מטוסי הראפיד בחיל האויר

מאז ההחלטה באו”ם על חלוקת ארץ ישראל ב- 9 בנובמבר 1947, החלו ערביי א”י בפעולות של לוחמה בלתי מאורגנת, במטרה להכשיל החלטה ‏ זו. פעולות אלו לא הצליחו, ולכן הוחלט בישיבת הליגה הערבית להפעיל את צבא ההצלה של קאוקג’י , שהיה מורכב ממתנדבים מארצות ערב השונות. לאחר שהגדוד הראשון של הפלמ”ח השמיד שיירת נשק ערבית שהיתה בדרכה מלבנון לחיפה  ליד קרית מוצקין ב-17 במרץ 1948, נחסמה הדרך לגליל המערבי ע”י הערבים, וקיבוץ יחיעם, שהיה מוקף מכל צדדיו בכפרים ערביים, נותק.

ב- 29 במרץ  1948 הוטלו ממטוס ראפיד  של טייסת א’  של שירות האויר של אירגון ההגנה (שהיה למעשה מטוס של חברת אוירון) על קיבוץ יחיעם חבילות של מזון ותרופות. הצוות ביצע עשרות יעפים עד שהשלים את הטלת המטען.

גם עטרות ונווה יעקב, שהיו ישובים מבודדים במרכז איזור ערבי ליד ירושלים, הוקפו והותקפו בסוף מרץ 1948 ונותקו מנותקים. ב- 25 במרץ 1948 המריא מטוס ראפיד שהוטס ע”י גרוסר וסוקניק והטיל  מזון ותחמושת ‏ לעטרות, ואחר הצהרים  הטיל הראפיד שהוטס ע”י הטייס הראשי של החברה עמנואל  צור (צוקרברג) חבילות על נווה יעקב, אך למרות שההטלה התנהלה באופן יעיל, הטייס לא הקפיד על הטלה מגובה נמוך, והמטענים התפרקו, ואחד מהם אפילו נפל בשטח שדה התעופה הבריטי קלנדיה.

שיירת נבי דניאל

ב- 26 במרץ‏ 1948  עשתה את דרכה שיירה חזרה מירושלים לגוש עציון, כדי להעביר מזון ואספקה. בינתיים נודע הדבר לכוחות ערביים עוינים שהתארגנו לקראת בואה של השיירה- חסמו את הכביש והתקיפו את השיירה. מפקדי השיירה נסוגו בחזרה אל הגוש, ו-180 מאנשי השיירה התרכזו בבית ליד נבי-דניאל תחת אש חזקה ורצופה. לסיוע הגיעו מטוסי אוסטר  אשר הטילו פצצות על התוקפים, וב-5 בבוקר הגיע מטוס הראפיד של חברת אוירון שהיו עליו עדיין סימני הרישום המנדטוריים, והטיל 3 חבילות מזון – האש החזקה שנורתה מן הקרקע הכריחה הטלה מגובה רב מידי והמטען נפל כ- 100 מ’ מהשיירה הלכודה. לאחר מכן בוצע יעף נוסף בו הטיל טייס הרפיד  צוקרברג חבילות תחמושת שלא הצליח להגיע לידי המגינים. לאחר דרישתם התקיפה הטיל הראפיד עוד 3 חבילות אך גם את אלה לא הצליחו המגינים לאסוף בגלל האש החזקה שנורתה עליהם. בסופו של דבר חולצו הנותרים ע”י הבריטים.

באפריל 1948 הטיס המטוס את חברי הנהלת הסוכנות היהודית, את חברי הוועד הפועל הציוני  ואת חברי הוועד הלאומי מירושלים לשדה תל אביב  (שדה דב) לקראת הכרזת המדינה.לאחר מכן פונו הנשים והילדים מסדום.

ב-11 באפריל 1948 החליט הפיקוד העליון של הישוב בא”י לגייס את חברת אוירון כולל העובדים, המתקנים והמטוסים לשירות האויר לטובת המאמץ המלחמתי.הפיקוד גם החליט לרכוש מטוס ראפיד נוסף ולשם כך יצא עמנואל צוקרברג לאנגליה, רכש והטיס לארץ מטוס  ראפיד ברישום בריטי G-AKTS  והעביר אותו ארצה בטיסה דרך איטליה. הוא נחת בשדה דב ב-3.5.48.

