סיפר אל”מ (דימ’) בעז קידר1
| “החרמון הזה ישראלי והיום נחזיר אותו לידיים ישראליות”. בחרתי לפתוח במילותיו של מח”ט 317 של הצנחנים, אל”ם חיים נדל, לימים אלוף מיל’ ונשיא בית הדין לערעורים של צה”ל. מִלים אלה נאמרו בחדר תדריכים מאולתר בטרמינל של שדה התעופה בראש פינה (מחניים), ב-21 באוקטובר 1973, במהלך התדריך המסכם לקראת מבצע “קינוח”. המִלים החזקות האלה נחרטו עמוק בתודעתי והבנתי מיד שהן לא נאמרו בעלמא. צה”ל נחוש ויעשה את כל הנדרש כדי לכבוש מחדש את היעד החשוב כל כך לביטחון המדינה. הפעם. הבהיר המח”ט, לא תחזור על עצמה פעולת נפל. ביום פרוץ הלחימה, ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, סמוך לשעה 15:00, בחסות הרעשה ארטילרית כבדה של הצבא הסורי, הונחתו עשרות חיילי קומנדו סוריים באמצעות ארבעה מסוקי סער מדגם “מ-8” בסמוך לתחנת הרכבל העליונה שעל החרמון. חיילי הקומנדו הפתיעו את 54 חיילי המוצב. במהלך הכיבוש 13 חיילים נהרגו, 31 חיילים נפלו בשבי ו-10 חיילים בלבד הצליחו להימלט ולחבור אל כוחותינו. ב-8 באוקטובר 1973 ניסה כוח מחטיבת גולני עם כ-150 לוחמים, בפיקודו של המח”ט אל”ם אמיר דרורי ז”ל, לימים אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ”ל, לכבוש בחזרה את החרמון. לכוח לא היה מידע מודיעיני לגבי סדר הכוחות הסוריים שהיו על ההר ומיקומם. כמו כן, לא היה לו מידע על החיילים הישראלים השבויים שם. תכנון הפעולה היה חפוז וללוחמים לא ניתן תדריך מסודר. ההתקפה נכשלה ונהרגו בה 25 לוחמים, ביניהם מפקד גדוד 17 של החטיבה סא”ל דובי דרור ז”ל. בהתקפה נפצעו 57 לוחמים. לעניות דעתי, גולת הכותרת של פעילות טייסת “דורסי הלילה” במלחמת יום הכיפורים הייתה הטסתם של 625 לוחמי מילואים מחטיבה 317 של הצנחנים אל החרמון, שהיה בשליטת הצבא הסורי, לצורך כיבושו מחדש. מבצע “קינוח” היה מבצע ההטסה הגדול ביותר בתולדות צה”ל. בבוקרו של ה-21 באוקטובר 1973 המריאה חמישיית מסוקי יסעור מבסיס תל נוף למחניים. המסוק השישי הצטרף מאוחר יותר כיוון שהיה צורך להכינו לביצוע תובלת כוחות, היות והוא חזר ממשימה אחרת. נחתנו במחניים, בדקנו את המסוקים והתכנסנו בטרמינל לתדריך אחרון לפני ביצוע המשימה. בסביבות השעה 13:30 ניגשנו אל המסוקים. ששת המסוקים הניעו את מנועיהם ובשעה 14:00 המריא זוג המסוקים הראשון לסבב ההנחתה הראשון. יובל, מפקד המבצע האווירי שהמריא בזוג הראשון, קבע מרווח טיסה של 10 דקות. אני הייתי בזוג המסוקים השני, ולאחר שהמראנו ראינו את הזוג הראשון חוצה קו בחזרה אל שטחנו. הטיסה למשימה התבצעה בתוך הוואדיות שעל ההר והטיפוס אל מוצב החרמון הסורי התנהל באיטיות יחסית. בכל מהלך המבצע מטוסי חיל האוויר תקפו בשצף קצף את העמדות הסוריות ואת עמדות המחבלים בשטח לבנון, ובכך אפשרו לנו לבצע את פעולת ההנחתה בצורה בטוחה. התברר שלזוג הראשון שביצע את ההנחתה לא הייתה נקודת נחיתה בדוקה ונקייה ממכשולים, ולכן כשגלגלי המסוקים כמעט ונגעו בקרקע המכונאים המוטסים פתחו את כבש ההטענה למצב Level(אופקי) והצנחנים שהיו במסוקים דילגו החוצה. לנו, הזוג השני, ולזוגות המסוקים שהגיעו בהמשך, חיכה משטח נחיתה מסומן באמצעות פאנלים כתומים. כוחות הצנחנים נעו במהירות מאזור הנחיתה לעבר היעד, בחסות סיוע ארטילרי מאסיבי של מרגמות בקוטר 120 מ”מ ו-160 מ”מ שירו אלפי פגזים. במהלך הנחתת הכוחות נפלו פגזים לא הרחק מהמסוקים ומהלוחמים. באחת הפעמים שעמדתי מחוץ למסוק והמתנתי לירידת הכוח, הקרקע שלרגליי רעדה מדי כמה שניות. כוח הצנחנים שהונחת על החרמון לצורך