באוקטובר 73 הייתי מצעירי הטייסים המבצעיים ב’טייסת העמק’, אבל מנוסה מספיק, כדי להיות קצין ניווט האחראי לשרטוט של מפות הניווט. המלאכה לא היתה קשה מדי, כיוון שלצידי היו כעשרה בוגרי קורס טיס ‘צעירים’ ממני, שלא השתתפו במלחמה הקשה, והם ששרטטו את מפות הניווט לפי הנחיותיי.
בצהרי 6 באוקטובר ראיתי את מוביל הכוננות שלנו מוזנק לתקיפה שממנה לא חזר, ולמחרת יצאתי לתקיפה עם קרוב משפחה שלו, שנהרג מול עיני. במהלך המלחמה יצאתי מדי יום לכשתי גיחות תקיפה בחזית הסורית או המצרית ורשמתי ‘לזכותי’ יותר משלושים גיחות במהלך המלחמה.
רוב הגיחות שלי ושל חבריי היו בנוכחות טילי הנ”מ של האויב, והדרך לחמוק מהם הייתה לטוס בגובה נמוך, לתקוף מהר, ולהסתלק בגובה נמוך. באופן זה פחתה מאוד יעילותם של הטילים, אבל גבר מאוד הסיכון להיפגע מאישם של תותחי הנ”מ, ומטוסינו נפגעו מדי יום. היה ברור לכולנו, שעד שלא נשמיד את טילי האויב, נמשיך להיפגע.לכן השאלה שריחפה כל הזמן בטייסת הייתה, מתי נצא לתקיפת טילים.
בבוקר 18 באוקטובר קיבלתי (סוף סוף) ממנהל הלחימה בטייסת את פרטי הניווט לתקיפה של מערך הטק”א (טילי קרקע-אוויר) המצרי.להפתעתי ראיתי, ששיטת התקיפה היא ‘חתף מושהה’ (כניסה ליעף בגובה 10,000 רגל מעל למטרה) ולא חתף רגיל (כניסה ליעף בגובה 5,600 רגל מעל המטרה). ההבדלים בין שתי השיטות היו סיכויי ההשמדה של המטרה וזמן החשיפה של התוקפים:
מצד אחד, הסיכויים לזהות את המטרה ולהשמיד אותה היו גבוהים הרבה יותר בחתף מושהה מאלה שבחתף רגיל – בזכות הזמן הרב יותר לביצוע המשימה, שהיה לטייס בחתף מושהה. אבל מצד שני, משך החשיפה לטילי האויב (משך הזמן מהרגע שבו המטוס מתרומם מגובה נמוך, כדי לתקוף את המטרה ועד לרגע, שהוא חוזר לגובה נמוך אחרי התקיפה) במטוס סקייהוק A-4H חסר מבער ועמוס פצצות היה כארבע דקות בחתף מושהה לעומת כחמישים שניות בחתף רגיל…
בסקייהוק שלנו לא היתה אוויוניקה לגילוי טילים ולכן היה ברור לנו, שיעף של הפצצת צלילה באמ”ט (איזור מוגן טילים) צריך להתבצע בחתף רגיל בלבד, ושתקיפה בחתף מושהה באמ”ט תהפוך אותנו ל’ברווזים במטווח’. הלכתי למפקד הטייסת ואמרתי, שהמשימה מסוכנת מדי, שאופן הביצוע מנוגד לתו”ל, ושיבקש לבצע בחתף רגיל. המפקד הסתכל עליי ‘ברחמים’ ואמר, “כבר ביקשתי ואמרו לי, שזאת פקודה”…
“אז מה עושים?” שאלתי והוא ענה, “פקודה מבצעים, אבל אני שולח ‘נבחרת’!”
והוא אייש את עצמו ואת שני סגניו בראש הנבחרת הזאת, והוסיף אליהם את הבכירים והמנוסים שבטייסי הטייסת, שאני (לצערי ואוליי למזלי) לא הייתי ביניהם. איני יודע כמה טייסות השתתפו בתקיפת הטק”א הזאת וכמה מטוסים לקחו בה חלק.אני יודע, ששנים-עשר מטוסים מטייסת העמק המריאו אליה ורק תשעה מהם נחתו בשלום בבסיס. אחד הופל וטייסו נהרג, שני הופל וטייסו נטש וחולץ ‘בעור שיניו’, והמטוס השלישי נפגע קשות ונחת נחיתת חירום ברפידים, כשהיחיד שידע להנחית אותו במצבו היה הטייס שישב בו… אבל המטוס הזה כבר לא חזר לטוס במלחמה.1
ההלם בטייסת היה ניכר באלה שחזרו מהתקיפה ובאלה שבאו לתחקיר.עד לאותו יום ‘התרגלנו’ לאובדן של מטוס ביום ולנפילה של טייס אחת ליומיים, והינה איבדנו טייס ושלושה מטוסים ביום אחד.
אפילו שר מהממשלה, שבא לטייסת לפגוש ולעודד את הלוחמים, התכווץ המום בקצה השורה הראשונה של חדר התדריכים, ובסוף התחקיר קם מכסאו ועזב ללא מילה את החדר…
אבל כבר למחרת השתנתה המערכה האווירית מול מצרים. יצאנו לתקיפות בגובה, תקפנו מגבוה, וחזרנו לנחיתה בגובה – ללא איומי נ”מ.איום הטילים המצריים הוסר, והושגה העליונות האווירית, שכה יחלנו לה בחזית המצרית.
חיל האוויר השמיד יום קודם לכן, באותה “קנטרה” (לדבריו של הרמטכ”ל), את כל מערך הטילים של הארמיה המצרית השנייה (הצפונית), כוחות הקרקע הישראלים, שממערב לתעלה בדרכם אל העיר סואץ, השמידו את מערך הטילים של הארמיה השלישית (הדרומית), ואנחנו סוף סוף יכולנו לסייע להם…
כך ביום אחד התהפכו היוצרות: הטייסים הישראלים הפכו מניצודים לציידים והמצרים מציידים לניצודים.ואנחנו הבנו, שניצחנו!
הערת המערכת:
1.מדובר בגרשון פונק (רשף) שנהרג בעיט 199 וביעקב שרון שנטש את עייט 103 במסגרת מבצע “מפצח 22” . המטוס שנפגע ונחת ברפידים היה העיט של בני צינקר.