ב- 11 במאי 1948, גדוד של “האחים המוסלמים” החל לתקוף את קיבוץ כפר דרום. מגיני המקום ביקשו סיוע אוירי, ‏ ובין המטוסים שהגיעו היה הראפיד המוטס ע”י עמנואל צוקרברג, שנשא 16 פצצות 25 ק”ג שהועמסו עליו בשדה דב.

לאחר קרב שיירת נבי-דניאל גדלה חשיבותן של הטיסות לגוש עציון. בקרב האחרון, שנערך ב- ‏ 12 במאי 1948 כבש הליגיון הערבי חלק מהמשלטים המזרחיים של הגוש. מפקד הגוש נהרג והפיקוד המרכזי נחלש. המטה בגוש עציון העביר הודעה למטכ”ל: “מצבנו גרוע מאוד. כל רגע קובע. הזדרזו בשליחת אוירונים.”

אתה”צ ‏ יצא אדם שתקאי לגיחה, אך הפרופלור של מטוסו נשבר והוא נאלץ לחזור לבסיסו. הלחימה נמשכה בצורה מאסיבית, בסוף אותו יום היו נפגעים רבים והתחמושת נגמרה. לפיכך היה צורך דחוף להעביר תחמושת לגוש. על כן הטייסים אורי בראייר ואדם שתקאי טסו במטוס ראפיד בשעות הלילה והטילו תחמושת וציוד לגוש, אך למרבה הצער, חלק מהתחמושת נפלה בידי  התוקפים הערבים. למחרת נמשכה הלחימה בתנאים קשים, התחמושת אזלה והמגינים נאלצו לסגת למשואות יצחק. בשעה 12:30 פרצו הערבים לכפר עציון ומגיני הכפר נכנעו ונהרגו .

ב-15 במאי 1948 , יום לאחר הכרזת העצמאות, תקפו מטוסי ח”א המלכותי המצרי ארבע פעמים את שדה דב, ובין המטוסים שנפגעו  על הקרקע היה גם מטוסי הראפיד ס.71  ו-ס.72.באמצע מאי גם הגיע ארצה רפיד  ראשון שרכש בוריס סניור בדרום אפריקה.

מטוס ראפיד השני שרכש בוריס סניור  בדרום אפריקה, ושהיה לו סימן רישום אזרחי ZS-BYT יצא ארצה ב-20 במאי 1948 אבל הוחרם בקהיר ב-29 במאי  והועבר לחברת התעופה המצרית מיסראייר.

חיל האויר הוקם ב-26 במאי 1948 וכל המטוסים של שירות האויר והמטוסים שהגיעו ארצה כתוצאה מפעילות רכש נרחבת שנעשתה באירופה, בריטניה וארה”ב נכנסו תחת כנפיו. מטוסי הראפיד סומנו בתחילה ס-71 עד ס-75 והם היו חלק מטייסת מס’ 1 בשדה דב.הם כונו בתקשורת הרדיו בכינוי “פרפר”.

ב-20 במאי הפציץ מטוס ראפיד בעזרת פצצות 25 ק”ג את תחנת הרכבת בעזה. ב- 1 ביוני עמדה להתחיל ישיבה של ועידת הליגה הערבית בנושא המלחמה בא”י ויוזמת שביתת הנשק של האו”ם. שני הצדדים נזקקו להפסקת האש – הערבים נזקקו להתארגנות מחדש, לאחר שתקוותיהם לניצחון מהיר וקל נגוזו, לאחר שרוב הפלישות של צבאות ערב נבלמו, וכוחותינו ‏ – היו במצב קשה לאחר שבועות של לחימה מאוד אינטנסיבית כנגד הצבאות הכובשים. כבר מאז בלימת המצרים ליד אשדוד החלה צמרת צה”ל לפתח מגמה התקפית, ועוד קודם לכן הכריז בן גוריון: “האויריה שלנו צריכה להפציץ את בירת ירדן רבת עמון.

