ידעתי שתבואו!

חילוצו של נווט קורנס שמטוסו הופל במלחמת ההתשה

מלחמת ההתשה, 30 ביוני 1970 – מטוס קורנס מס’ 688 מטייסת 201 נפגע בעת תקיפה סוללת טק”א  באיזור כותמייה בשטח מצרים. שני טילי קרקע-אוויר פגעו במטוס והוא החל בוער. הטייס יצחק פיר והנווט יאיר דוד ידעו כי לא יגיעו לנחיתה במטוס הפגוע הזה, הם רק סמכו על המכונה החזקה הזו שתביא אותם אל שטחנו, מזרחית לתעלת סואץ, שם יוכלו להפעיל את כסאות המפלט ולא ליפול בשבי המצרי.

הם הפנו את המטוס מזרחה, אולם מערבית לתעלת סואץ נפגעו מטיל שלישי. המטוס החל להסתחרר ללא שליטה ותא הטייס התמלא בעשן סמיך.

“הפלטנו עצמנו”, מספר יאיר, “המצנח שלי נפתח כראוי והתייצבתי בסביבות גובה 9000 רגל. היה שקט מוזר לאחר המהומה של ההיפגעות, האש והעשן. עמדו לרשותי בעשר דקות של גלישה איטית במצנח תלוי בין שמיים וארץ”.

יאיר ידע כי עליו להודיע על מצבו ולהתקשר במכשיר הקשר שהיה בכיס הסרבל שלו.(ה”רינה”) למעלה מארבעים שנה לאחר האירוע, זוכר יאיר כל פרט:

“שלחתי יד אל הכיס כדי להוציא את מכשיר הקשר ועצרתי בעצמי, מה יקרה אם המכשיר יחליק מידי ויפול?”

יאיר החליט לפעול באיטיות ובתבונה. הוא הוציא בזהירות את המכשיר מן הכיס, הסיר את עטיפת המכשיר שהיתה קשורה בשרוך אל המכשיר עצמו והכניס אותה חזרה אל הכיס, מעתה היה המכשיר רתום אל רגלו של יאיר, שהקים קשר עם מטוס באוויר ודיווח על מצבו. הידיעה הגיעה במהירותאל מחלקת מבצעים במפקדת חיל האוויר, שם נזעקו להתחיל במשימה המורכבת לחילוץ הצוות מתוך שטח האויב. זו היתה שעת אחה”צ וברור היה שרק עם חשיכה נוכל לשלוח כוח חילוץ אל הצוות. בלית ברירה היתה בנו התקווה כי השניים יישמו את מה שלמדו וישרדו בשטח העוין עד הלילה.

יאיר נחת בשטח מדברי והבין כי עליו למצוא מחסה ומסתור במהירות. הוא פעל בשליטה עצמית ובקור רוח. במקום לחפור באדמה ולקבור את המצנח כדי למנוע את גילויו, החליט לנטוש את המצנח ולהתרחק מן המקום במהירות.

השיקול הזה, בניגוד לנוהל שלמד בשיעורי הישרדות, היה נכון מאד במקרה הזה. תוך זמן קצר הבחין יאיר כי אדם רודף אחריו והחל במנוסה תוך נחישות “איש לא יתפוס אותי פה”. הוא רץובשל ובשארית כוחותיו איתר תלולית קטנה והתחבא מאחוריה.

המצרי שרדף אחריו איבד את עקבותיו והמשיך במרדף הלאה אל לב המדבר שמסביב. יאיר ידע כי עליו לשרוד בשטח עד השקיעה. הוא ידע שעם חשיכה יגיעו לחלצו. המקום בו שהה לא התאים לשהות ארוכה “ידעתי כי כמו שאני נמשכתי למקום המוסתר הזה, גם רודפיי יגיעו לכאן’, סיפר. הוא התרחק מן המקום ואיתר שוחה קטנה, שכב בה על גבו וכיסה עצמו בחול. הוא החליט להמשיך לשכב ללא תנועה, נותרה בשעה עד לשעות החשיכה.

במוצב השליטה של חיל האוויר בתל אביב המשכנו בתהליך המורכב להפעלת המשימה: חילוץ טייט משטח אוייב מוגן בטילי קרקע-אוויר. חיה ברור כי רק במסוק ניתן להגיע במהירות, בגובה נמוך ביותר ובשקט יחסי אל הניצול. בשעות אלה לא היה קשר כלשהו עם הטייס יצחק פיר והיתה הערכה כי נפל בשבי.