כיבושו מחדש כבש את המוצבים הסוריים והשתלט על שיא החרמון ללא דופי ובמספר קטן של נפגעים. על חיילי חטיבת גולני, רובם מגדוד 51 בפיקודו של המח”ט אל”ם דרורי, הוטל לכבוש מחדש את ההר ואת המוצב הישראלי. לוחמי גולני טיפסו אל ההר במשך כ-8 שעות, כשהם נושאים את הציוד הכבד על גבם. חיילי הצבא הסורי, שהמתינו למתקפה, הסתתרו בדרכים המובילות אל המוצב, בעמדות צליפה שהוסוו היטב בין הסלעים ובשוחות אישיות. לרשותם עמדו כלי נשק יעילים ומגוונים, כמו רובי צלפים עם כוונות טלסקופיות, בזוקות, מרגמות, מקלעי מא”ג שאותם מצאו במוצב לאחר כיבושו ורובי סער מסוג קלצ’ניקוב. החיילים הסוריים השתמשו במערכות לראיית לילה וניסו להבטיח את עצירת הכלים המשוריינים על ידי מיקוש הצירים. כשלוחמי גולני הגיעו למרחק של כקילומטר מהמוצב נפתחה עליהם אש תופת שהסבה להם נפגעים רבים. כוחות חטיבת גולני ניהלו קרב קשה במשך כ-7 שעות רצופות, עד עלות השחר. הם נלחמו בתנאים נחותים, וכשהאיר השחר הייתה השמש בעיניהם שלהם ובגבם של הסורים. גם כוח הטנקים נתקל במארב ונעצר על ידי המוקשים והבזוקות. בשלב זה נכנסה הארטילריה של צה”ל וירתה אש מרוכזת של כ-15,000 פגזים על אזור המוצב ועל האזור שבו התרכזו החיילים הסוריים. בבוקרו של ה-22 באוקטובר 1973 התמוטטו הלוחמים הסוריים והמוצב נכבש מחדש בידי לוחמי גולני. במהלך הפעולה נהרגו 55 לוחמים מחטיבת גולני ונפצעו כ-80 , ביניהם מח”ט החטיבה. ב-24 באוקטובר 1973 הוכרזה הפסקת אש בין ישראל לסוריה ובין ישראל למצרים והיא סיימה, טכנית, את מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1974 הוענק לי אות המלחמה השני שלי – אות מלחמת יום הכיפורים. |
סיפר אל”מ (דימ’) עודד שאנני:
| אני זוכר כמעט כל דקה מהמבצע. החל משרטוט המפות והתדריך על הרצפה במחניים. הטיסה כטייס משנה של יובל אפרת בחום הכבד, 39 מעלות במחניים ו- 19 מעלות בחרמון. אנחנו הזוג הראשון שעולה בטיסה במעלה הואדי ומעל הפתחלנד, מיסוך העשן שאפילו בקוקפיט הרגשנו את הריח, וספק נחיתה ספק ריחוף על הגלגל הקדמי והגלגלים האחוריים באויר בגלל השיפוע, ומאד נזהרים שהרוטור לא יפגע בצלע ההר. בסבב הראשון הנחתנו על החרמון הסורי את חוליית הסימון של הצנחנים. מטרתם היתה כיבוש המוצב הסורי. חזרה למחניים כאשר ביציאה מהואדי חולפים על פני הזוג הבא. נחיתה במחניים ועולים חיילי הסבב הבא תוך כדי תדלוק חם. ויציאה לסבב הנחתה נוסף. כך העלנו שלושה זוגות בששה סבבים 625 צנחנים. |
סיפר סא”ל (דימ’) עידו אמבר:
| “יום לפני המבצע ישבתי בפיקוד הצפון עם מח”ט צנחני המילואים, אל”ם חיים נדל, ותכננו את עיקרי המבצע: כמה אנשים נצטרך להעמיס, מה גבול המשקל שהמסוק מסוגל לשאת ואיך תתבצע ההעמסה. בזמנו לא היה לנו שום מידע מודיעיני לגבי מיקומו של האויב. לא היו לנו תצלומי אוויר ולא מפות ופתרנו את כל הסוגיות שהתעוררו באלתורים. החלטנו על הרעשה ארטילרית כבדה לצדדים ומטוסי קרב שיחוגו כל העת באוויר ויטילו פצצות ומיסוך עשן, גם כדי להטעות את הצבא הסורי וגם כדי שלא יבחינו במסוקים ויפגעו בהם. בסופו של דבר, הדברים קרו כמו שתכננו. הטיסה באור יום, בתנאים אלה, הייתה קשה ביותר. גם מהבחינה הפסיכולוגית אבל גם מהבחינה המבצעית – היינו חשופים לכל חייל שישב עם רובה או טיל. בתנאים שהיו לנו אז, טיסת לילה בגובה נמוך לחרמון בלי אמצעי ראייה ובלי מערכות ניווט מתקדמות, הייתה בלתי אפשרית. היה לנו ברור שהחרמון חייב לחזור אלינו”. |
הערות המערכת
- הסיפור והתגובות הופיעו במקור בקבוצת “118-יסעורים וחברים” בפייסבוק
