביב לשעון במשך יותר משבוע, כמעט ללא שינה ובמסירות אין-קץ. בתום תקופה זו, התשישות גברה עליו כל-כך שהוא החל לצאת מאיפוס ולהתקוטט עם כולם. אמרתי לו ללכת לנוח, אבל הוא סירב (“אני בסדר”). אז פקדתי עליו לחזור לבית החולים וביקשתי מחליף. הוא הופיע כעבור שעה בליווי אחד הקצינים, רב סרן ורופא שהכרתי אישית מהאזרחות, שדרש לדעת מדוע גירשתי את אחד מאנשי הצוות שלהם. הוא הופתע כשבמקום להשמיע תלונות, אמרתי שאם אוּכל, אמליץ עליו בסוף המלחמה לצל”ש. בינתיים, אודה להם מאד אם יואילו בטובם לקחת אותו ל-24 שעות, לתת לו זריקת הרגעה שיירדם, לשלוח מחליף זמני ולהחזיר לנו אותו בהקדם האפשרי – וכך הם עשו. כשחזר הוא ניגש מיד לעבודה, סביב השעון, עד תום המלחמה.

מלבד פינוי הפצועים, היה עלינו לוודא שהחיילים והציוד המוטסים דרומה ייאספו על ידי ההסעה הקרקעית שלהם ולא יסתמו את המסוף. בהעמסת אנשים לטיסות עלתה לעתים תכופות שאלת הקדימות. במקרה של ספק, מיניתי ועדת יחיד (אני). היא פעלה במהירות וביעילות, אם כי לא תמיד בצדק מוחלט. בכל שהותי ברפידים נאלצתי להזכיר לעצמי לעתים תכופות שעדיף לפעמים ליטול סמכות מאשר לחכות שייתנו לך אותה. כשהסמכות והסדר מתפרקים, כפי שקרה כאן, זה פועל היטב. במצבים כאלה, אנשים לרוב שמחים שמישהו נוטל אחריות ואומר להם מה לעשות. לעתים נדירות ערערו על דבריי.

נדמה היה שחלק מן האומנים חשבו שברגע שהגיעו, המלחמה תיפסק כדי שהם יוכלו להופיע. הם היו לא פעם די נודניקים. אני בטוח שלרובם מגיעה תודה על הזמן שבילו עם הכוחות בחזית, ללא תמורה. לרוב הייתה להם פמליה, ממעצבי שיער ועד מזכירות. לאלה האחרונות היו לעתים קרובות דרישות. אני זוכר במיוחד עוזרת אחת שבאה אליי והכריזה ש”גיזי” חייב לטוס מיד ושאתן לו קדימות. גיזי היה מפורסם מאד וגם אני הכרתי אותו, אף שלא סבלתי את המוזיקה שלו (זה לא היה שמו האמיתי, שאותו אינני זוכר – שנאמר, כך חולפת תהילת עולם). אמרתי לה שמעולם לא שמעתי על מר גיזי ושעליו להמתין לתורו. בהזדמנות אחרת באה אליי מזכירה אחרת, נפוחה מחשיבות עצמית, ואמרה את אותו הדבר לגבי יהורם גאון, שאותו דווקא חיבבתי. “יהורם חייב לטוס מיד” הכריזה בטון של ציווי. “יהורם”, אמרתי (מדגיש את הה’ כמוה במקום ה”יורם” שבד”כ הוגים), “יצטרך להמתין כמו כולם”. אולם במקרה הזה האיש עצמו שמע את חילופי הדברים. הוא תפס לי בזרוע והתנצל על הטון של העוזרת שלו. “אני רואה מה קורה. ברור שאתה צריך לדאוג קודם לפצועים, ואחר כך לחיילים בתפקיד. אני אשב פה על הרצפה בפינה ופשוט תשלח אותי כשאתה יכול”. הוא יצא בטיסה הבאה. אבל איכשהו לא הצלחנו למצוא מקום לכל הפמליה שלו – נחשו מי המתינה שלוש שעות?