אנשי המודיעין והמבצעים איתרו את מקומו של יאיר על מפה, עליה סומן מקום הימצאו המשוער. היו גם דעות שונות בקשר לסיכון של יציאת מסוק עם צוות רפואי לשטח מוגן טילים וגם לשעת החילוץ המתאימה משיקול של אור הירח. החלטנו לצמצמם את מספר האנשים במסוק, ולשלוח צוות מזערי תוך סיכון ידוע מראש, כדי להציל חייל שלנו מנפילה בשבי. בגלל ביטחון קשר לא ניתן היה לתדרך את טייסי המסוק בטלפון, והחלטתי לכתוב פתק קצר בכתב יד ולצרפו למפה, אותה שלחתי ביד נהג אל הקברניט נחמיה דגן מגף יסעור של טייסת 114 בתל נוף.יחד איתו במסוק 39 היו טייס המשנה יוסי טרון והמכונאי המוטס בורקה בר שלום.הם המריאו מבסיס רפידים בשעה 01:30 לערך.

הפתק שנשלח במכונית מתל אביב לתל נוף.
(אוסף עודד מרום)

בשעה 02:00 שמע יאיר רעש מסוק מתקרב. “זה היה הרעש הנפלא ביותר ששמעתי בחיי”, נזכר. צללית של מסוק יסעור הופיעה על רקע השמיים, המסוק התקרב וחלף מעלי, התחלתי לרוץ אחריו כשמכשיר הקשר בידי ואני צועק ל”רינה” ‘פנה 90 מעלות ימינה’ וניפנפתי בגופייה שלי.הטייס בכנראה לא שמע זאת בגלל הרעש, אולם לאחר זמן קצר פנה כשאלומת האור של המסוק האירה עלי. הוא נחת בשטח, המכונאי המוטס יצא לקראתי,עליתי למסוק ואמרתי לטייס: ידעתי שתבואו.”

מהרעש שהפיק היסעור התעורר כל המערך המצרי, וכמה שניות לאחר שהמסוק המריא בדרכו צפונה החלו לירות עליו. דגן ביצע כמה תרגילי התחמקות ופנה מזרחה כשהירי רודף אחריו עד שנפסק.לאחר חציית התעלה טיפסו לגובה, ולאחר נחיתת ביניים ברפידים ובדיקת המסוק שהעלתה שהוא לא נפגע כלל, המריאו ונחתו בבסיס חצור.

אימו של יאיר ואשתו, בחודש השמיני להריונה, חיבקו את יקירם שירד מן המסוק בבסיס חצור.


זהו סיפור של ערכים: במפקדת חיל האוויר הוחלט שאין משאירים חייל בשטח אויב מבלי לעשות הכל כדי להחזירו הביתה. לימים נשאלתי לא פעם, האם היה נכון לסכן מסוק על צוותו וצוות לוחמים רק כדי להציל אדם אחד. התשובה היתה נחרצת – כן. המילים ‘ידעתי שתבואו’ מקפלות בתוכן את כל האתוס של רוח הלחימה בחיל האויר, ולכן בחרתי בהן כשם לספרי.

קברניט המסוק נחמיה דגן וצוותו פעלו בתעוזה ובמקצועיות ונכנסו אל “לוע הארי”, כמו גם במשימות נועזות אחרות שרשמו לזכותם. סיפורם התפרסם בספרם של הלפרין ולפידות ‘חליפת לחץ’ בהוצאת ביטאון חיל האוויר ומשרד הבטחון. 1987,

יאיר – אדם בודר ונרדף בלב מצרים, גייס את כל התכונות, שלא ברור לי אם היה מודע להן קודם לכן נחישות , התמדה, סבלנות וקור רוח לא יתואר, שכולן יחד ובזמן המתאים אפשרו לו לשרוד את הנטישה הטראומטית ממטוס בוער ושהייה מסוכנת של כשמונה שעות בשטח אויב. יאיר המשיך בטיסותיו המבצעיות ושלוש שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת יום הכיפורים, נפגע מטוסו שנית ויאיר נטש פעם נוספת את מטוסו הבוער, הפעם בים מול לבנון

צילום הפתק שהייתי בטוח כי אבד, נשלח אלי להפתעתי לאחר למעלה מארבעים שגה על ידי ידיד שמצא אותו באינטרנט, אליו הועלה בידי מישהו שצילם אותו מתוך ספר הטייסת בתל-נוף.

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות

מאמרים אחרונים

קטגוריות

ניוזלטר מרקיע שחקים

הירשמו לניוזלטר של מרקיע שחקים ותהיו הראשונים לדעת על מאמרים ועדכונים חדשים באתר!

תודה על הרשמתך
0
Would love your thoughts, please comment.x