הפצצת רבת עמון

ואכן, ב- 2 ביוני 1948 התקבלה ההחלטה להפציץ את הבירה הירדנית, על מנת להפעיל לחץ על חברי מועצת הליגה הערבית לקבל את הצעת הפשרה של האו”ם. טייסת 1 היתה אחראית על ביצוע המשימה בה השתתפו שני מטוסי ראפיד ומטוס בוננזה.

המשימה נשמרה בסוד מוחלט ואפילו הטייסים בעצמם לא שותפו בסוד עד הרגע האחרון. מטוסי הראפיד  המריאו לאחר חצות,עברו מעל השומרון, ולאחר כרבע שעת  טיסה הגיעו לרבת עמון ומצאו את הירדנים מופתעים ולא ערוכים . מטוסי הראפיד הטילו את פצצותיהם סביב האולם בו נערך הכנס של ראשי הליגה הערבית, ובסמוך לארמונו של המלך עבדאללה. ההתקפה ארכה ‏ כ- 18 דקות, הוטלו 24 פצצות תבערה במשקל כולל של 725 ק”ג והעיר נפגעה. חלק מהפצצות לא התפוצצו בגלל תקלות במרעומים.בטעות נפגע גם שדה התעופה של ח”א המלכותי הבריטי בעמאן,שם נפלו 3 פצצות, ואחת מחוץ למחנה. 10 אזרחים בריטים נהרגו ,30 נפצעו, מטוס אחד הושמד וניזוקו שני מטוסי אנסון. נפגעו גם מבנים. לאחר ההתקפה שבו המטוסים הישראלים בשלום לבסיסם.

השגריר הבריטי בירדן גינה את ההתקפה הישראלית ואיים כי אם תתבצע התקפה נוספת של ח”א הישראלי, הבריטים לא יהססו לשלוח את מטוסי הקרב של ח”א המלכותי הבריטי  “נשמיד כל מטוס יהודי באוויר או על הקרקע, בכל מקום בפלשתינה” . האיום התקבל ברצינות.

ב- 2-3 ביוני הגיבה מצרים בחריפות על הפצצת רבת עמון, ותקפה מטרות עומק ומטרות אזרחיות בישראל – שדה דב ותחנת רידינג הופצצו, וכן משרדו של דוד בן גוריון ברמת גן, כאשר התקיימו בו ישיבות מטה וממשלה.

ביום שלמחרת, כשבוע לפני שנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקפה, ניסו כמה ספינות מצריות להפגיז את ת”א מן הים.במטרה לסגור את נמל תל אביב כדי למנוע הגעת עולים חדשים דרך הנמל.תצפיות צה”ל הבחינו בספינות צפונית לעזה ואניית חיל הים “אילת ” יצאה לקראתה.

ב- 11:45, כשהיתה  אח”י אילת מדרום לשפך נחל שורק, הבחינו אנשי הצוות שלה בספינת התובלה החמושה המצרית “האמירה פאוזיה” , שגררה סירת נחיתה וסירת תובלה כבדה עמוסות בחומרי נפץ, וכן בשולת מוקשים  דגם 104, והעבירו את המידע למטה חיל הים. התפתח קרב ימי ולאחר כ-30 דקות פגז תותח שנורה מה”אמירה פאוזיה” המצרית פגע בירכתי  אח”י אילת.

שלושה מטוסים קלים ‏ יצאו משדה דב ב- 15:15 במטרה לתת ‏ סיוע אוירי – ראפיד, פיירצ’ילד ובוננזה, אך באותה עת כבר היו הספינות  המצריות מול ‏ יפו. אחת מהאניות נפגעה מאש מקלע שנורתה מהבוננזה, וב- 16:20 החלה ה”קורבטה “אמירה פאוזיה” להפגיז , ושלושת המטוסים יצאו להפציצה שנית, אך לא פגעו במטרה. על אף שהחטיאו , ההפצצה היתה בעלת השפעה פסיכולוגית וגרמה לפאניקה ‏ על הסיפון. ב- 17:10 החלו הספינות המצריות בנסיגתן, אך גם בזמן הנסיגה  לא חדלו המטוסים ‏ להפציץ אותן, וב- 17:20 הופל מטוס הפיירצ’ילד מאש נ”מ שירו המצרים. אנשי צוותו מתי סוקניק ודוד שפרינצק נהרגו. מטוס ראפיד המריא משדה דב לחפשם אך נחת בבסיסו ללא תוצאות.