סופגים מתקפה אווירית מצרית

בערך ביום השלישי שלי ברפידים קיבלנו התרעה מחדר המבצעים שאנחנו עומדים בפני מתקפה של מטוסים מצריים – ואז נשמעה האזעקה. שלחתי את כולם לתפוס מחסה איפה שיכלו, בתעלות סמוכות. מטוס תובלה גדול למדי, עמוס בחיילים, בדיוק החל בנסיעה לקראת המראה. הוא היה מהווה מטרה קלה לכל מתקפה. רדפתי אחריו על האופניים והשתמשתי בסימני הפנטומימה הנהוגים בין טייסים, תחילה נענעתי את מאזנת הכנף כדי למשוך את תשומת לבו, ואז העברתי יד לרוחב הצוואר כדי לסמן לטייס “דומם מנועים”, ולאחר מכן פנטומימה שהבהירה שאנחנו תחת מתקפה ושעליו לפנות את המטוס מיד – כפי שאכן עשה. מאוחר יותר למדתי שבמגדל הפיקוח לא העבירו את התרעת המתקפה לטייס.

אני נשארתי במשרד לענות לטלפונים דחופים. לא הייתה בכך גבורה גדולה. זיכרונות מהבליץ שחוויתי בילדותי בלונדון, לימדו אותי שהסיכוי להיפגע ישירות הוא למעשה נמוך מאד. למרבה המזל, הפעם הסטטיסטיקה צדקה לשם שינוי. חדר המבצעים ספג פגיעה קרובה, בפעם השנייה במלחמה. הפעם הראשונה היתה לפני שהגעתי והניבה שני הרוגים ומספר פצועים. הפעם היו רק כמה פצועים, הודות לכך שהבניין חוזק לאחר המתקפה הראשונה. מלבד זאת, פצצות המצרים נפלו רחוק מאתנו ברחבי השטח מבלי לגרום לנזק רב. כפי שלמדתי מאוחר יותר, מטוסי הקרב שלנו הגיעו לזירה (באיחור), הפילו את אחד התוקפים והבריחו את היתר. היו עוד כמה מתקפות כאלה, אבל פחות דרמטיות, איכשהו.

מכות אישיות

בקהל הרב הופיעה בחורה צעירה שתפסה את תשומת לבי. לכולנו יש דעות קדומות למיניהן. נמשכתי אליה כי היא הייתה בדיוק הטיפוס של הבת שלי, רק כמה שנים מבוגרת יותר. היא הייתה נסערת מאד כי לא שמעה מבעלה במשך כמה ימים והייתה לה תחושה חזקה שהוא נפגע. אני לא מאמין בתחושות כאלה, לכן ניסיתי ככל יכולתי להעלות אותה על הטיסה הראשונה הביתה. היא לא עוזבת, אמרה נחרצות, עד שתמצא את הגבר שלה. לא הצלחתי למצוא את שמו ברשימת הפצועים. אז ,ללא ידיעתה, הלכתי לחדר המתים. נדרש מאמץ רב לשכנע את הממונים להרשות לי לעיין ברשומות שלהם. כשהרשו לי, מצאתי את שמו של הבחור. הייתי הרוס ולא ידעתי ממש מה לעשות. נשבעתי לצוות חדר המתים שלא אומר מלה. למשפחות לא הודיעו עד לתהליך הזיהוי האחרון והרשמי, שבוצע בתל אביב. נדרשו לי כל כוחותיי לשכנע אותה לחזור הביתה ולחכות להודעה “שכולנו מקווים שתהיה לטובה”, שיקרתי.

עוד הלם אישי, היה למצוא את יעקב קטן בין הפצועים שהעמסנו על מטוס. במהלך לימודיי בפקולטה לחקלאות ברחובות, יעקב ואני חלקנו מגורים. הוא בא ממשפחת עולים מעיראק, על כל הקשיים המשתמעים. זכרתי אותו כאדם לא גבוה, שקט וביישן, מסור כולו ללימודיו. העניין העיקרי שלו בערבים הארוכים היה בקריאת מאמרים מדעיים בתחומו, חקר הפתולוגיה וחרקים מזיקים של צמחים. אופיו היה שונה בכל מובן מן הנדרש מחייל לוחם. איכשהו, המראה של יעקב השכלתני שוכב פצוע, המחיש לי את הטיפשות וחוסר הטעם של המלחמה הזו וכל המלחמות. מאוחר יותר למדתי שיעקב החלים יפה, הפך לפרופסור באוניברסיטה העברית וזכה בפרס ישראל על עבודתו, שיצא לה שם עולמי.

