זה היה יום שהדגים את הכאוס ואת ההפתעה הקולוסאלית של חיל-האוויר. בארבע בבוקר טלפון: “בואו לטייסת.” שר הביטחון משה דיין מודיע שהבית השלישי נופל. אומרים לנו: “סעו לעצור את השריון הסורי.” עם מה יוצאים נגד שריון? עם פצצות נפל”ם. סוג גיחה שמְַתרגלים פעמיים בשנה. בערך.
מכינים חבית קצת עגולה, כדי שתהיה אווירודינמית. תולים לך שלוש כאלה, אחת מתחת לכל כנף ואחת בגחון. טסים בלי דלק חיצוני, כי אתה טס מרחק קצר יחסית, לרמת הגולן ובחזרה. טיסה בשלישיה במהירות הכי גבוהה שאתה יכול. כשאתה מרגיש שאתה נכנס בטנק, שאתה מתנגש בו, זה הזמן לשחרר את פצצות הנפל”ם. ה”קרפ” הנוזלי בחביות צריך להימרח לאורך 100 מטר בערך ולשרוף את הטנק.
בניווט נמוך באימונים, אתה טס הכי מהר בגובה 100 רגל בערך, ועוקב אחרי פני השטח. אם אתה רואה גבעה, אתה מתחיל לטפס, עובר אותה ויורד בחזרה לגובה הנמוך. אתה עוקב אחרי פני הקרקע במגמה להישאר בחיים. פה, במלחמה, אתה טס במגמה ל ‘התנגש’ בטנק, כשאתה בשש או שבע מעלות צלילה, ישר לכיוון הטנק.
הסקייהוק מגיע למהירות 540-535 קשר, חולף 260-250 מטר בערך בשנייה. אתה זורק את הנפל”ם במרחק 200 מטר ומטה מהטנק. כלומר, פחות משנייה לפני שאתה מתנגש בו. אתה משחרר ועובר מעל הטנק בגובה של כלום.
תקיפה בשעת בוקר מוקדמת. המַראה מיוחד. לימים, כטייס ריסוס במשך 20 שנה, יצא לי לטוס המון בשעות האלה. השמש עוד לא זורחת. כבר אור, אבל גם חושך. אתה רואה את כל הנותבים, כי יש עוד מספיק חושך. כולם יורים. כל רמת הגולן בוערת ומכוסה עשן, אבק מהטנקים, ערפילי בוקר וקרניים הראשונות של השמש. סמטוכה שרואים פעם אחת בחיים. אתה טס בתוך הדבר הזה ומחפש את הטנקים. הסתובבנו באזור תל פארס, טסים בשורה עורפית, אחד אחרי השני, שומרים קשר עין. מחפשים, מחפשים, מחפשים והופ – מתגלה טור אינסופי שנע מתל פארס מזרחה. אחד המאמצים העיקריים של הצבא הסורי.
כל אחד יבחר לו מטרה. הראשון, המוביל, יגמור ויעוף ואני מספר 2 אכנס אחריו. באמצע היעף המוביל מודיע: “נפגעתי.” אני מתקרב אליו ורואה שלדלתא, אחת מכנפי הסקייהוק, חסר איזה חלק. המוביל מייד אומר שאין לו לחץ שמן, מכבה מנוע. אני צורח לו: “אל תכבה עכשיו,” כי כשמכבים מנוע ויורדים הסיבובים, נפסק החשמל ואז אין קשר. לפני שירדו הסיבובים עוד היה קשר. הוא שמע, הניע מחדש (עוד במהלך הכיבוי) והצליח לחזור לרמת-דוד. התברר שהסקייהוק לא צריך שמן ולא גריז. הוא יודע להסתדר לבד. אפשר בכלל לעקוף אותו מכנית. בפאנטום אתה פוגע לו עם כדור קטן של תשעה מ”מ בצינור של ההידראולי, והוא לא יכול להזיז את ההגאים שנעים הידראולית בלבד, בגלל שהוא כל כך כבד. בסקייהוק אתה מוריד מהירות, אוחז בסטיק בשתי הידיים בכל הכוח ויכול לנהוג בו מכנית עם הכבלים.
אני מתארגן להיכנס. מבצע מה שנקרא בחיל-האוויר ‘ברזל בברזל,’ דוחף את המצערת ו’מוציא מים’ מהצד השני, כדי לטוס הכי מהר שאפשר. בגובה 30 רגל, בהבזק שזה הזמן לשחרר, אני חוטף פגז שהופך את המטוס ב- 90מעלות. הסקייהוק כמעט חורש את האדמה עם הכנף. הראש שלי נדפק בחופה, חוטף בום במהירות הכי גבוהה. צריך להשתלט במהירות על המטוס וליישר אותו. אני מצליח, מסתכל בראי הפנימי, כדי לראות מה קורה אחורה, ומבחין שנפל”ם דולק לי על הכנף. משחרר בחירום את הנפל”מים ו’הולך’ לרמת-דוד. מספר 3 זרק כנראה על מטרה. כשהגיע לנחיתה הוא מגלה שאין לו היגוי. פגעו לו בהידראולי. עבר להיגוי מכני ונחת בשלום.
טסנו שלושה, ואש הנ”מ הסורי פגעה בשלושתנו. על-פי הסטטיסטיקה של פגיעות אוויריות, מדברים על כשלושה אחוז. פה זה היה 100 אחוז. כל הזמן גם ראיתי באוויר שובלים לבנים – פעם ראשונה בחיי שאני רואה טק”א. חוזר לטייסת ומתברר לי ש- 110 ספגה אבדה ראשונה במלחמה, רס”ן רפי לב ז”ל שטס לפנַי נהרג בגיחת נפל”ם. טייס מילואים בן יגור ואחיו הגדול של מיקי לב, חברנו לקורס 65. מיקי איש יוצא מן הכלל. למרות נפילת אחיו המשיך לטוס במלחמה.