ב-6 ביוני נפגע ראפיד בשדה דב עקב התפוצצות פצצה שנשא חמש אל מטוס פיירצ’יילד.

שני מטוסי ראפיד נוספים רכש צור בבריטניה,והיו להם סימני רישום G-AKZI (מספר יצרן 6536ׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂ) ו-G-AKUS (מספר יצרן 6805). רפיד G-AKZI המריא משדה קרוידון באנגליה ב-22 באוגוסט כשהוא מוטס ע”י ל.א. בונר שהיה שותף בחברת מייפייר אייר סרוויסס שממנה נרכשו המטוסים,והטייס סינקלייר. טס לפריס, משם נחת בשדה צ’מפינו ליד רומא ושם “נתקע” היות ולא היו בידי הטייס רשיונות מתאימים. לעמנואל צור לא היה את הזמן לשחררו אבל לבסוף המטוס הועבר לניס והתעכב שם היות ולטייס הצרפתי ברבן שנשכר להטיסו שכח להביא עימו את רישיון הטיסה שלו .

הראפיד השני המריא מלונדון ב-29 באוגוסט כשהוא מוטס ע”י טייסי המח”ל מוריס מאן ובאטלר, והגיע לניקוסיה ב-1 בספטמבר.גם הראפיד השני הגיע לשם, והטייסים עסקו בטיסות שכר פרטיות מחיפה לניקוסיה לטובת חברת מייפייר. ב-11 בספטמבר הוציא מפקד חיל האויר הוראה למפקד יחידת ח”א בשדה חיפה “לעצור ולהביא לתל אביב בהזדמנות הראשונה את הראפידים”.הטיסות הופסקו ב-14 בחודש ובאותו יום הועברו המטוסים לשדה דב. בסך הכל ביצע בונר 5 טיסות הלוך ושוב וסינקלייר 12 טיסות. לאחר קליטתם בחיל הם קיבלו את הסימון ס-76 ו-ס.77 .

ב-11 ביוני נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת העצמאות . טייסת 1 הכשירה בתקופת ההפוגה טייסים נוספים להטסת מטוסי הראפיד ובתחילת חודש יולי הותקנו נושא פצצות קלות מתחת לכנפי המטוסים. בתקופה זו נערכה הטייסת להמשך הקרבות ובקרבות “עשרת הימים” שנערכו עד 18 ביולי  עסקה בהפצצה בכל החזיתות , וכן הטלת ציוד לכפר דרום, כמו כן הפציצו המטוסים ישובים ערביים במרכז המדינה וחילצו פצועים.

 ב-18 ביולי החלה ההפוגה השניה ואז הוכשרו בטייסת טייסים נוספים והיא נערכה למבצעי כיבוש הנגב. לפני תחילת מבצע “יואב” הטיסו מטוסי הראפיד אספקה למנחת קיבוץ דורות בנגב , ובימי המבצע תקפו כפרים ערביים בגליל.

מטוס ניסוי

ב-26 ביולי השתתף ראפיד ס.73 בניסוי לבדיקת עמידות של שני סוגי ג’ריקנים בהטלה מהאויר. ב-21 באוגוסט השתתף המטוס בכמה ניסויי הפצצה של פצצות שונות. המטוס השתתף בניסויי הפצצה נוספים ב-10 בספטמבר וב-14 בספטמבר. במשך חודש אוגוסט, הטיסו המטוסים, יחד עם מטוסי נורסמן ובוננזה אספקה לסדום

ב-26 בספטמבר השתתף מטוס ס.73 בניסוי הטלת זיקוקין שבמהלכו הוטלו תשעה זיקוקים מגבהים שונים, ושלושה ימים אחר כך הוטס בניסוי לבדיקת צפצפה/סירנה שהוצמדו לפצצות.