לקראת נצחון, תוך אסון לסיירות המטכ”ל והצנחנים וספיגת מכה אישית נוספת

לאחר שהייתי ברפידים כשבועיים, התהפך הגורל במלחמה על תעלת סואץ, וצה”ל נטל את היוזמה. הצבא הפעיל תוכנית שהוכנה זמן רב לפני כן, אולם נחשבה מסוכנת מכדי לבצע בפועל. תחת אש ארטילרית עזה מצד המצרים, ותוך ספיגת אבדות כבדים, צלח כוח קטן את התעלה והקים גשר צף שהמתין להצבה מאז תחילת המלחמה. הגשר איפשר לכוח טנקים ראשוני לחצות ולהתקדם במהירות להשמדת בסיסי הנ”מ המצריים בצד המערבי של התעלה. מרגע זה חזר חיל האוויר לשלוט בשמיים. כוח קרקעי גדול יותר עבר את הגשר ותקף והשתלט על שדה תעופה בגדה המערבית (“אפריקה” כפי שהחיילים כינו אותו), שיוכל לקלוט מטוסי אספקה ולפנות נפגעים. הכוח המצרי העיקרי ממזרח לסואץ היה מוקף והפסקת אש נכנסה לתוקפה. כל האירועים הברוכים הללו הורידו את הלחץ מהעבודה שלנו במרכז התובלה של רפידים. עם זאת, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, היה כישלון נוראי של צה”ל, שאת השפעתו הרגשתי גם ברפידים.

שני מטוסי תובלה גדולים מדגם הרקולס נחתו אצלנו. הם נשאו את לוחמי סיירת מטכ”ל, וסיירת הצנחנים..

הסיירות נחתו ברפידים לשעה בלבד לפני שנשלחו היישר לחזית. ביניהם זיהיתי את רמי, בנו של חבר קרוב מאד, וילי רובין, שבמטע הבננות שלו, במושב הבונים שלמרגלות הכרמל, ערכתי חלק מעבודת השדה של הדוקטורט שלי. “אין צורך לדאוג יותר, הגענו. המלחמה תיגמר בקרוב”, הוא התבדח. הייתי האחרון מבני משפחתו וחבריו הקרובים שראה אותו בחיים. הפגישה עם וילי אחרי המלחמה היתה עצובה מאד. עבור וילי, עולה מדרום אפריקה, כל מה שהיה חשוב לו היו מדינת ישראל, מטע הבננות שלו ומעל לכל אשתו, בתו ובנו. אשתו נכנעה זמן קצר קודם לכן למחלה וכעת בנו הנפלא הלך ואיננו. המלחמה הותירה יותר מ-2,500 משפחות שכולות, אבל כידוע, תמיד האובדן הבודד והאישי הוא שמכה בך יותר מכל, לא הסטטיסטיקה. כך היה עבורי רמי ז”ל.

למחרת למדתי עוד על האסון שנפל על הסיירת מאחד הקצינים שלהם, סרן שהיה בדרכו צפונה עם שק של “חומרי מודיעין”. הוא היה גבוה וחטוב, התגלמות מה שמצופה מיחידה של טיפוסי ג’יימס בונד. במקרה הזה, ג’יימס בונד היה תשוש ואפוף אווירת תבוסה. הוא עדיין היה מכוסה כולו באבק, פניו שחורות מאבק שריפה. הוא נראה כלוקה לפחות חלקית בהלם קרב. הוא סירב להתרחץ במקלחת המאולתרת שלנו, אבל נתתי לו את המיטה המתקפלת שלי לנוח עליה בעודו ממתין למקום במטוס. הוא סיפר לי בקול רועד כיצד בשעות ספורות הם איבדו חמישה קצינים ולוחמים רבים. הוא התלונן במרירות שהשתמשו בהם כחי”ר במצב בלתי אפשרי, במקום כקומנדו המאומן לפעול מאחורי קווי האויב.

