יומיים אחרי השמדת הטילים הסוריים בלבנון במלחמת לבנון הראשונה יצאתי לתקוף שם במטוס ‘כפיר’, כשמפקד הכנף טס לצידי כמספר 2. החימוש שנשא כל מטוס היו שמונה מצררים, שבכל אחד מהם מאות רימונים ומוקשים נגד אדם.
לא ידעתי, שאמנת ז’נבה אוסרת לתקוף בחימוש זה, אבל ידעתי על הקטלניות שלו וציפיתי לתקוף מחבלים או כוחות סורים במלחמתם נגד כוחותינו.
להפתעתי קיבלנו מטרה בליבו של כפר לבנוני. שאלתי את בקר התקיפה, “אתה יודע איזה חימוש יש לנו?” והוא ענה, “חיובי”.
לפעמים אני עוצר לרגע ושואל, “ומה הייתם עושים במקומי?”
רוב השומעים עונים, “הייתי תוקף” ומעטים, אם בכלל, עונים, “לא הייתי תוקף”.
אבל החיים אינם ‘שחור או לבן’. קראתי לבקר ואמרתי-שאלתי, “יש לנו CBU-23, מצררים נגד אדם, אתה רוצה שנתקוף?”
אחרי רגע מתוח שמעתי אותו עונה “מכתש’, המתן” ואחרי רגע נוסף הודיע, “מכתש’, עבור ערוץ, אתה חוזר לנחיתה”.
מפקד הכנף טס לצידי בכל אותו זמן ולא אמר מילה, אבל בתחקיר אחרי הנחיתה, הוא רתח: “קיבלת מטרה? הבקר אמר לך, שהוא יודע איזה חימוש יש לך? תקוף!” הוא הכיר אותי כשמונה שנים לפני כן, כשהייתי טייס צעיר בטייסת הפנטום, שהוא פיקד עליה, אבל הוא לא הכיר אותי כמוביל בכיר בטייסת ה’כפיר’. שאלתי אותו בקצרה, “המפקד, הקשר של ה’כפיר’ חסין?” והוא ענה, “כמובן”. “אם כך” עניתי, “עשיתי נכון”.
מטוס ה’כפיר’ הוא חד-מושבי, ואירוע זה והתחקיר שאחריו נשארו ביני לבין מפקד הכנף ולא עלו לדיון נוסף. גם לא מצאתי כבוד ועניין לעסוק בהם, אבל הוא יצג אותי ללא ידיעתי כשנה לאחר מכן בדיוני האיוש למפקדי טייסות. מועמדותי ‘נפלה’ ו’התאוששתי’ מהר. ממילא למדתי הנדסה והתכוונתי לעסוק במקצוע זה בהמשך שרותי הצבאי.
לפעמים, כששואלים אותי, “ומה היית עושה, אילו הורה לך הבקר לתקוף בכל זאת?” אני עונה ביושר, “הייתי תוקף, זה מה שלמדתי!” ומוסיף, “למרות שכבר אז חששתי, שאני משתתף במלחמה רעה ומיותרת”…
אני ישן טוב בלילה ואיני נושא על מצפוני את מה, שיכול היה להיות פגיעה נוראה ב’בלתי מעורבים’. אני גאה ברגע ה’צלול’ הזה ומקווה, שתמיד ב’רגע אמת’ אדע לעשות את המעשה הנכון.
זעמו של מפקד הכנף היה שגוי, ונבע בעליל מנוקשות ואף מאטימות מחשבתית. נוסח חילופי הדברים בקשר היה שגוי אף הוא. מאחר שפקודת הבקר היתה לתקוף במצררים נגד אדם כפר לבנוני מאוכלס – כלומר “שחיטה” של כפר שלם – הטייס פעל כראוי ושאל את הבקר האם הוא יודע מהו סוג החימוש שלו. הבקר אמר “כן”, אך מתשובה כזו לא ניתן להבין כי הבקר אכן יודע מהו סוג החימוש, ובהחלט יתכן שהבקר סבר כי לטייס חימוש מסוג אחר. בכל סוגי הפעילות הצבאית, כל פקודה וכל בירור בקשר לפקודה חייבים להיעשות בניסוח חד-משמעי שאינו מותיר מקום לספק, והפרת כלל בסיסי זה מהווה לעיתים קרובות פתח לירי דו-צדדי, כלומר ירי על כוחותינו, לטעויות בניווט ולאלף שגיאות אחרות, לעיתים קרובות קטלניות. לכן, הטייס היה חייב לשאול במפורש כך: “האם ברור לך שהחימוש שלי הוא מצררים נגד אדם ואותו אתה רוצה שאפעיל נגד כפר מאוכלס?”. רק על פי התשובה לשאלה כזו היתה אפשרות סבירה להבין כי הבקר יודע את האמת. האם הטייס היה חייב לציית לפקודה כזו? זו כבר שאלה אחרת.
דברי הכותב מיכה שי, על חיוניותם של דיבורים חד-משמעיים, מוצדקים בהחלט. לא רק בחיל האוויר – בכל צה”ל ובשאר כוחות הביטחון. אך הוא-עצמו כותב חלק מהמאמר באופן שאינו חד-משמעי. לדבריו, הוא אמר למפקד הכנף הזועם: “המפקד, הקשר של ה’כפיר’ חסין?” ומפקד הכנף ענה “כמובן”. “אם כך”, השיב מיכה שי, “עשיתי נכון”. מה פירוש “הקשר של הכפיר חסין”?. אם כוונתו לכך שהתקשורת בין הטייס והבקר היתה מוצפנת, ולכן האויב לא יכול להאזין לה – מדוע לנקוט לשון המאלצת את הקורא לנחש, במקום לכתוב כך במפורש?.