מטוס אמבולנס

בתחילת שנת 1948 היה מיזם של “הקלוב הארץ ישראלי לתעופה”,ו”המועצה כללית לתעופה עברית” לאסוף תרומות מתלמידי בתי הספר בתל אביב לצורך רכישת מטוס אמבולנס עבור חיל האויר.ב-4 ביולי קיבל מפקד חיל האויר דאז ישראל עמיר המחאה ע”ס 2,500 לירות ארץ ישראליות לרכישת המטוס, אולם עלותו היתה 8,000 לא”י. התורמים דרשו לקבל מטוס בסכום שנתרם, הוויכוחים גברו, עד שבסופו של דבר הורה מפקד חיל האויר אהרון רמז ב-28 בספטמבר לבדוק איזה ממטוסי הרפיד בטייסת 1 יוכשר להיות מטוס אמבולנס.

הומלץ על רפיד ס.76 כיוון שהיה חדש יחסית, אולם מחלקת ההנדסה בשדה דב המליצה לבחור את מטוס ס.71. לאחר אישור ראש אגף המבצעים הוחל בהסבה, אולם כיוון שהתחיל מבצע “יואב”, שולב המטוס בפעילות המבצעית. אירגון מד”א תרם את הציוד, ההסבה נמשכה בחודש נובמבר 1948, וטקס חנוכת המטוס נערך ביום שלישי, 16 בנובמבר בהשתתפות התלמידים ומוריהם, ובתום הנאומים נערכה תצוגה של העמסת חולים למטוס והוא המריא משדה דב, עשה סיבוב, נחת והועבר בטקס למפקד השדה יוסף קרופינסקי.

ב-21 באוקטובר טעה טייס המח”ל ג’והן סולטאו שהטיס את ראפיד ס.76 בניווט, וכשנגמר הדלק במטוס  נאלץ לבצע נחיתת אונס על חוף הים בין נחל רובין למג’דל באיזור שהיה בשליטת המצרים, אי אפשר היה לחלץ את המטוס משם ולכן הוא נגרע ממצבת מטוסי החיל.

ב-28 באוקטובר המריאו 2 מטוסי רפיד להפצצת סאסא. הם נשאו 15 פצצות 20 ק”ג כל אחד, וכן פרחי טייס אשר הוכשרו כמטילנים.הם הזדרזו להטיל את הפצצות בגלל אש הנ”מ שנורתה עליהם שהלכה והתחזקה.

בבוקר שלמחרת המריא ראפיד ס.71 כשהוא עמוס במטען דומה של פצצות להפצצת עין עאבל, ולאחריו יצא ראפיד ס.77 להפצצת מלכיה. גם הראפיד השלישי שהטיס ג’רי רנוב ז”ל הפציץ את מלכיה. בערבו של ה-30 באוקטובר הפציצו מטוסים ס.72 וס.77 את מלכיה ועיטרון

בעיות אחזקה.

מצבם הטכני של מטוסי הראפיד ושל כלל מטוסי הטייסת היה ירוד ביותר. היה מחסור מתמיד בחלקי חילוף ובבעלי מקצוע לתחזוקת המטוסים. עקב כך החליט מפקד הטייסת ב-19 בנובמבר 1948 שטיסות הראפידים לסדום יוגבלו לטיסות מטען בלבד.הוא איים שאם לא יקבלו את חלקי החילוף מיד, יאלצו להוציא משימוש את רוב המטוסים שכולם זקוקים לטיפול יסודי.ב-13 בינואר 1949 הודיע מנהל מחלקת ההנדסה בשדה דב בצלאל גורינדר למפקד השדה על “הוצאת כל הראפידים משימוש עד הודעה חדשה” למחרת אישר דן טולקובסקי, שהיה אז קמב”ץ ראשי באגף המבצעים, לקרקע את טייסת 1 למעט 2 ראפידים שני בוננזה ופייפר אחד.

ב-16 בינואר 1949 הודיע טולקובסקי על העברת טייסת 1 , מטוסיה ציודה ואנשיה לבסיס עקרון.כמו כן הועברה לבסיס טייסת 3 (טייסת הגליל ) ופקודת ההקמה של טייסת 100 פורסמה ב-28 בינואר בתוקף ל-29 בינואר.