כפי שלמדתי מאוחר יותר, ממש לקראת סוף הלחימה, צה”ל ניצב מול העיר סואץ. הפיקוד הבכיר חשב שיש לכבוש אותה , ומספר נקודות חשובות, לפני שהפסקת האש תחל. זו היתה החלטה מטופשת ונבערת. בפתח העיר ניצב עורפו של הצבא המצרי הנסוג, שהגן בנחישות על עיר במולדתו. יתרה מזאת, כפי שאמור כל מצביא מתחיל לדעת, אין דבר קשה יותר מלוחמה מבית לבית. מישהו החליט שהכח הישראלי היחיד שעודנו רענן ומסוגל לכבוש את האתרים האלו והעיר הוא הסיירות. תוך מספר שעות הלוחמים היו לכודים, מוקפים בצבא המצרי ובמאות תושבי סואץ עם נשק קל ואחר. הם חולצו בקושי רב, לאחר שסבלו בעיר ובמקומות אחרים אבדות קשות בהרוגים ופצועים. המתקפות הופסקו.

סוף המלחמה ובשבילי תקופת מלואים סוערת

המלחמה הסתיימה בהפסקת אש, שאורגנה באדיבות האמריקאים. צה”ל היה נטוע היטב בגדה המערבית של התעלה ורוב הצבא המצרי היה מכותר בגדה המזרחית. גורל המלחמה התהפך גם בצפון, שם נהדפו הסורים לאחור, למטווחי ארטילריה מדמשק, אחרי שכוחות האוויר והקרקע שלנו ספגו אבדות קשות.

עם הפסקת האש, הפעילות במרכז התובלה שלנו חדלה להיות תזזיתית. מספר הפצועים שדרשו פינוי ירד פלאים. יתרה מזאת, מסוקים כבדים יכלו להשתמש בשדה התעופה ממערב לסואץ, שבידיים ישראליות. עדיין הגיעו תגבורות ואספקה דחופה דרך האוויר לרפידים, אבל זה היה כבר שגרתי בשלב זה.

ביקרתי במפקדת הבסיס כדי לדווח על המצב במרכז התובלה. לבד ממפקד רפידים, היה שם סגנו, שהיה מפקד טייסת המסוקים המוצבת ברפידים, עמו הרביתי לשתף פעולה. אני מניח שנראיתי נורא. הם העיפו בי מבט אחד ושאלו כמה זמן אני בלי חופשה בבית, או אפילו מנוחה. הם פקדו עליי לעזוב לכמה ימים, ולהשאיר את מרכז התובלה בידי סגני. שמחתי לציית.

התקשרתי הביתה ועליתי על מטוס ללוד, שדה התעופה הקרוב ביותר לביתנו שבירושלים. לעולם לא אשכח את המראה של רעייתי רנה וילדיי טלי ועירד, יחד עם כלב הכלאיים האהוב שלנו מיקי, שהמתינו לא הרחק מהמסלול. אני זוכר שחשבתי בימים הראשונים לשהותי ברפידים שאני לא בטוח אם נתראה שוב. מיקי ראה אותי ראשון, תלש את הרצועה שלו מידי הילדים וכמעט הפיל אותי על הקרקע. אפילו כלב יכול היה לחוש בדרמה.

אין לי כמעט שום זיכרון מ-48 השעות ששהיתי בבית. בעיקר התעדכנתי בחדשות וישנתי. נדמה היה שתוך הרף עין הייתי על מטוס בחזרה לרפידים.

אחרי הימים המתוחים ועתירי האדרנלין שביליתי במרכז התובלה בתחילת המלחמה, החזרה היתה אנטי-קליימקס של ממש. לפתע הכל היה שקט. לא היה שום מתח, לא תחושה של מלחמה שאנחנו עלולים להפסיד בה (מה שעבור ישראל היה סוף העולם). לא עוד ארגון קדחתני של פינוי הפצועים והקלת הלחץ של החיילים המגיעים לקרב או שבים צפונה.

כפי שכתבתי לעיל, לא ידעתי מהיכן באו רבים מחברי הצוות שלי. כעת גיליתי שחלקם נעלמו, אלמונים בלכתם כבבואם. חיל האוויר החל לשלוח צוות קבע לנהל את מרכז התובלה, ותפקידי הסתיים. התייצבתי אצל מפקד הבסיס וחזרתי הביתה. לראשונה בחיי הבנתי את מילותיו רבות העוצמה של המשורר ט.ס. אליוט:

.This is the way the world ends”
,This is the way the world ends
,This is the way the world ends
“not with a bang but a whimper

 T.S. Eliot, “The Hollow Men”, 1925

“כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם; כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם; כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם; לֹא בִּתְרוּעָה, בְּיֶלֶל”           

תרגם: דוד אבידן