מטוסי ראפיד נוספים נקלטו בטייסת . ראפיד 1307 נקלט בקיץ 1949,  ביוני 1950 יורט ראפיד ירדני והונחת בבאר שבע. הוא נכנס לשירות בחיל האויר תחת מספר זנב 1308.בשנת 1951 הגיע מדרום אפריקה מטוס שסומן 1309 ואחריו עוד 2 מטוסים שנרכשו באפריקה והם סומנו 1310 ו-1311.

ב-17 בנובמבר 1949 נפגע קשות בתאונת נחיתה רפיד 1303 בשדה תימן.בקשה למחייה הוגשה ע”י המהנדס הראשי ב- 15.12.49, אולם המטוס “הורד מהמצבה ללא אישור”.לפי הודעת כנף 22 מיום 27.2.50 המטוס מעולם לא הגיע ליחידה רשמית, אולם המטוס פורק והובא מבאר שבע בתובלה קרקעית. מספר חלקים שימשו לתיקונים, ומספר חלקים הוכנסו למחסן ללא שוברי קבלה. להודעה צורפה רשימת החלקים.

ב-18 בדצמבר 1950 נפל ראפיד 1308 שהטיס סג”מ מאיר חופשי לים מול חוף זיקים לאחר שהיה בסיור באיזור עזה. חופשי ואיתו קצין ושישה סמלים ניספו . בקשה למחיית המטוס הוגשה ב-26 בדצמבר 1950.

ב-14 בפברואר 1951 עבר ראפיד 1306 תאונת נחיתה בשדה רמלה: נחת עם רוח צד, נגע בשליש הראשון של המסלול וירד ממנו לצידו המזרחי. הגלגלים שקעו במקצת, רץ לצד המסלול עד שגלגל שמאל נתקע בבוץ. המטוס נעצר בפתאומיות ועשה Nose over.המדחף ופנס נחיתה קדמי ניזוקו. למטוס היו 28:20 ש”ט.

לפני שטייסת 100 הועברה לבסיס רמלה בשנת 1951, הועברו מטוסי הראפיד שלה לטייסת 103, אולם שם כמעט ולא השתמשו בהם, והם הוחזרו לטייסת 100 באוגוסט 1953. שלושה מהמטוסים האחרים אוחסנו בכנף 22 בעקרון ושימשו כמקור לחלקי חילוף  עד שאושרה גריטתם.מחיית רפיד 1304 אושרה ב-27 באפריל 1953 ע”י מפקד חיל האויר חיים לסקוב.כתב אלכס זילוני בטופס בקשת המחייה: “עמד בחצר של יח’ חילוץ כבר מספר עונות. שימש במידה מסויימת להנצלה לשם שיפוץ מטוסים אחרים מסוג זה.” מחיית ראפיד 1305 אושרה גם היא ב 27.4.53 ע”י מח”א חיים לסקוב. אלכס זילוני כתב בטופס בקשת המחייה: “מטוס זה עומד מתחת לכיפת השמים כבר שנים אחדות וגם שימש להנצלה. אינו ראוי עוד לתיקון”.

בתום המלחמה נמסר מטוס הראפיד של חב’ אוירון” לחברת ‏ “אילתה” (“אַרקיע”),וסומן 4X-AEH וביחד עם מטוס ראפיד ‏ נוסף שהועבר לחברה ושסומן 4X-AEI, קיימו את קו השירות ת”א-אילת מלוד ואח”כ משדה דב   וכן מראש פינה לחיפה. הראשון התרסק בהמראה מלוד ב-2.7.54 והשני נמכר לבריטניה באוגוסט 1955.

מטוסי הראפיד שהיו בשירות חיל האויר:

מקורות:

1.”שורשי חיל האויר” הוצאת משהב”ט

2. המאמר “דה הוילנד דראגון ראפיד בישראל”. ד”ר נעם הרטוך, קנה מידה 66

3. “שדה דב,שדה, בסיס וכנף בעיר העברית הראשונה” ,שלמה אלוני, הוצאה פנימית ח”א

4. חוברת “מטוסי מוזיאון חיל האויר” הוצאת מוזיאון ח”א.

5. ויקיפדיה

6.תולדות חיל האויר במלחמה לעצמאות. ההוצאה לאור של משרד הביטחון